הסיפור של שרון אוסבורן – או – עם דיאטות אסור להתחיל!

 

שרון אוסבורן היא יהודיה בריטית בעלת קול צווחני וטונות של אנרגיות. היא אשתו של כוכב הרוק לשעבר אוזי אוסבורן. בשנת 2002 היא השיגה לו ולה ולבני המשפחה תוכנית מציאות בשם "משפחת אוסבורן", שמצלמת את משפחתה המטורפת והמסטולית יום ולילה. היא עשתה הרבה כסף בזכות הסדרה הזו, בטח הרבה יותר ממה שהרוויח בעלה כל חייו כזמר רוק ששוחט עטלפים על הבמה.

 

שרון אוסבורן התמודדה כל חייה עם בעיית משקל. גם היא כמו רובנו, הנשים, נכנסה ליו-יו של הדיאטות, פעם רזה, פעם שמנמונת, פעם שמנה, פעם שוב רזה, וחוזר חלילה. אין דיאטה שהיא לא עשתה, ובמהלך השנים היא הורידה והעלתה במשקלה מאות קילוגרמים.

 

בסוף, בגלל כל הדיאטות יו-יו האלה, היא הגיעה למשקל של מאה פלוס. והיא אחת קטנטונת, גובהה רק 1.57 ס"מ. מאחר שנשבר לה מכל הדיאטות שרק הביאו אותה למשקל הזה, היא החליטה לעשות קיצור קיבה. אחרי הניתוח רזתה מעל לשישים קילו, והגיעה למשקל 45 קילו, כמו של נערה מתבגרת.

 

בגלל הירידה הענקית במשקל, היא נאלצה לעשות ניתוחים פלסטיים בכל הגוף ובפנים כדי להסיר את עודפי העור שנוספו. היא הפכה למין מומיה בת 50, מתוחה מכל הכיוונים. בתוכנית המציאות ראו שהיא בקושי אוכלת. קיבתה לא השאירה מקום להרבה. היא גם נראית מבוגרת בהרבה מגילה, כנראה בגלל כל התהליכים הדרסטיים שהתרחשו בגופה. אבל היא טוענת שהיא מאושרת, כי היא רזה כמו שמקובל להיות, והיא כבר לא צריכה להתענות בדיאטות יו-יו, כי היא ממילא לא רעבה ואוכלת כזית.

 

אגב, כעבור שנתיים היא שוב נאלצה לעבור ניתוחים. היא קיבלה סרטן שד, עברה ניתוחים, אחר כך שיחזורים, וכך נוספו לה עוד שעות ניתוח, בנוסף לאלה שגרמה לעצמה.

 

הסיפור של שרון אוסבורן הוא הסיפור של הרבה נשים. גם שלי. לו יכולתי, הייתי צורחת ממרומי המגדלים לנערות שלא יתחילו בכלל במעגל הדיאטות הממכרות, כי הן אלה שגורמות לעלייה במשקל.

 

אצלי זה התחיל לקראת גיל 30. עד אז ברוך השם, או חילוף החומרים המהיר, הייתי רזה למרות שאכלתי המון. בעיקר מתוקים. אני שפחה של מתוקים. אני גם מומחית לאפייה, ומגיל הנעורים התחלתי לאפות בקבלנות. את רוב מה שאפיתי אכלתי בעצמי. זכורים לי גם שנים של חיסול חבילת גלידה ליום, ושום דבר לא השפיע על המשקל. אני לא יודעת מה זה היה: נס כזה, או באמת חילוף חומרים מהיר מאוד, אולי בלוטת התריס עבדה בהיפר. אבל נדמה היה ששום דבר שאני מכניסה לפה לא משפיע על המשקל.

 

גיסתי, שהיתה חברתי הטובה ביותר, ואני, היינו קונות טונות של שוקולדים, ומחסלות אותם בכמויות. גיסתי הייתה הולכת להקיא, כדי שהשוקולד לא יהפוך לשומנים מיותרים, ואילו אני בלסתי ובלסתי ודבר לא השפיע על משקלי. ייתכן גם שהייתי פעילה יותר, מי יודע.

 

ואכן, באמצע שנות העשרים לחיי באמת נעשיתי פחות פעילה, כי התחלתי לעבוד כמבקרת קולנוע, וכמעט תמיד ישבתי באולמות חשוכים וראיתי סרטים. נעשיתי פחות פעילה, ואולי גם זה היה טריגר. ואולי פשוט הגיל. ואולי חילוף החומרים נעשה איטי יותר. מי יודע.

