יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
שוב אני מזכירה בתוך פחות משבוע את האנתולוגיה "מאה אימהות – מאה זיכרונות" בעריכת ענת הררי שיצאה עכשיו ב"בבל", ועוד אכתוב עליה ביתר הרחבה.
אני מזכירה אותה, כי אני כל כך מצטערת שלא פנו גם אלי וביקשו ממני זיכרון. נראה לי שכל אחד מאיתנו היה רוצה לכתוב את הזיכרון המתוק או המריר או המתוק-מריר שלו מאימא. אז הנה אני כותבת, למרות שלא הזמינו ממני טקסט.
אצלי זה לא זיכרון מר, גם לא מתוק. זה הרצון העז של ילדה שאימא שלה תאהב אותה, ויותר מכך, הרצון העז של ילדה לראות את אמה מאושרת.
זיכרון אחד: חג פורים. הייתי בת 8 או 9. חזרתי מחגיגת פורים בבית הספר, ואימא בדיוק הכינה את אוזני ההמן ואת הקורביאל, שזה עוגת פורים "חולית" מחניקה כזו שמכינים התורכים.
אימא שלי שמחה. סוף סוף. לפתע פתאום. לא ידעתי למה ומדוע. בדרך כלל הייתה מדוכאת ומיואשת ועייפה מהמאבקים האינסופיים עם אחותי נכת הנפש. והנה פתאום היא רגועה, נינוחה, מתעניינת בחגיגת פורים שחזרתי ממנה, מזמינה אותי להכין איתה את העוגות והעוגיות לחג.
היא לשה ומרדדת את הבצק ואני צרה עיגולים בכוס לאוזני ההמן. היא בוחשת את הקורביאל ומגלישה את הבצק לתבנית, ואני דוחסת אותו היטב ומשטחת אותו ואז חותכת למעויינים בסכין.
אנחנו עובדות יחד בתיאום. אימא שלי מפזמת שיר, כל כך מאושרת משום מה. ואני כל כך מאושרת. מאושרת בשבילה, לא בשבילי. אני ממש מתפוצצת מאושר בגלל שאימא שלי שמחה ורגועה ומפזמת שיר ומשתפת אותי במשהו. כמה, כמה שמחתי לראות אותה פעם מאושרת.
האם שם נעוצה אהבת האפייה שלי?
זיכרון שני: יום האם, אני בת 10 או 11. בבית הספר עודדו אותנו לקנות מתנות לאימא. חברה שלי ואני הולכת לחנות תמרוקים, ובעידודה אני קונה לאימא שלי מטליות ניקוי עדינות ומבושמות לפנים וסבון חלב משובח מצרפת. לא יודעת מאיפה הבאתי את הכסף. אולי גנבתי אותו מהארנק של אימא. זה היה די יקר.
אני אומרת ב"עידודה" של חברתי, כי ידעתי שאימא שלי הרי די קמצנית, חסכנית, מסתפקת במועט, מזוכיסטית קצת, לא אוהבת ולא רגילה לכל מיני תפנוקים ומותרות מהסוג הזה. ידעתי שכל מתנה שהיא מקבלת היא ישר מכניסה לארון לעשר שנים לפחות. לפעמים היא גאלה אותה מההסגר אחרי עשור והתחילה להשתמש בה, אבל בדרך כלל לעולם לא.
ואני כל כך רציתי לשמח את אימא שלי, לגרום לה לחייך, כן, לגרום לה לאהוב אותי, לחייך אלי.
אבל כרגיל אימא לא שמחה בכלל. היא לא היתה מסוגלת לקבל מתנות, גם לא את המתנה שלי. היא החמיצה פנים, בקושי אמרה תודה, וקברה את המתנה בארון מאחורי הגופיות והתחתונים.
כעבור כמה שנים חמסתי את המתנה מהארון שלה. חשבתי לי שחבל שהיא מתבזבזת שם. לא מעט כסף הוצאתי עליה.
אחרי חמש-שש שנים לסבון החלב כבר לא נשאר כמעט ריח, ומטליות הניקוי לפנים היו יבשות לחלוטין.
נוגע ללב
כל כך יפה, יעל, ומכמיר לב, אותו סבון שאיבד את ריחו והמטליות שיבשו מסמלים את נזירותה של אימך. חיים שלמים שחלפו על ידה. מאוד אהבתי את סצנת האפיה הביחד הזה בין אם לבת, הוא רגע חסד חד פעמי ביופיו, יעל
לא נוגע ללב. נראה שיש מערכות נפשיות שאני בתור אמא יודעת שהיו בלתי תקינות עם הורינו המזדקנים, ובכל זאת
מי שקבלו מינימום של דרך ארץ כלפי מי שהרתה אותנו תשעה חודשים והעניקה לנו את עצם החיים, מן הראוי שנעניק חיסיון שכל פסיכולוג מחוייב בו כלפי מטופליו, ואנו כילדים – מחוייבים בו כלפי ההורים.
ההכפשה כאן אינה מעוררת בי הזדהות לא כאם ולא כילדה שסבלה מהוריה לא מעט.
תגובה זו היא לגיטימית כמו השמש והירח.
על איזו הכפשה את מדברת? תגובתך מאוד סוערת.
באמת נסחפה האנונימית. בענק הייתי אומרת. זבל מוחקים. תמחקי אותה יעל. לא לכבודך.
