יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
זו לו פרובוקציה, בחיי. אלו הם רק הרהורים שיש לי לפעמים בנוגע למשא הזיכרון של השואה, שיש על גבי האנשים בארץ הזו.
קראתי את מה שכתבה אליענה על ההנצחה והזיכרון, ודיברו שם על איך צריך ואיך לא צריך להנציח ולזכור. וגם אני מתלבטת בזה.
אז בטוח שצריך, השאלה היא איך.
אני גם לא יודעת מה יודעים היום הצעירים, ואם הם בכלל מנציחים, והשאלה הגדולה היא: האם הם בכלל יודעים משהו.
אני רק יודעת שהמשא שהיה עלינו, ילידי שנות החמישים והשישים, היה ענקי, גם אם משפחותינו היו בכלל ספרדיות.
כתבתי אתמול על הזיכרונות שלי משכונת ילדותי שבה רבו ניצולי השואה, ובייחוד מהשכנה ניצולת השואה שהיתה לי כמו סבתא.
אני יכולה לומר שאני לפחות גדלתי עם משא ענקי, איום ונורא של כאב ואימה. זה היה קשור כמובן לטקסים המאוד אינטנסיביים ולוחצים שנעשו אצלנו בבית הספר, וגם לכך שחיינו בקרב הניצולים. במקרה שלי זה היה קרוב במיוחד, בגלל השכנה ניצולת אושוויץ ששרצתי אצלה רוב הזמן.
אני, שבשעת משפטו של אייכמן הייתי תינוקת יונקת, נכנסתי בילדות לתוך מין מנהרה כזו של אימה בכל הנוגע לשואה. זה כלל את מה שידענו, ואת מה שלא ידענו, ואת מה שקלטנו מהאוויר, ואת מה שקלטנו מהניצולים שחיו בקרבנו. כל זה הוליד אימה גדולה.
ואז באו הנעורים עם כל סרטי השואה שצרכתי כמו מסוממת. אני עשיתי קילומטראז' של סרטי שואה, אפילו לפני שנעשיתי לימים למבקרת קולנוע. השיא היה "ים האחרון" של חיים גורי (ושל מי שהיה לימים המורה האהוב שלי לעריכה ב"בית צבי", העורך המיתולוגי ז'קו ארליך), והמשיך בצבירת שעות של צפייה בכל סרטי יום השואה האפשריים, ועדיין לא מלאו לי עשרים. נעשיתי מין מתעדת זיכרון פרטית ואובססיבית.
אבל היה לזה מחיר כבד.
בנעוריי חלמתי רבות שאני בשואה. בכל מיני שואות איומות. פליטה שנאלצת לברוח ולהתחבא. את הרגשות הטעונים האלה תירגמתי לימים לפרוזה ברומן "סוף סוף רומן" (חרגול, 2000), שכולו בעצם טקסט על מהות הזיכרון בספרות, והזיכרון של השואה גלול בתוכו.
הגיבורה, מאיה, שקושרת קשר ייחודי עם ניצולת השואה קולט, חיה בישראל אפוקליפטית מבעיתה, כי בדיוק ככה אני מרגישה. ככה אני תמיד מרגישה: רדופה ומבועתת. זו התחושה הקיומית הפנימית הכי עמוקה שלי.
ובמובן מסוים כולנו חיים ככה בארץ הזו: חיים על איזה זמן שאול. חיים בתחושה שכל רגע ייפול לנו משהו על הראש. זו התוצאה של לחיות כיהודי נרדף במשך אלפי שנים. תוצר של גניום קולקטיבי.
ואני שואלת את עצמי אם זה בריא. לא, זה לא בריא במיוחד. זה לא תענוג גדול לחיות בתחושה של להיות ניצול כל החיים. והשאלה היא, האם ניתן להנציח את השואה בלי לגרום לה לרדוף אותנו ולסייט אותנו.
מצד אחד, אולי זה גנטי אצלנו, בעם שלנו, ואולי אי אפשר אחרת. מצד שני, אולי אני סתם מקשקשת, כי יכול להיות שהצעירים של היום כבר בכלל "לא יודעים את יוסף". הם לא ינקו את זה מהוריהם או שאפו לתוכם את הווירוס שהיה אז באוויר. אולי הם בכלל רחוקים מזה, ואם כן, אולי עדיף להם ככה. כי לגדול אדם מבועת זה לא כיף גדול. לגדול כאילו גם אתה ניצול שואה זו אימה גדולה.
