בזכות חתול קטן אחד באושוויץ

זאת לא עוד הזדמנות לדבר על חתולים. זאת הזדמנות להיזכר בניצולי שואה, ובמעט טוב, או במעט שפיות, שהיו להם במחנה. פיסת חיים נורמלית במקום אב-נורמלי.

זאת הזדמנות להזכיר את אותה זקנה ניצולת שואה, שחברתי טיפלה בה. היא חיה בדירת פרטר תל אביבית, דירה קטנה ומעופשת, בקושי אכלה, הייתה רזה כמו לולב, ואת מיטב כספי הרנטה הוציאה על חתולי החצר.

ואלה אפילו לא היו החתולים שלה. הם לא היו חיות המחמד שלה. אולי אפילו לא נקשרה אליהם באופן מיוחד.

אבל היא האכילה אותם במיטב שבמיטב. הייתה מזמינה מהסופר קילוגרמים של חזה עוף טרי וגלונים של מים מינרלים, ומבשלת את העוף במים האלה. היא הייתה מאכילה באוכל היקר הזה את חתולי החצר, עשרים וחמישה במספר. תעשו חשבון כמה זה עלה לה מדי חודש. בוודאי כל הרנטה הלכה על זה.

זה אולי יזכיר למישהו את הסיפור של או הנרי, "שני הג'נטלמנים של חג ההודיה", על אותו קשיש שהתעקש להאכיל מדי שנה הומלס זקן בחג ההודיה, אפילו כשכבר לא היה לו כסף וגווע בעצמו. אבל בעצם, זה הולך למקום הרבה יותר גרוע: למחנות.

אותה ניצולת שואה, ועוד ניצולי שואה אחרים, זכו למעט אהבה מהבריות הקטנות והפרוותיות האלה, והיום, בזקנתם, הם גומלים להם על מה שעשו למענם במחנות. לפעמים זה היה הרבה יותר מאהבה, לפעמים זה היה אוכל. ממש כך.

לפני כחמש עשרה שנה קראתי עדות של ניצול שואה בעיתון, שכתב שהסיבה שהוא מאכיל את חתולי הרחוב כל ימיו היא שהוא גומל להם על כך שהאכילו אותו במחנות. היה לו שם חתול ידיד שהיה מביא לו אוכל מהפחים, כל מיני שאריות, קליפות ודברים כאלה. ובשבילו זה היה המון. מאז הוא נשבע לתת לחתולי הארץ את מה שהעניק לו חתול פולני אחד.

חברתי שאלה פעם את אותה ניצולת שואה שבה טיפלה, בשביל מה היא מאכילה את החתולים בטוב ביותר, באוכל שלפעמים לא עולה אפילו על שולחנות אנשים, בשעה שיכלה לקנות שקי מזון יבש בגרושים, כפי שעושים רוב המאכילים. אבל הניצולה אמרה שזו דרכה להחזיר לחתולים אהבה על מה שהם העניקו לו במחנה הריכוז. רק את הטוב ביותר תיתן להם.

אני לא יודעת כמה מקרים כאלה יש, של ניצולים שאולי שמרו על שפיותם בגלל חתול אחד קטן, עם לב אחד גדול. אולי אלו רק סיפורים ספורים. מצד שני, בצפון תל אביב, בה תמיד היו הרבה ניצולי שואה, תמיד הם אלו שהאכילו את החתולים, הרבה לפני שזה נעשה טרנד בקרב הצעירים.  

ועוד דבר שחשבתי עליו, שלמעשה החתולים היו הבריות היחידות שיכלו להיכנס ולצאת חופשי במחנות הריכוז, חוץ מהציפורים, אבל הן לא מתיידדות עם בני אדם כפי שחתולים מסוגלים. כך שלמעשה, החתולים יכלו להיות ידידיהם היחידים של הכלואים. איזה גורל משותף מוזר לבני האדם ולחתולים.