בנוגע לאלימות המילולית

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

משום מה, יש לא מעט אנשים הסבורים שאין רע באלימות מילולית, אחרי הכול, אלה הן רק מילים – לא נורא, הלוא מילים לא יכולות לפצוע ולהרוג. ביקורת היא דבר לגיטימי, נכון? ולכן, נראה לאנשים האלה שממש בסדר גמור לשפוך את מררתם על הבלוגר או על המגיב האחר. ואילו עליך לספוג בשקט את תוקפנותם ואלימותם. אם פתחת את הדלת לסלונך הווירטואלי, זה בסדר גמור שהם יבואו לחרבן לך על השטיח. כאילו שאתה בעצם קורא להם לחרבן אצלך – הלוא אתה מזוכיסט שמבקש, ממש מתחנן, לסאדיזם שלהם…

בוודאי שמעתם מה אומרות נשים מוכות על אלימות מילולית, לא? אחותי למשל טוענת שהאלימות המילולית של בעלה המכה היא זו שדרסה לה את הנפש יום אחרי יום, ולאו דווקא האלימות הפיזית, שהתרחשה רק מדי פעם ולא על בסיס קבוע. ורבות הן הנשים המוכות שאומרות את זה. ולא מפני שאלימות פיזית היא אחלה לעומת אלימות מילולית, אלא מפני שמילים פוצעות את הנפש לאורך זמן.

אחותי מספרת שהאלימות המילולית של בעלה, שמדי יום קרא לה טיפשה וזונה ומפגרת ורפת-שכל ועוד ועוד (ואת זה הוא עשה הרבה לפני המכות) – היא זו שגמרה אותה סופית. תמיד שואלים למה אישה מוכה נשארת עם הבעל המכה. אז הנה למה, לכל מי שעדיין לא תפס: מפני שכאשר מישהו אומר לך יום ולילה כמה אתה זבל ואפס, אתה מתחיל להאמין לזה, אתה משתכנע שזה נכון, כי אי אפשר לעמוד מול מכבש של אלימות מילולית. פשוט אי אפשר. כי אלימות גוררת אלימות. כי אלימות מילולית מזהמת את הנפש.

וכך הופכת האישה המוכה לסמרטוט מבחינה נפשית. היא כבר לא מאמינה בעצמה. היא לא מאמינה שהיא שווה משהו. וכל הכוח הנפשי שלה נגמר. היא הופכת לצל. לזומבי מהלך. ומת-חי לא יכול לעשות דבר, בטח שלא לברוח מהתליין שלו.

אני סבורה שהאלימות המילולית היא לא פחות גרועה מהאלימות פיזית, למרות שרבים מקלים בה ראש. נו, כולה קללה, כולה עלבון. מה את עושה עניין? תספגי, ומקסימום תמחקי. יש לך בלוג? אז מותר לכולם להעליב אותך ולדרוס אותך. אבל אני סבורה שמי שמתחבא מאחורי האנונימיות שלו ומפגיז בלוגרים או מגיבים אחרים בעלבונות ובקללות, הוא אדם פגוע בעצמו, אחרת לא היה עולה על דעתו להתקיף באלימות אנשים אחרים.

לא פעם ולא פעמיים כתבתי על כך שאם מישהו סבור שיש לתת ביקורת לבלוגר, הוא יכול לעשות זאת בעדינות ובקורקטיות, אין צורך לשלוף סכינים. מי ששולף סכינים, לא באמת רוצה לחנך את הבלוגר, לתקן אותו או לגרום לא להשתפר – הוא פשוט מת להשפיל אותו, להלבין את פניו ברבים ולפגוע ברגשותיו.

מי שכותב לבלוגר כמה הוא משעמם וחוזר על עצמו, יכול לגלות את פלא המאה: פשוט לא להיכנס לבלוג הזה שמבחיל אותו כל כך! המצאה נהדרת, אה? ומי ששגיאות ההגהה, הטייפו והכתיב של בלוגר פוגעים ברגשותיו האנינים, ושומו שמיים, ממש-ממש מביאים לו חררה, יכול גם הוא להשתמש – פלאי פלאים – בהמצאה המאה: ווי, הנה מישהו שכתיבתו מעצבנת אותי ושגיאות הכתיב שלו ממש, אבל ממש, מעלות לי את לחץ הדם, והוא טיפש מטופש וחמור גרם, ולכן לא אכנס אליו יותר. אותו הדבר לגבי בלוגר שאתה סבור כי הוא גרפומן, פטפטן, חסר כישרון וכתיבתו מעצבנת – ויי, הפלא ופלא, יש שיטה יעילה, לדלג על בלוגו העילג והמשמים והגרפומני… ראיתם איזה פטנט מופלא?