 

אז התחלתי לעלות במשקל. לאט-לאט. כשהצטברו עלי כמה קילוגרמים, לא הרבה, ואני אוטוטו בת שלושים, הבנתי שצריך לעשות משהו. התחלתי במעגל הדיאטות. כמו כולן. אבל לא ידעתי שכל מה שמפסידים מהר, מעלים מהר עם קצת עודפים. וכשממשיכים ככה עם דיאטות יו-יו, בעצם רק מעלים במשקל מדיאטה לדיאטה. מה שנקרא, מדיאטה לדיאטה כוחנו גובר.

 

כל משפחתי לוקה בעודף משקל. אימי התחילה להשמין בראשית גיל ההתבגרות, ורוב חייה הייתה אישה שמנה. כשהיתה בת ארבעים פלוס נפתח בארץ סניף ראשון של שומרי משקל, אז היא נרשמה. מאז היה הייתה ביו-יו שומרי משקל וביו-יו של משקלים שונים. פעם שקלה שמונים, פעם שבעים, פעם שמונים וחמש, פעם כמעט 90,  וחוזר חלילה.

 

לאבי הייתה כרס בלי עין הרע. הוא הפליא לבשל, והכין לעצמו מטעמים גם לעבודה: הכי אהב חביתות ירק מגרות שטיגן בעצמו בבוקר. אחרי בית הכנסת ולפני שהלך לחנות שלו, היה אוכל לחם לבן או חלה עם חמאה וחלבה, הכי אהב את זה. רק לקראת גיל שבעים, כאשר החלו בעיות בריאותיות חמורות, כבר לא היה לו תיאבון כמעט, והוא רזה עד שהיה למין כפיס. גם אמי בת ה-83 נראית היום כמו רבע ממה שהיתה רוב חייה. היום אין לה תיאבון וחשק לאכול בכלל.

 

אבל בעבר היינו משפחה שאוכלת. כל הזמן אוכלת ומבשלת וקונה. אמי לא בישלה, אבל כשכבר היה הרבה כסף, הפליאה לקנות כמויות ענק של אוכל ועוגות. כל יומיום הייתה הולכת לסניף של "פרצ'יק" באבן גבירול, ליד הבית שלנו, וקונה טונות של עוגות, עוגיות ובורקסים. בשקם הייתה קונה עוד עוגות, עוד ממתקים, עוד מעדנים.

 

ואילו אבי בישל. תמיד בישל. אוכל פרסי בעיקר, אבל גם דברים שלמד במסעות העסקים שלו באירופה, כמו פיצות שאהב מאוד, או אוכל יהודי מזרח אירופאי שלמד בילדותו בירושלים, אצל השכנים האשכנזים.

 

נדמה שאוכל ליכד את ביתנו. היו כמובן ארוחות שישי, ואז ארוחות שבת בבוקר, ואז ארוחה נוספת בשבת אחרי הצהריים, לפני שאבי הלך שוב לבית הכנסת. את כל המעדנים לארוחות האלה, הוא בישל. זה אחרי שקנה ירקות ופירות מובחרים בשוק הכרמל ביום חמישי.

 

ממנו למדתי לבשל. אפייה דווקא למדתי בשיעור כלכלת בית ב"גימנסיה הרצליה". אז כשנעשיתי נערה, פתאום נאלצנו לחלוק ביחד את המטבח, אבי ואני. הוא על פי רוב בישל, אני אפיתי. כפיתי עליו להביא לי מרשמים של כל מיני עוגיות כמו מעמול, שהכינו הנשים מבית הכנסת.

 

לאן כל זה נכנס בגופי השדוף? לא יודעת. עד היום זה נראה לי כמין נס.

 

טוב, לא יודעת איך התחלתי בשרון אוסברון המסכנה, והגעתי פתאום לארוחות המלכים בבית שלנו. אבל כנראה שזה קשור.

 

אנחנו בעידן שפע. הוריי לעומת זאת חיו בעידן של מחסור. אבי היה אוכל לחם עם זיתים בתור ילד. אימי אכלה בעיקר לחם, כי כשעלו לארץ, הכסף נעלם מהר בגלל שלסבי לא הייתה עבודה.

