מי קבע שגברים הם בשר תותחים?

באחד הפוסטים שלי נגד המלחמה כתבה מישהי שתפקידם של החיילים להגן על העורף כדי להציל נשים, ילדים וזקנים. מה אגיד, הנחת היסוד הזו שגבר הוא בשר תותחים מעולם לא הובנה לי. חיים של נשים, זקנים וילדים חשובים יותר מחיי גברים? מי קבע? אז נכון שגברים הם אלה שיוזמים מלחמות ויוצאים למלחמות (הורמונים, מה לעשות), אבל בצד כלבי המלחמה ישנם גברים לא מעטים שסולדים ממלחמות.

במהלך השנים אני פוגשת גברים רבים פגועי מלחמות. גם מי שנדמה שיצא בריא בגופו ובנפשו ממלחמות, די מהר אני מגלה אצלו את הדי המלחמה הקבורים בנפש. בפעם הראשונה שנפגשתי בזה הייתי צעירה מאוד, בת 22, בימי האהבה הראשונים עם בן זוגי אדם ז"ל.

בלילה הראשון שלנו אצלו בבית, כשעשרה ימים אחרי שנפגשנו, עוד לפני ריטואל האהבה, הדבר הראשון שהוא הראה לי היה ערמת תמונות פולארויד שהוא צילם תשע שנים קודם לכן במלחמת יום כיפור. אלה היו תמונות מזעזעות: טנקים שרופים, עקבות ציוד של האויב, והכי מבעית – גופות נפוחות של חיילים מצרים בשמש הקופחת של סיני ומצרים. אינני יודעת אם הבנתי אז מדוע הוא מראה לי את הזוועה הזו כמשהו חשוב ודחוף ביותר, ואף איני יודעת אם הוא היה מודע למניעיו להראות לבחורה שבה הוא מאוהב את התמונות הללו.

אבל גם אם לא הבנתי מדוע כי הייתי צעירה מאוד, אז במשך השנים בוודאי ובוודאי שהבנתי. הבנתי שהוא היה חייב להראות לאישה שהוא אוהב את הדבר שהשפיע עמוקות על נפשו, את הדבר הזה שצילק אותו. זה היה כמו להראות לי את מפת נפשו. מין קריאה משונה לעזרה. והוא אפילו לא הוגדר כלוקה בהלם קרב, אבל בלילות היה חייב לישון כשהאור במסדרון דלוק. פעם, בראשית ימינו יחד, ראיתי שהוא נרדם וסגרתי את האור במסדרון כי זה הפריע לי, ובתוך שניות, בחיי, האדם הזה שישן חזק התעורר ככפוי שד או כחייל במארב, צווח עלי שכיביתי ורץ להדליק את האור בחזרה. למחרת נוספה נורית לילה קטנה מעל הצד שלו במיטה.

עברו עוד שנים, ובפעם הראשונה שראיתי את צ', ידידי העיוור, הייתה לו בעיני הבעה של הלם קרב על הפנים. גם ידידי זה, עיוור ממלחמת לבנון הראשונה אינו מוגדר כהלום קרב, אבל בעיניי כל כאבי הראש שלו, בעיות השינה האינסופיות ועוד, הן תולדה של הלם קרב סמוי.

עם השנים הגעתי למסקנה שישנם בינינו המוני גברים שהם בעצם הלומי קרב סמויים, ברמות אלה ואחרות, למרות שאיש לא מגדיר אותם ככאלה. הנה, ידידי העיוור הוא אדם מתפקד ביותר, איש משפחה למופת ומפרנס מעולה, אבל הנפש שלו רצוצה.

ואני כבר לא מדברת על הנכים בגוף. תמיד אנחנו שומעים "פצוע בינוני" ואנחת רווחה נפלטת מגרוננו. ואנחנו שוכחים שרבים מאלה הפצועים "בינוני" נשארים עיוורים ונכים. הנה, ידידי העיוור הוגדר עם פציעתו כנכה "בינוני". מה "בינוני" בנכותו אינני יודעת. רק לחשוב על גבר בן 45 שעד היום נאחז בזיכרון של סרט אקשן מחורבן שראה בשש לפני המלחמה, בהיותו בן 19, פשוט כי זה הזיכרון החזותי האחרון שלו. 

ואני כבר לא מדברת על המלחמות של הנכים והלומי הקרב במחלקת השיקום של משרד הביטחון ועל כל הצרות והקשיים שמערימה עליהם המדינה ש"למענה נפצעו", במקום שילכו לקראתם ויקלו עליהם. יש לי כמה חברים נכי צה"ל והם מספרים לי דברים שממש לא הייתם שמחים לשמוע. ואני כבר לא מדברת על הפציעות עצמן, שחלקם ממש אבל ממש מיותרות.

כאשר נודע לידידי העיוור, חודשים ספורים אחרי הפציעה, שבעצם הטנק שלהם, בו כולם נהרגו חוץ ממנו, לא נפגע מאש האויב אלא התפוצץ בגלל ליקוי בטנק, ליקוי שנבע מרשלנות באחזקת הטנק – הוא היה בשוק במשך חודשים ארוכים. תחילה חש טוב יותר כי האמין שנפגע מאש האויב, אבל כשנודע לו שבגלל שאיזה טכנאי מסטול שלא תיקן את הטנק שנהג בו הם התפוצצו, ההלם היה ענקי, ועימו בא העלבון והדיכאון והייאוש והמרירות.

ומה ירגישו החיילים שבימים הראשונים של המבצע הקרקעי של המלחמה הנוכחית הופצצו על ידי אש כוחותינו? מה הם ירגישו? שככה זה במלחמה, ברדק, ויש להסכין לכול? לא, הם ירגישו שהפקירו אותם, שהתירו את דמם מכל הכיוונים.