49 לנצח

כשהייתי צעירה יותר היה לי תסביך גיל. כל הזמן רציתי לדעת בני כמה אנשים כדי לדעת אם אני נראית צעירה מהם. בגלל זה ליאור אחייני האהוב היה מסתלבט עלי לא פעם ולא פעמיים, וכשהייתי בת 30 הוא אמר שמעתה והלאה אני בת 49 לנצח. הייתי צוחקת ומוחה, והוא היה ממשיך לקנטר אותי עם המבט השובב והמתוק שלו. את האמת, עד היום אני קצת נגועה בתסביך הזה.

והנה, עכשיו אני כבר באמת בת 49. הגעתי לגיל שאחייני הדביק לי. 49 לנצח. זהו, היום את בת 49. עוד שנה סוגרת חמישים. אולי אפשר להישאר 49 לנצח, עכשיו, כשהגעתי לגיל הזה? מגיע לי, לא? על כל השנים שאחייני צחק עלי ואמר שאני בת 49 לנצח. אז הנה, עכשיו אני בת 49, זה יכול להישאר ככה לנצח?

ולא משום שאני לא רוצה למות. דווקא לא אכפת לי. כשזה יקרה, שיקרה. אין לי חפץ בחיי אלמוות. זה נראה לי גיהינומי מדי. אבל הזִקנה, כן, היא מפחידה אותי. מפחידה אותי בגידת הגוף, שכבר עכשיו מתחילה להראות את אותותיה.

אני יודעת שאני נאנחת מקצועית. קרכצענים זה טבע שני שלי. עם השנים למדתי את העונג שבאנחות. יש משהו בלהיאנח על כאבים ומחושים. מין פורקן. אבל מאחור מסתתרות בעיות אמיתיות: מיחושים, עייפות, הגוף שחורק בכל מיני מקומות. והשינה? מה יהיה עם השינה?

מדי בוקר, לפני שאני הולכת לישון, אני חוזה במשקימי הקום ונודדי השינה עושים הליכות, שומעת אותם עושים מכונות כביסה ועוד דברים, ואני כבר לא מדברת על כל יושבי המחשב. השינה נודדת, נעלמת, אז קמים ונדבקים למחשב.

פעם, בארבע בבוקר, כשעיתון "הארץ" הגיע, יצאתי החוצה למסדרון כדי להשאיל את מוסף הספרים (אל תזעקו חמס: אחר כך החזרתי אותה לשכנה). עשיתי את זה כי ידעתי שתהיה ביקורת על אחד מספריי. זו הייתה ביקורת של מישהי שהודתה ברשימתה שקראה רק חצי ספר. כל כך התעצבנתי, שישר שלחתי מייל נזעם לעורך, ובו מחיתי על שפירסם ביקורת שבה המבקרת מודה שקראה רק חצי ספר, ועל זה היא מעזה לבסס את הביקורת שלה. הייתי בטוחה שהוא יענה לי אחרי שבוע. בתוך כמה דקות שוגרה תשובתו. זה היה בארבע וחצי בבוקר, כשעדיין חשוך בחוץ.

כמה שמחתי לאידו. אדרבה, שלא יישן העורך הרשע. מגיע לו. אבל כעבור כמה שנים גם אני הצטרפתי למעגל העייפים הכרוניים. אז גם הבנתי שלכולם בגיל הזה יש חיים כפולים: החיים הרגילים, והחיים הבודדים האלה שלפני עלות השחר, כשלא מצליחים לישון.

אז מה יהיה על השינה שהולכת ונעלמת? הנה, הווטרינר שלי, מקצוען אמיתי ואיש טוב, התחיל להתחרפן בשנים האחרונות מחוסר שינה, ולאחרונה הוא הרג את החתול שלי בגלל אבחנות שגויות שנגרמו לדעתי בגלל חוסר השינה שלו.

ואיך שאתלונן? מה עם הרופאה המרדימה ההיא, שנרדמה באמצע העבודה והרגה ילדה??? לבחורה בת שלושים-ארבעים זה לא היה קורה.

ומצד שני אני נזכרת באבא שלי, שגם הוא ישן לא יותר מחמש-שש שעות בלילה, וכבר בארבע בבוקר השכים קום לבית הכנסת.  והנה, הוא המשיך לעבוד כמו אריה, ואת המכה הכלכלית הגדולה שלו עשה בשנות החמישים לחייו. איך היה לו כוח לכל זה בגילו? עם חוסר השינה הזה? איך הוא הצליח לסחוב עסק ומשפחה על הגב עם כל העייפות? 

אז היום כבר פחות אכפת לי מההגדרה של הגיל. אז אני בת 49, מה אכפת לי. עוד מעט 50. אני מגלגלת את זה על הלשון כדי להתרגל. היום זה יותר האימה מפני קשיי הגיל שבאים בזה אחר זה. עסקת החבילה הזו של בגיל המתבגר: את יותר רגועה, את יותר מכירה את עצמך, הנפש יותר מגובשת, אבל הגוף הולך ומתפרק.