כאב! וכעס! וכאב!

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

אחותי, שולמית, היתה אישה מוכה בנישואיה. כולם כאן כבר יודעים על כך, כי יש לה בלוג שבו כתבה על הנושא.

אחד הדברים שהכי הכאיבו לה זה שבעלה מעולם לא התנצל בפניה על מה שעשה לה, ובעצם, מעולם לא הודה במעשיו. בבית המשפט שיקר, שקרים על גבי שקרים, על איזה חיים נפלאים היא חיה איתו. "היא חיה אצלי כמו מלכה," אמר פעם ועוד פעם לשופט. 

ולא רק בפני השופט הוא שיקר, גם בפני אבי ובפניי. פעם, שנים אחרי שאחותי עזבה אותו, והוא עדיין לא קיבל את זה – אף פעם לא קיבל את זה – הוא התקשר אלי. שוחחנו שעה. חלק מהשיחה היה על דברים ברומו של עולם, אבל אז הוא הגיע לסיבה האמיתית שבגללה התקשר אלי: הוא רצה לבקש ממני שאשפיע על אחותי לחזור אליו.

אז אמרתי לו את כל מה שאחותי סיפרה לי בכאב ובבכי במשך כל השנים. והוא לא מתבייש ואמר לי: "להד"ם, היא משקרת, היא חיה אצלי כמו מלכה."

כאן כבר עלה לי הדם לראש. "איך אתה מעז," אמרתי לו, "ללכלך על אחותי בפני? למי נראה לך שאני מאמינה, לך או לה? הלוא היא אחותי האהובה בתבל, הנפש שלי. נדמה לי שאהיה לצדך? איפה אתה חי? ואיך אתה מעז בכלל?"

והוא בשלו. מנסה לשכנע אותי שהוא טלית שכולה תכלת והיא השקרנית. בשלב הזה, אחרי שצרחתי עליו, כבר קיבלתי את הג'ננה וטרקתי לו את הטלפון. הוא המשיך להתקשר, ואני לא עניתי. העברתי את השיחות למשיבון.

אני מודה שבאיזה שהוא מקום גם אני רציתי שהוא יתוודה בפני על מה שעולל לה. כאילו בהודאה שלו, הוא ייתן לגיטימציה לכאב שלה, שהוא גם הכאב שלי. ואני יודעת שזה גם מה שאחותי רצתה.

ואני יודעת שזה מה שהמון נשים רוצות, כפי שאמרתי בפוסט הקודם, שהגברים יודו שנעשה לנו עוול, ועדיין נעשה, כל יום. כי האלימות נגד נשים לא פסקה ולא נראה שהיא עומדת להספיק. אפילו כאן בבלוג, בתגובות נאצה נוראות עם קללות לכמה מהבלוגריות, כולל אצלי. תגובות של גברים (אבל גם של כמה נשים ששונאות נשים), שמבול הפוסטים הכאובים והזועקים של נשים, שנובע כמו לבה מהר געש בזמן האחרון, מפחיד אותם ומרגיז אותם ומוציא מהם שדים, כאילו הם הם הקורבנות, ולא הנשים המוטרדות, המוכות, הנרצחות.

אינני יודעת מי עומד מאחורי התגובות הללו, וזה גם לא משנה. טרולים הם טרולים הם טרולים. אבל אני רואה גם בכך ניסיון להשתיק אותנו. עדיין. במאה ה-21. עדיין רוצים שלא נגיד את מה שאנחנו חושבות ומרגישות בנושא האלימות הגברית כלפינו.

כתב לי אחד, ברשימות, שזה לא בסדר שמאשימים רק את הגברים. גם נשים תוקפניות. נכון, גם נשים, לא אמרתי שלא. אבל לגבי אלימות, אלימות של ממש, מי שעדיין מולך בתחום הזה אלו הגברים, לא הנשים. עדיין לא ראיתי אישה מטרידה, אונסת, מתעללת ורוצחת גברים וילדים. כשזה יקרה, אני אהיה הראשונה להצטרך למאבק הגברי נגד מי שמענה אותם. כרגע, עדיין, במאה ה-21, מי שמענה נשים אלו הם הגברים. לא כולם חלילה, אבל אנחנו מצפות מיתר הגברים להצטרף למאבק שלנו, ולהגן עלינו מפני גברים שמטרידים, מציקים, מתעללים, אונסים ורוצחים. וגם כשמנהלים מסע הכפשות נגד הנשים שעושות זאת, שמדברות, שחושפות, אנחנו מצפים מכם להצטרף אלינו, לא לשבת בשקט, לא להמשיך להתגונן.

באמת שלא התכוונתי להמשיך לכתוב על הנושא הזה, אבל התגובות הגסות, הרעות, אצלי ואצל אחרות, שוב שלחו אותי להנציח את הכעס שלי במחשב. ואני סוגרת את התגובות, כי למי שמלכלך ככה, לא מגיע להביע את דעתו.

כתבו לי שאני מלבה שנאה. באמת? מי כאן מלבה שנאה, מי? אסור לנו לכתוב את מה שאנחנו מרגישות? וכבר אמרתי, לו חשפתי את שמות מטרידיי מן העבר, מימי בית הקפה של בית הסופר, ובמקומות אחרים בברנז'ה, בלוגיה זו היתה סוערת. שלא לדבר על כך שלא אתפלא אם כמה מהמגיבים, הכובע בוער על ראשם. גם אתם מכירים אותם.

אבל אני לא אסגיר שמות. אין לי עניין לצאת במסע הכפשות אישי נגד אף אחד. אבל אני עומדת על זכותי וזכות נשים אחרות להשמיע את קול הזעקה שלנו.

המאה ה-21, ועדיין אנחנו צריכות לזעוק נגד אלימות נגד נשים. ועדיין מנסים להשתיק אותנו. לא ייאמן!