סבתי ניצולת השואה

בשכונת ילדותי, מה שקרוי היום הצפון הישן של תל אביב, ליד מלון הילטון, חיו לא מעט ניצולי שואה. היו שתי אחיות, שלאחת מהם הייתה "יד יבשה", שלא ידענו מה זה אומר, ודי פחדנו מההגדרה, והן קצת הפחידו אותנו האחיות העגומות האלה. והיה זוג שקט ונחבא אל הכלים שגר בבית הקטן שלידנו, ולא ידענו עליהם הרבה חוץ מזה שהיו ניצולי מחנה מוות, וזה אפילו הפחיד עוד יותר.

והייתה גברת קרייטרמן. גברת קרייטרמן שהשפיעה כל כך על מי שאני היום.

גברת קרייטרמן הייתה השכנה שלנו, והסבתא המחליפה שלי. היא היתה אישה מבוגרת ניצולת אושוויץ, שהייתי מביטה המון על המספר הכחול שהיה לה על היד כשביליתי בדירתה השקטה כמעט כל יום אחרי הצהריים, כי אצלנו היה תמיד רועש והיסטרי בגלל אחותי המשוגעת.

על גברת קרייטרמן כתבתי הרבה ברומן השני שלי "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997). עליה ועל בתה אינה, שנשלחה למנזר רגע לפני הפורענות הגדולה, ואחרי המלחמה אמה מצאה אותה והן התאחדו. האב נספה במחנות, ולכן זה היה רק היא ובתה, בתה והיא.

אם יש לי זיכרונות ילדות חזקים זה דווקא ממנה, מ"הסבתא" הפולניה שלי, שפינקה אותי ואהבה אותי אולי משום שלא היו לה נכדים. בתה פיתחה קריירה בכל מיני תחומים ולא התחתנה. אבל לדעתי לא בגלל זה היא לא התחתנה, אלא מפני שלא יכלה לעזוב את אמה. אחוות ניצולים.

כמה שמחתי כשקיבלתי מיילים מסטודנטים שלומדים את הרומן הזה שלי באוניברסיטה, וכתבו לי על זיכרונות דומים שלהם משכנים ניצולי שואה. זה הבהיר לי שהזיכרונות הללו הם קולקטיביים. לכולנו יש איזה "סבא" או "דוד" שניצל ממחנות המוות, וגם אם זו אינה קרבת דם, זו קרבת נפש של ממש. כולנו דור שני מהבחינה הזו. 

אני לא יודעת איך זה היה בשנות השישים במקומות אחרים בארץ, כולל בקיבוצים ובמעברות באותם שנים. אבל להיות ילד בצפון תל אביב בשנות השישים היה חוויה קיומית שנקשרה הדוקות לשואה. לא רק בגלל שחיינו איתם ממש, עם אלה "שיש להם מספרים על היד", אלא גם מפני שאצלנו בבית ספר "דוגמא" אצרו את זיכרונה של קהילת גטו וילנה. באותה תקופה כל בית ספר יסודי "אימץ" קהילה שנספתה בשואה, ולכל בית ספר היה את הקהילה שלו.

אינני יודעת כיצד זה כיום בבתי הספר, אבל אצלנו זה היה חלק אורגני מיום השואה. הייתה לזה כזו משמעות ענקית, והדבר הילך עלינו אימים בדיוק כמו שהחתים אותנו בחותמת לכל החיים. כבר אמרתי, כולנו דור שני, גם מי שאיש במשפחתו לא נספה, גם מי שהוריו בכלל עלו מארצות המזרח, כמוני.

הנה, לי הייתה במשפחה איזו דודה רחוקה, טיה ראשל – דודתה של אימי – שהתחתנה עם יווני ועזבה את תורכיה, ואכן מצאה את עצמה כעבור כמה שנים במחנה ריכוז, שם הפכה לנכה. אבל זה היה סיפור לא נוגע, כי לא הכרתי את הדודה הזו בכלל מפני שחיה בצרפת. ולמרות שזה היה סיפור משפחתי, הוא היה הרבה פחות נוגע מלהכיר את גברת קרייטרמן, שממש עטפה את הילדות שלי.

אני מגדירה את עצמי דור שני, כי הייתה לי סבתא מאמצת עם מספר כחול על היד, סבתא מחבקת שלא זכתה להמשיך את השושלת שלה, ונאלצה להסתפק באהבת "נכדה" ספרדייה.