מחלקת העינוי

שמחתי מאוד לראות אמש את תוכנית הראיונות עם נכי צה"ל בתוכנית "עובדה". שמחתי זו אולי התנסחות אומללה יחסית לנושא מצער כזה, אבל כמי שמכירה את התלאות שמשרד הביטחון מעביר בהם את הנכים, שמחתי שסוף סוף הם החליטו לפתוח את הפה בקול זעקה רמה.

האם קולם יישמע? כרגיל, אני מניחה שלא. מחלקת השיקום של משרד הביטחון אטומה כמו כל מוסדותינו, ובירוקרטיה מייאשת היא חלק קבוע מסדר יומה.

הנה העינוי האחרון שעבר על ידידי העיוור, נכה מלחמת לבנון הראשונה. אחד מיני עשרות אלפי עינויים בירוקרטיים מייאשים, שגורמים לנכי צה"ל לוותר פעמים רבות על מה שמגיע להם.

ידידי לקח את כלבת הנחייה שלו לווטרינר לניקוי שיניים יסודי שמבוצע בהרדמה מלאה. על פי כלליי המחלקה לשיקום, כל הטיפולים הווטרינריים של כלבי הנחייה הם על חשבון משרד הביטחון, אבל מובן שצריך לשלוח חשבונית.

אלא שהחשבונית שהנפיק הווטרינר אינה תואמת את דרישות המחלקה לשיקום, מפני שטיב הטיפול לא נרשם ליד המחיר ששולם, אלא הרבה יותר למעלה בחשבונית. בגלל זה מחלקת השיקום לא מוכנה לקבל את זה ולהחזיר את הכסף. זה לא תואם את הכללים שלהם לגבי חשבוניות. הבנתם את זה?

ידידי צריך ללכת שוב לווטרינר כדי שיכתוב את טיב בטיפול ברובריקה שמחלקת השיקום דורשת, אבל אין לו זמן וכוח לעשות את זה, אז הוא התייאש והחליט לספוג את הסכום בעצמו.

מי שראה את "עובדה" ראה בוודאי את אשת הנכה שביקשה לקבל החזר על שכירת רכב לחודש בסך 3000 ₪ במקום מוניות שהיו עולות לה לחודש אחד כ-10.000 ₪. אבל לא. בחוקי מחלקת השיקום רשום שנותנים מוניות, לא רכב שכור. אז מוניות זה יהיה. ככה זה.

כל העינויים האלה, קטנים כגדולים, עוברים על נכי צה"ל בכל יום מימות השנה. כל פעולה מול מחלקת השיקום כרוכה בניירת נוראית ובבירוקרטיה מבעיתה.

תשאלו, אז מה? הרי גם אנחנו, כולנו, כל האזרחים סובלים מנגע הבירוקרטיה הישראלית. נכון. אבל אנחנו לא סובלים מכל מיני כאבים ונכויות איומות, וגם אם אנחנו סובלים, זה לא קרה לנו באשמת המדינה. זה קרה בגלל משהו: גורל, אלוהים, מקריות, משהו.

בפוסט אצל מיכה על גלעד שליט נכתב על ידי כל מיני מגיבים שזה ההסכם בין המדינה לאזרחיה: אתה יוצא לקרב מתוך ידיעה שתמות, תיפצע, תהפוך לנכה נפשית או פיזית או תילקח בשבי ולא תוחזר. ככה זה, ועלינו לקבל את זה.

אבל בשום מקום לא נאמר שכאשר בכל מלחמה יש קציר חדש של פצועים והלומי קרב, הם עתידים לעבור את העינויים הללו שמחלקת השיקום מעבירה אותם. בשום מקום לא נכתב שיפקירו אותם ככה, שיגרמו להם להתחנן על כל שקל.

זה מה שרוב העם כאן לא יודע, או יודע ומתעלם. גם אני התעלמתי עד שהכרתי את ידידי העיוור ואת ידידי האחר, שהוא הלום קרב. לא ידעתי על כל התלאות האלה שמעבירים אותם, הם שזקוקים כל כך לעזרה שלנו. לא ידעתי שזורקים עיוור עם כלב נחייה ממונית בגלל שהכלב "מלוכלך". לא ידעתי על הלך-ושוב שעושים להם במשרדים הממשלתיים. לא ידעתי על המאבק על כל אחוז נכות.

היום אני יודעת. הרבה. ידידיי מספרים לי. לגבי ידידי העיוור, הוא מאלה שלא נלחמים. למזלו הוא מתפרנס יפה, אז אין לו בעיות כלכליות. לכן הוא מעדיף לשתוק. אבל יש לי ידיד אחר, אותו הלום קרב, שנלחם שנים במחלקת השיקום, ופעמים רבות מלחמתו גורמת לכך שיתנכלו לו בדיוק בגלל זה. בעבר הוא חשב לפתוח כאן בלוג ולשפוך הכול, את כל הכיעור של מחלקת השיקום, אבל בסוף נבהל כנראה ממה שיקרה לו אם יעשה את זה, וביטל את הרעיון.

ואני יודעת, אף אחד לא אוהב לקרוא על זה. תמיד כשאני כותבת על המחיר הכבד של נכי צה"ל, שזה המחיר הכי קשה של המלחמות, מתעלמים או לא נכנסים לפוסט. 

ובמלחמה האחרונה, כשהעזתי להזכיר את גל הנכים החדשים שייווצר, פתחו עלי פה שאלוהים ישמור. מיד הוכרזתי כ"יפת נפש" ו"אוהבת ערבים" ו"הורסת מורל".

כי זה מה שחשוב לנו, איך אנחנו נראים בעיני עצמנו. שלא ניזכר בפנינו המכוערות.
 

וכרגיל, את הנכים תמיד שוכחים. זוכרים את המתים, בוכים על המתים. אף אחד לא בוכה על הנכים. והם הקורבנות האמיתיים כאן.