ומי שלא עושה את זה, אלא טורח להיכנס לבלוג שנורא מרגיז אותו ומחליא אותו ומעורר בו קבס, ומחרבן שם על השטיח בסלונו הווירטואלי של בלוגר באיזו סמטה נידחת ברשת, לא עושה זאת מאהבת הבריות ומרצון לתקן את העולם – אלא מרשעות צרופה, מנקמנות ומקטנוניות מבחילה. ואני, אני לא מוכנה להמשיך ולתת במה לרוע, ולא משנה אל מי הוא מכוון, אלי או למגיבים בבלוגי, שגם הם נדקרים לא אחת על ידי מגיבים אחרים. 

לידיעת כל הנוגעים בדבר: כש"נפש טהורה" כזו טורחת ליידע אותך על אפסותך, אין היא עושה זאת מתוך טעמים אידיאולוגים ושמירה על "הטעם הטוב" ו"האליטיזם" בעולם, אלא סתם מתוך שנאה, קטנוניות עלובה, קנאה ומרירות.

אין דבר כזה תוקפנות ואלימות מילולית לגיטימית. אין דבר כזה ביקורת מעליבה ומקטינה שהיא לגיטימית בבלוג, שהוא סלון וירטואלי אישי, לא איזה אתר גדול ברשת. ואתם, בלוגרים פוסטמות, תספגו ותסתמו…

אני יוצאת נגד הקורבניות הבלוגרית שמקבלת את זה כרע הכרחי, ככורח המציאות, כ"כללי המשחק". כללי המשחק של מי – של הקלגס? של הדורס? של התוקפן? מי קבע את "הכללים" האלה? מי קבע שמותר להיות אלים? איזו עמדה אנושית "יפת נפש" מוכנה לסבול את זה?

אז הנה, קלי קלות, אני משנה את "כללי המשחק". אני נוקטת באקט "אלים" נגד מגיבים אלימים, בכך שמעתה והלאה אסגור תגובות בתור מחאה נגד אלימות מילולית. אצלי לא יוכלו יותר לחרבן על השטיח.

חמור מכך: אני מאמינה שאלימות מילולית מלבה אלימות פיזית, ומאחר שהרשת היא המקום הכי נוח לאנשים אלימים להפגיז את הרוע שלהם, הם מצאו לעצמם מקום מעולה לחרבן בו את כעסם וקנאתם ולהתפרע בלי שיענישו אותם.

ומאחר שאני מאמינה שגם לרשת יש חלק באלימות הגואה בעולם, בין אם הרשת משפיעה על העולם בחוץ, או להפך, או שאלו מין כלים שלובים – אינני מוכנה לתת עוד יד לאלימות הזו. אינני מוכנה עוד לתת מקום לאלימות בבלוג שלי. זו עוד סיבה מדוע מעתה הלאה אסגור תגובות – פשוט הפסקתי להאמין בנחיצותו של המנגנון הזה. הפסקתי להאמין בגישה הדמוקרטית יפת הנפש שיש לתת למגיבים אלימים הזדמנות להגיב. 

ולא מפני שאני מפחדת באופן אישי ממגיבים, או שאני נותנת להם ככה "לנצח" אותי. הלוא ספגתי כאלה עלבונות וקללות ואיומים וגועל בארבע שנות בלוגריזם – דברים שמעטים ספגו ברשת – כך שכלום כבר לא מפחיד אותי. פשוט קצתי באלימות המילולית המשתוללת כאן במסווה של "ביקורת לגיטימית".

לכן לא אשתף עוד פעולה עם מערכת שמתירה לאלימות לפתוח פה ולהכות בה שורש. לא אתן עוד את ידי לאלימות המילולית בעולם הזה, ולו רק בבלוג הקטן שלי.