סינדרום המדרכה ממול

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

במשך הרבה שנים הייתי נמלטת למדרכה ממול כשראיתי לפני חבורת בחורים שעומדים או באים מולי. ממה פחדתי? הרי לא היו תופסים אותי, לוקחים אותי אל מאחורי השיחים ואונסים אותי. לא לאור היום ברחוב. אבל לעבור ליד בחורים שמביטים בך מלמעלה למטה, שורקים לך ואומרים לי מילות "חיבוב" גסות, תמיד גרם לי להרגיש חרא. ולא רק להרגיש רע, גם להרגיש מאוימת משהו, למרות שידעתי שכלום לא יכול לקרות לי. ולכן הייתי נוקטת בשיטת ההימנעות: במקום לעבור לידם בגאון ושיתפוצצו, הייתי חומקת כמו עכבר אל המדרכה ממול.

ובכל פעם שאלתי את עצמי למה אני עושה את זה, למה אני מכופפת את קיומי, מוחקת את עצמי. מה אני, פושעת שצריכה להסתתר מאחורי צללי העצים ולחמוק ברחוב כמו צל? למה? מה עשיתי? הלוא זה הם המגעילים, הם המטרידנים. ובכל זאת לא יכולתי להתגבר על התחושה שאין לי חשק להתמודד עם זה. אני פשוט אמנע. אנקוט בשיטת ההימנעות, שגורמת לרבות מאיתנו לא לעשות כל מיני דברים בגלל הפחד מתגובה גברית או מאקט גברי. הלוא אין לי חשק להתעמת איתם, לקלל אותם בתמורה לדבריהם הגסים. אז עדיף לעבור למדרכה ממול: כך הם לא יציקו לי, ואני לא ארגיש רע, וגם לא אאלץ להיקלע איתם לריב מילולי. וכך מחקתי את עצמי. חמקתי כגנבת. פעם אחר פעם אחר פעם.

באיזה שהוא שלב החלטתי שנמאס לי להתנהג כמו גנבת ברחוב, מול גברים, כאילו עלי להסתיר את עצמי. וגם כשהפעימות הלב התגברו כשראיתי חמישים מטרים לפני חבורת בחורים עומדים ומקשקשים, הייתי ממשיכה לצעוד בגאון ועוברת ביניהם כמו טיל שלוח. מביטה בנקודה באופק וחוצה את המחסום הגופני שלהם כמו דוקרן קרח. קרה, אסרטיבית, פלדה ממש. והם היו מנסים את השטיקים שלהם, ואני הייתי נרעדת בתוכי, ולחץ הדם היה עולה, אבל הייתי עושה את זה. אני לא אמשיך לחיות בהימנעות. אני לא אחיה כמו עכבר.

אני רוצה לומר לכל גבר שעדיין מאמין שמחמיא לנו שמתחילים איתנו בגסות, שלא רק שזה מפחיד אותנו וגורם לנו דחייה כלפי מי שמתנהג כך, זה גם לא גורם לנו להרגיש סקסיות ונחשקות, ואנחנו לא נהנות מההטרדות האלה. להפך. זה גורם לנו להרגיש מבוזות, נאנסות רגשית, מחוללות, זולות מגעילות. זה לא גורם לנו להרגיש מיוחדות, נערצות, נחשקות, אלא להרגיש כמו זבל. ולא רק על התחלות גסות ברחוב אני מדברת, אלא על כל התחלה לא רצויה מצד גבר לא רצוי. כשגבר שאנו נדחות ממנו מתחיל איתנו, אנחנו מרגישות גועל, לא מרגישות מוחמאות. אנחנו מרגישות כאילו טינפו אותנו. ואם ישנן נשים שלא מרגישות ככה, ואני מדברת בכוללנות בשמן, סלחנה לי. אבל מיותר מדי נשים שמעתי שזה בדיוק מה שהן מרגישות: גועל, חוסר ערך, ההפך מנחשקת וסקסית.  

קראתי פעם פרשנות על ההבדל בין קזנובה לדון ז'ואן. למרות אהובותיו הרבות, דון ז'ואן המעודן והרומנטי גורם לכל אישה להרגיש שהיא הכי הכי, מיוחדת במינה, נהדרת, יפה ונחשקת, ובכך תורם לחיזוק האגו שלה ונותן לה להרגיש נהדר. ואילו אספן הנשים, קזנובה הגס, שנוהג באישה בזלזול יצחק לאורי, גורם לאישה להרגיש כמו זבל.

ואני נזכרת בפעם אחת שכן מאוד הוחמאתי. הייתי בת 15 בסך הכול, אבל כבר נערה מפותחת. ועברתי ברחוב לבושה בשמלה חשופת גב. ושני גברים בני כשלושים וחמש, נאים מאוד, אחד ממש יפה תואר ברמות, אמרו לי משהו נורא יפה על איך שאני נראית. והרגשתי נהדר, מלכה ממש, הכי יפה בעולם. ולא הרגשתי כמו זבל או כמו זונה של חמישים לירות. ולא הרגשתי את הפחד מתחיל לזחול בתוכי בזיעה קרה. להפך. יכולתי לשמוע את זה עוד ועוד. כי כשגברים נאים וחתיכים אמרו לי בשיא העדינות מחמאה יפה, ואפילו לא נעצרו כדי להתחיל איתי, אלא המשיכו בדרכם, סתם בא להם להחמיא לנערה שמצאה חן ביניהם – זה כן החמיא לי. בגדול החמיא לי. אבל רוב הגברים לא מבינים את זה. כמה עצוב הַקֶּצֶר בין שני המינים, כמה עצוב.