לא מבין למה את חושבת שיעל או כל אדם אחר צריך "דרך ארץ כלפי מי שהרתה אותנו תשעה חודשים והעניקה לנו את עצם החיים".
אף אחד מאתנו לא ביקש את החיים, והורים מביאים ילדים מטעמים אנוכיים לחלוטין. (גם את נשמעת לי אחת כזו).
ואיפה ההכפשה פה? גם אני לא מצאתי. הקטע דווקא מלא כאב וחמלה על האם והילדה גם יחד.
מכמיר לב יעל. רק מי שהשלים עם קיומו ועם הוריו יכול לכתוב אמת צלולה ומפוכחת עם הרבה השלמה בכאב.
ולמגיבה הכועסת (והקצת המטורפת? תמהתני), פשפשי קצת בליבך המעוות לפני שאת מלכלכת על אחרים. נראה שיש שם הרבה כעס על ההורים שלך ובמיוחד על אמך. תלמדי קצת אמת מיעל במקום ללכלך.
באמת מטורפת הטוקבקיסטית האלימה. זה זיכרון כה יפה, יעל. אמיתי ולא מלוקק.
התיאור של האפייה ביחד, ההשלמה שלך עם התכונות של אמך והיכולת לראות גם את הטוב שבה בסופו של דבר, את הכמה רגעים יפים שהיו לכן יחד. גם אני התרגשתי.
תמחקי תמחקי את ההיסטרית הזאת. וואלה איזה אנשים מטורפים יש בעולם, שהכי גרוע, גם לא יודעים לקרוא טקסט.
ואגב, כבר קניתי את הספר.
יעל יקרה,
שמעתי אותך אתמול בתוכנית של קרן נויבך ומאוד הזדהיתי עם דברים רבים שאמרת על לידת ילדים אוטומטית.
עכשיו נכנסתי לבלוג שלך ואני נהנית גם לקרוא אותך. (אני רואה ששמח אצלך).
אני אחפש את הרשימות בבלוג שהמלצת עליהן.
תודה, ורדה
רשימה יפה. גם אני שמעתי אותך אצל קרן נויבך. 🙂
את נוגעת בנימי הנימים
מרגש, נוגע, אוטונטי.
היש ברירה מלשמוח מכל דבר טוב ולו קטן ביותר? אפילו בשביל הסובבים אותנו.
אני מעריכה מאוד את האומץ שלך לדבר בגלוי. רשימה נוגעת ועצובה מאוד.
יעלה, זה מקסים. ומאד עצוב.
ואני מכירה את העצב הזה.
ויש גם שמח ויש גם אהבה באמצע.
יפה שנצרת גם את זה.
אחרת ממה נחיה?
רק מהרע ?
והשורה האחרונה, מוחצת, פשוט כך. מוחצת.
הוי יעל זה חי, לא שוכחים מקומות שכאלה, דקות של בהירות עמוקה
יש לי הרגשה שעכשיו אנחנו עוד קצת מכירות
שלך טובה
עצוב.
אלה היו האמהות של פעם. חסכניות הן היו ולא יודעות להתפנק. קשות הן היו. החיים היו קשים. ציירת תמונה נכונה מאוד של ילדות בצל ההורים ההם של פעם.
תודה רבה.
כן, אני מכירה ומורגלת בתגובות הנסערות בכל פעם שאני כותבת על הורות, אימהות וכו'. על זה בדיוק גם דיברתי בתוכנית של קרן נויבך.
צורבים הזכרונות שלך. גם אמי הייתה שומרת את המתנות ללא שימוש, זו מנטאליות של נשים שחיו בתקופה של מצוקה ולא העזו לבזבז על עצמן סבון טוב. גם כל המיניות של הדור ההוא היתה מחוקה, הן היו ויקטוריאניות ומין היה משהו בין איחסה לדבר שלא מתקיים אפילו במחשבה. ברוך השם שאנחנו כבר יותר משוחררות משהו.
נכון יודית, כל הדור ההוא היה כזה, שונא מותרות.
כתבת נוגע ללב מאוד. וכן, מרגעים כאלה באה אהבת האפייה.
גם אני לא ידעתי אף פעם באיזו מתנה לשמח, לרצות. האיפוק והספרטניות, היה אחד הדברים הקשים אז, וטוב שהיום זה אחרת. או לפחות אני החלטתי להיות אחרת.
אבל גם עם המתנה התייבשה וכבר לא הריח (גם לא הסריחה) בכל זאת נשאר הזכרון של התשומת לב והציפיה, והתקווה שאולי הפעם היא תאהב.
נכון לוסי. כמה כואב, אה? תמיד אנחנו רוצים לרצות אותם, לגרום להם לאהוב.
יעל. שם אימי יעל.היא ילידת הארץ בת מושב
גם אז החינוך שקיבלה מהוריה החלוצים
היה סגפני ןקפדני
וילדים נדרשו לא להתפנק
לעבוד במשק החקלאי
ולעזור במטלות הבית (הצריף)
במקביל ללימודים.
כתיבתך על אמך כל כך כנה ואמיתית
בלי ליפות ולהסתיר גם את הקשיים
בקשר המורכב והמשמעותי עם אמא,
הרגשות החמים והכעסים משתלבים יחד
כמו באפייה ובישול משותפים שיש בהם נחמה.