 

אז כשפתאום נהיה בארץ לכולם כסף ושפע, התחלנו לאכול. וכשהתחלנו לאכול, התחילו הדיאטות, והתחיל היו-יו המשקלי הידוע. וזו התוצאה: המשקל עולה בהתמדה.

 

כך שיום אחד החלטתי שאני דיאטות כבר לא אעשה. כי אם אמשיך בעבדות הזו, אני עלולה  להגיע למשקל הקטלני של "האוביסים" מאמריקה. שהרי הם הגיעו למשקלם בגלל שהתחילו בדיאטות בגיל העשרה. ועם כל דיאטה, כוחם של הקילוגרמים עלה ועלה. והיום הם שוקלים 150, 200, 300 קילו. ואז הם פותחים במעגל קיצורי הקיבה, המסוכן, הממכר, החולני גם הוא.

 

אז לו יכולתי לעמוד על גגות הבניינים ולצווח משם לבנות שלא יתחילו בכלל עם דיאטות, הייתי עושה את זה.

 

אני לא יודעת מה יקרה עם מגפת ההשמנה של העידן הזה. האם ימצאו לה תרופה בסופו של דבר? כי דיאטות אינן התשובה. ולעמוד מול כל האוכל המפתה שיש בעידן השפע שלנו, זה בלתי אפשרי. גם לנסות לחנך אנשים למשטר ספרטני של פעילות גופנית ואוכל מבוקר, לא עוזר. אנשים עומדים בזה חודש-חודשיים, מקסימום חצי שנה, ואז חוזרים לסורם, ושוב מתחיל המעגל מחדש. כי מי שאינו סגפן בנפשו, לא מסוגל להיכנס למעגל "אורח החיים הבריא" שעליו ממליצים הרופאים. גם זו רק אחיזת עיניים פי.סי.

 

דבר אחד אני יודעת – עם הדיאטות אסור להתחיל. עדיף להישאר עם עודף משקל קטן מאשר להתחיל בדיאטות. כי אז, עודף המשקל הקטן הופך לעודף משקל גדול יותר.

 

להגיד שאני שלמה עם העודפים? שאיני מתגעגעת לגוף החתיכי שלי? שטויות. ברור שלא. אני שומרת בגדים במידה 38 מכל מיני תקופות, רק כדי להיזכר שהייתי כוסית. יש לי חולצה אחת מהנעורים שנראית כמו חולצה של תינוק, בחיי. לא יודעת איך נכנסתי אליה. ולפני עשור נתתי לאחייניתי החתיכה מכנסי ג'ינס משנות העשרים שלי, והם לא עלו עליה. אוי, כמה רוויתי נחת! אני שומרת שמלות סטרפלס מדהימות, שברור לי שלעולם לא אלבש אותן, גם אם ארזה, כי אני כבר לא בגיל המתאים, אבל אני לא מסוגלת לזרוק אותן. נעים לי להיזכר שפעם לבשתי אותן. ולקראת צאת ספרי הראשון, כשעשיתי דיאטה כדי להיות רזה ויפה בראיונות בעיתון ובטלוויזיה, וכמעט הגעתי למשקלי משנות העשרים, והתחילו איתי ברחוב בנים בני 17, הרגשתי כאילו קניתי את עולמי.  

 

אני מתנחמת בכך שידעתי שנים ארוכות של חתיכות. היום יש המון בנות שמנות בגיל הנעורים ובגילאי העשרים, וכמה הן סובלות, זה לא ייאמן ממש. אבל ברור לי שהן הגיעו למשקל הזה, כי אימותיהן לחצו עליהן בראשית גיל הנעורים לעשות דיאטה, או שהן מושפעות מתרבות ההירואין שיק, ופוצחות בדיאטות על דעת עצמן. ואז, פתאום הן בנות 15, 18, ושוקלות כמו היפופותם. לא חבל?

 

אנחנו עולם עקום. כשאין לנו אוכל, אנחנו רואים בשומן אידיאל יופי. כשיש לנו יותר מדי אוכל, אנחנו רואים בשומן אויב וגועל.

 

מעניין מה יהיה במאה הבאה. איך היא תנהג בשומן. ואולי שוב לא יהיה אוכל, מרוב מגפות ורעב ומי יודע מה, ושוב יעלה קרנו של השומן. או שימציאו גלולת פלא, ונאכל כמו חזירים בלי להעלות גרם.