יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
הייתי בת אחת עשרה וחצי. הלכתי עם אחותי לקנות מכנסי ג'ינס ברחוב דיזינגוף. נכנסו ל"מבריחה". הסתכלנו קצת בדגמים, ומיד בא המוכר והתחיל להציע את זה ואת ההוא. המבט שלו היה לי לא נעים כבר מההתחלה, ואמרתי לאחותי שאני רוצה ללכת, והיא אמרה שבכל זאת ניתן לו להראות לנו את כל הדגמים.
אז הסכמתי בלית ברירה, למרות שלא הרגשתי שם בנוח. ואז הוא הוציא זוג אחד, וכאילו אני מין ילדה מפגרת ועקשנית הניח אותם עלי כאילו הוא מודד אותם, כאילו הוא רוצה להראות לאחות הגדולה כמה זה יהיה יפה עלי. הוא התכופף, החזיק את המכנסיים בחזית גופי על המותן, ועם היד השנייה הצמיד את המכנסיים לאיבר המין שלי, מחוץ למכנסיים שלבשתי, לחץ שם והביט בין במין חיוך זימה כזה. כאילו רק אני והוא יודעים את זה, חולקים סוד עקום, וכל זה ליד אחותי הגדולה ממני. זה ארך בוודאי לא יותר מחצי דקה. חצי דקה שהקפיאה אותי.
אני זוכרת שבעיקר כעסתי ונגעלתי. זה לא היה ממש פחד, אולי רק זיק של פחד, כי ידעתי שהוא לא יכול לעשות לי כלום. אמרתי לאחותי: אני לא אוהבת את המכנסיים האלה, בואי נלך, ויצאתי מהר מהחנות, והיא אחריי. לא ידעתי אז מה זה פדופיל, אבל הבנתי שאני נתקלת לראשונה בחיי במשהו מגעיל ורע במיוחד. עד היום אני מצטערת שלא בעטתי בו בביצים.
על חצי רגע דומה שמעתי וידוי
ונאמר שהיה מכונן ומחולל תשוקה שלא ייגמר לעולם.
לגיברת (אדון?) ריצרדסון, מקווה שבתך לא תעבור רגע כזה. תאמין/י לי שזה לא מחולל תשוקה.
היי יעל
הרעיון לכתוב סידרה מהנושא של פחד ותיעוב מקסימים.
כי כל אחת חוותה כך או אחרת…
זה כמו לנקות את הנשמה
להתראות טובה
יעל, לא יודעת איזה גל זכרונות שוטף אותך עכשיו, מה שבטוח הוא שהוא מצייר תמונה עגומה ועכורה ביותר של הטבע האנושי: אגואיזם , תאוות ,סטיות .קשה לגרור שק זכרונות כזה על הכתף, האמת היא שלכולנו יש ,זה לא מנחם, מנחמת העובדה שיש לנו כוחות להתגבר על זה ולהמשיך הלאה, נהג מונית פעם אמר לי משהו חכם שבו הוא חתם את הווידוי הכאוב שלו : "די אסור ללכת ברוורס מי שהולך ברוורס לא מסתכל קדימה" אני משתדלת לאמץ אמת בסיסית זו אף שזה קשה . הרשימות שלך עצובות ומדכאות ,יעל,ומעוררות הרהורים קשים על טבע האדם אוהבת אותך על כנותך, יקירה ,ועל כתיבתך האמיצה ללא משוא פנים או פוזות.
מה שמדהים הוא החושים החדים. את ברגע הראשון ידעת שמשהו לא בסדר. ואם יש לקח הוא לסמוך מאוד על האינסטינקטים – שלנו ושל האחיות הקטנות שלנו ובכלל…
יעל
קראתי את חלק 1
ואחרי חלק 2 הייתי חייבת להגיב
זה קטע כל ההדחקות האלו!!
פשוט לא יאומן כמה רגעים מקפיאים כאלה
כל אשה מוחקת ומדחיקה בחייה
חשבתי בהתחלה על הצעתה של טובה
שזה יכול להיות רעיון לסידרה
אבל אז התחרטתי
זה מסוכן
אחרי קריאת סדרה שלמה של סיפורים כאלה של כל מיני נשים
אני עלולה לצאת למסע רציחות גברים
או לפחות בעיטות בביצים:)
טובה ונטע, זה בדיוק היה הרעיון. יש מקום לזיכרונות כאלה.
יש כנראה לבנות הגדולות היום, אז קטנות דחוסים פנימה בזיכרון רגעים כאלה. היו לך חושים בריאים. לי היה מקרה של נגיעה ממש באוטובוס, הייתי בת 8-9 אולי, שלא ידעתי לפרש.כשירדנו מהאוטובוס וספרתי לאימי, רק אז הסבירה לי…
יעל ושאר המגיבות
לכל אחד יש רגעים כאלה. גם לי בתור זכר. ילדים קטנים ותמימים (ולא רק ילדים קטנים אלא גם ילדים על סף ההתבגרות והלאה) הם קורבנות מועדים של כל הסוטים והחולים. רגע של פחד ותיעוב שאני זוכר חזק מאוד משדה הספרות הוא האונס של הנער הקטן ע"י מוכר המשקאות הקלים בבית הקולנוע ב"אלוהי הדברים הקטנים" של ארוהונדוטי רוי. האם את מכירה ?
הי יהונדב,
כן, אני חוששת שיש לא מעט גברים, ואולי רבים, עם סיפורים כאלה. מחריד.
את הסרט טרם ראיתי.
אה, זה ספר? אני אחפש ברשת. לא שמעתי עליו.
אגב, דבר כזה יש גם ב"בלש המזמר" של דניס פוטר, והזיכרון הזה הולך עם הגיבור כל חייו והורס אותו.
בוקר טוב, יעל.
אם גבר הייה תוקף אותך כיום, היית בועטת לו בביצים?.
יצא לך כבר לבעוט למישהו בביצים?.
מה את היית עושה?
נורא. גם זהזה רוב הנשים עם לא כולן עברו משהו כזה אם לא יותר בחייהן.
פוסט מאלף. מתי הבא?