ויקום לנו מנחם

שלושה שבועות, אולי כבר חודש, שהבלוגיות גועשות. אחת התחילה, והאחרות נזכרות. טיפין טיפין. כל אחת מוסיפה את הכאב וההשפלה הפרטית שלה. ומה שאני הכי מרגישה מתוך כל זה, הוא צורך עז של הנשים שהגברים ישמעו ויקבלו את מה שהן אומרות, ולא ינסו להתגונן, אלא פשוט יגידו להן: "אתן צודקות בכאב שלכן, סליחה, בשם כולנו." אבל בסופו של דבר חלק מהגברים מרגישים מותקפים ומתחילים להתגונן, ממשיכים להתנצח, לא להבין ולא לקבל, ולא מבינים שזו קריאת פיוס, לא קריאת מלחמה.

בשעה שכל מה שהנשים רוצות הוא זה: קבלה. וקבלה היא אישור, שהוא מעין הכלה של כאב, שהיא מעין התחלה של ריפוי. הכלה של הכאב, כמו בשיר היפה הזה של יהונדב פרלמן:

בְּשָׁעָה תֵּשַׁע בַּבֹּקֶר
מִתַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס
בְּמוֹרַד כְּבִישׁ הָאַסְפַלְט
הֶחָשׂוּף הַמַּבְהִיק
טוֹפְפוֹת עַל עֲקֵבִים דַּקִּים
אֲרוּזוֹת בְּגוּף דַּק
וּמַלְבּוּשִׁים הֲדוּקִים
זַבָּנִיּוֹת הַגְּרַאנְד קֶנְיוֹן
שֶׁאֵין לָהֶן מְנַחֵם 

יהונדב פרלמן

שיר שמביע צער גדול, צער אלוהי כזה, מגונן. כאילו בכך שמישהו, אולי הגבר המביט, מודה בכך שאין לנשים האלה מנחם, יקום המנחם וינחם אותן. כאילו בכך שהוא מודה בקשיים שלהן כנשים, הוא מתחיל לרחם ולנחם. ה"להודות" בכאב שלהן היא הנחמה, היא ההכלה. כי קבלה של עצב וכאב של מישהו, הודאה בעצב שלו, היא ההכלה האמיתית, והיא הפתח לשינוי. בייחוד אם זה נעשה מצד מי שמייצג את המקרבן – הגברים האחרים, גם אלה שלא קירבנו בכלל.

ועוד משהו אני רוצה לומר לסיכום סדרת רשימותיי על הטרדות מיניות. חלק מהגברים הרגישו מותקפים ותקפו בחזרה, כאילו האשמתי את כל הגברים, את  עולם הגברים, ולא כך הוא.

הכרתי ואני מכירה גברים נהדרים, רגישים ומלאי אהבה. למי שהייתה לה כמוני, אב רחמן ורך ואוהב, שמכיל הכול, שאהבתו עוטפת, לא יכולה לשנוא גברים. כי אבי היה אהבת חיי. הוא היה אחד הגברים הנהדרים שפגשתי מעודי. לכן, הדברים לא נאמרו בשנאה ולא בהתרסה, אלא בכאב. לכן זו אינה הכללה על כולם, בכלל לא. אבל תזכרו שהגברים שפוגעים בנשים, גורמים לנו הנשים, לחשוש מכלל הגברים.

גברים יקרים, זה דבר שחשוב שתדעו: עליכם להבין שברגע שישנם גברים אלימים ומטרידים בחברה, זה משליך על כולכם, על כל הגברים. לדוגמה, אם הטרידה אותי חבורת בחורים כמה פעמים ברחוב, טבעי שאנסה להימנע מזה מעתה והלאה, גם אם בעתיד חלק בכלל לא יטרידו ולא יחלמו להטריד אותי. אבל אני כבר פוחדת, כבר נשמרת, כבר נזהרת.

לכן, זה צריך להיות באינטרס של גברים לא אלימים, לא מטרידים, להצטרף לקול המחאה הנשיי – הרי זה כבר לא קול; זה בכי, זו קינה – ולהבין שיש משהו במה שאנחנו אומרות, יש מטרידים, זה לא כולם, אבל הגברים המטרידים והאלימים מטילים צל גדול על הגברים הטובים החיוביים.

לפעמים נדמה לנו שמהפכה הפמיניסטית כבר עשתה המון, שאנחנו הנשים כבר אמרנו הכול. אבל כתמיד מסתבר שמה שאמרנו הוא רק קצה הקרחון, ויש להמשיך לספר עדויות של ניצולות הטרדות ותקיפות ואלימות. אם לא נספר, מי יספר? אם לא נספר, איך נתרפא? לכן זה לא בא מצידנו כדי לעודד אנטגוניזם נגד גברים. להפך, כדי לפתור את הבעיה הזו. כדי למצוא בכם הגברים שותפים למאבק שלנו באלימות נגד נשים.

אנחנו מדברות ובוכות ומתלוננות, כי אנחנו רוצות את האמפטיה שלכם, גברים. זה הכול בעצם…