מה גם שהמשא הענקי הזה גורם לנו תמיד להרגיש דפוקים ורדופים ויוצאי דופן בתור עם, וגם להרגיש שבגלל זה יש לנו זכות לכבוש ולדכא עם אחר. הרי לא פעם ולא פעמיים משתמשים אצלנו ברטוריקה של השואה כדי להצדיק את הכיבוש.
אז השאלה היא איך זוכרים ומנציחים בלי שהזיכרון יבלע אותך ויסייט אותך לכל החיים, ובלי שזה יגרום לנו להרגיש הדפוקים של העולם.
האם זה אפשרי בכלל?
אני חייתי רוב שנותי במושב של ניצולי שואה (היינו הספרדים היחידים) אבל לא העזתי לפתח שיחות עם השכנים על מה שהם עברו. אני חושבת שצריך לדעת, אבל לא חייבים ממש לדשדש בזה. שהגויים יראו את הסרטים!
אני גדלתי בגולה, במשפחתי הקרובה (הורים, סבים) לא היו בשואה. קצת רחוק מזה, כן. ובכל זאת ינקנו את זה, זה יצא מהם, במיוחד מהסבתא, המועקה הזאת. האנחות, הטירוף שנשאו אנשים (גנטית?) שחיו בתקופות של מלחמות: לשמור כי לא יהיה, לאכוללאכוללאכול, טבעות חנק. אז איך חלמתי אני במשך שנים שאני בשואה? שלוקחים אותי למחנה ריכוז? נכון שצרכתי ספרות שואה (סרטים לא היו הרבה שם) ולמדנו על זה בבית הספר היהודי אבל לא במינונים שלך או של ילדי ניצולים. ובכל זאת. או שאולי אני לא יודעת על מה אני מדברת…
הי יעל, אני מאוד מבינה אותך כי בצעירותי חוויתי כמוך, אבל יום אחד שמתי לב שזה בעצם כל דבר עצוב, כואב, מזעזע, מבעית, ולא רק השואה שהייתי חווה באופן שפשוט הפך אותי למלאת משקעים והייתי מסתובבת עצובה או לפעמים ממש בוכה ובוכה על כל הכאב. עד שיום אחד הסתכלתי על עצמי וצחקתי. הבנתי שאני פשוט מזדהה יותר מידי עם הכל, וזה עם העם שלי, עם החברים והחברות שלי וגם עם כל ידיעה כואבת נוראית בעיתון. אז איפשרתי מרחק ביני לבין כל מה שקורה סביבי. כך אני גם יכולה הרבה יותר להועיל לאדם במצוקה אם אני חזקה, מלטפת ואוהדת וכבר מבינה, שאם אני לא מצליחה לישון בלילה (וזה קרה לי שוב לפני כמה שנים כשעבדתי בבית אבות וכמעט מתתי מכאב , חוסר אונים וזקנה), זה בגלל שהלכתי קרוב מידי, ואני שוב מתרחקת למרחק ביטחון, ומתקרבת אל עצמי השמחה, ומשתדלת להיות מאושרת כשאפשר.
ואת השואה, שמשפחתי לא חוותה בעולם, כמוני כמוך עם הספרות והסרטים, אבל שוב, עד שפקעתי, כי זה היה בלתי אפשרי. והיום אני דווקא מעדיפה לזכור חיוך של אישה שאהבתי שבה טיפלתי בגיל עשרים, שהתעוררה משנת הצהריים בחיוך מתוק שרציתי לאכול אותה מרוב מתיקות, והיא סיפרה לי: חלמתי שאני ילדה בגטו ורשה, ופגשתי את אמא שלי. כל הזוועות שהיא עברה שם העבירו אותה לאיזו מחלה איומה, אבל היא התעוררה צלולה ומחייכת וביום השואה אני מתמקדת בחיוך המתוק הזה שלה, וכך הלב שלי מחבק את הכאב שבסיפורים ולא כואב יותר.
הרגשתי כאב גדול מהילדים שלי אתמול וכעסתי על בתי הספר כי הרגשתי שלא היה צריך להפיל כמויות כאלה של תחושות ופחדים עליהם ואני חסרת אונים.
יעל, הפוסט הזה עורר בי הזדהות, אני לא באה ממשפחת ניצולים הורי ילידי הארץ וכל ילדותי ונעורי חלמתי על השואה, זחלתי בתעלות התחבאתי ביערות, חיפשתי מקומות בבית היכן להתחבא, כנראה באמת גנטיקה של עם