יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
מרבים לדקלם אצלנו את המונח: "מלחמת אין ברירה". כאילו שרק הצד השני רוצה להילחם במטרה להשמידנו, ולנו אין יד בדבר, אנחנו כרגיל רק מגינים על עצמנו. נו, מלחמת אין ברירה – הסיסמה הידועה שלנו.
אז אני מציעה את הסיסמה החדשה "שְׁלוֹם אין ברירה". אין ברירה לפנינו אלא לחתור להסכם שלום, גם במחיר ויתורים מפליגי לכת בעניין שטחים. כבר עמדו בפנינו כמה הזדמנויות, אבל העקשנות וההתחפרות בעמדות תמיד מונעת כל הסדר כזה. לא רק הפלסטינאים מתחפרים בעמדותיהם, גם אנחנו, אולי אפילו יותר, כי לנו יש להפסיד הרבה יותר מהם.
מישהו כתב באחת התגובות השבוע ש"אנחנו יצורים טריטוריאליים", ולכן אנחנו כמו נכפים להילחם על שטחים. ואני אומרת שלפני שאנחנו יצורים טריטוריאליים, אנחנו "יצורים הישרדותיים". היצר הראשוני שלנו הוא יצר ההישרדות, לא יצר ההשתלטות על עוד טריטוריה. ולא תמיד שני היצרים הללו חופפים. כשאין מזון ומים בנמצא, ייתכן שיצר ההישרדות יתלבש על יצר הטריטוריאליות. אבל כאן בארצנו זבת החלב והדבש תמיד היה ויהיה בשביל כולם. יש כאן גם בשבילנו וגם בשביל הפלסטינאים די והותר.
אז אם אנחנו יצורים הישרדותיים ומטרת קיומנו העליונה היא לחיות ולשרוד ולהמשיך בשושלת, אנחנו חייבים להפסיק להילחם וחייבים להפסיק את ההרס העצמי הזה. כי מלחמה היא הרס עצמי, לא מהלך מדיני. לכן "שְׁלוֹם אין ברירה" הוא הדבר היחיד האפשרי, אם אנחנו רוצים להמשיך כאן עוד הרבה הרבה שנים.
מישהי אחרת כתבה בתגובות באחד מהפוסטים נגד המלחמה שדיבורים "שמאלניים" כגון אלה הם "סיסמאות ג"ון לנון למתקדמים" ובתוך כך פצחה בהרצאה על הפונדמנטליזם האיסלמי הכפייתי והרצחני, שלא מוכן לזוז מעמדותיו ומהאנטישמיות שלו (מה שנכון כמובן).
אבל אני מזכירה לכולנו שגם הצד שלנו הוא פונדמנטליסטי, כפייתי וגזעני לא פחות מהצד שלהם. תמיד נדמה לנו שאנחנו הגונים ויפה נפש והומניים, ואני כבר חדלתי למצוא את ההומניות בעד היהודי שעמו אני נמנית, לפני שנים רבות.
מישהו אחר ב"מועצת הטיפשים" בטלוויזיה אמר שאנחנו עדיין "יורים ובוכים". ואני רואה בפני לא מעטים מהחיילים שלנו ובגישה הדי מגובשת של עמנו, רצון עז להמשיך במלחמה עד כלות. ושלשום נשמעה ציפי לבני כשהיא נואמת בעד המשך המלחמה, וקולה ההיסטרי נשמע לי דומה מאוד לקולו של רודן גרמני קטן והיסטרי אחד עם שפן קטן, שגם קולו רעד בהיסטריה בנאומיו המתלהמים.
כך שהבעיה אינה שאנחנו נפלאים ונהדרים וכולם נגדנו, אלא מה אנחנו יכולים לעשות כדי להגמיש את עמדותינו הקיצוניות, הלוחמניות והשתלטניות כדי שנגיע לאותו "שְׁלוֹם אין ברירה". הנה הנחת יסוד חדשה: מי שרוצה לחיות, חייב להפסיק להילחם.
יעלה, מי לא יסכים אתך ששלום עדיף על מלחמה?
כתבת "חייו" במקום "חייב" אבל יש קשר בין חובתנו לעצמנו לבין חיינו.
"שלום אין ברירה" הוא מושג יפה, אבל דרושה הכרה בו והסכמה של שני צדדים יריבים. ובאילו תנאים? – כאן מתחילות הבעיות.
למה זה הישרדותי לנו, החזקים? אשתדל לחזק את דברייך על ההישרדותיות ולהסביר ברשימה שנכתבה בדיוק על זה.
אשמח לקרוא.
תודה על התיקון.
ומי לא יסכים ששלום עדיף על מלחמה? רבים, אמיר, רבים, מאיתנו ומהם.
על מה רבים פה שני המחנות השמאל והימין זה שנים, אמיר? שהשמאל אומר שאין ברירה אלא לעשות שלום במחיר ויתורים כואבים, והימין מוכן להמשיך לשלם בדם תמורת שטחים. אם זה "ססימאות ג"ון לנון למתקדמים", אז אני מוכנה להיות נאיבית למתקדמים עד מחר.
זה אכן סיסמאות גו"ן לנון למתקדמים. צר לי. למעט הקצוות הקיצוניים כולם מוכנים לעשות ויתורים. אם הויתורים מביאים יותר מלחמה משלום משמע שאין הם ויתורי שלום. ואין כל קשר לעובדה המרה שבכל עם תמצאי גזענים, אטומים וסתם אנשים מגעילים – מה בין זה לבין דיעה פוליטית איני מבינה.
קל להביא דוגמאות לאנישם שהם כולירות מוחלטות גם אם הם תומכי שלום מובהקים (ודעותיהם הגזעניות – כלפי מזרחיים , דתיים ועוד) או אנשי ימין מובהקים שהם כאלה.
איני מבינה את ההסקה מהעניין העצוב-כשלעצמו הזה לבין העולם הפוליטי.
אם כבר יש קשר בין התקשורת, ספרות, ספרות הילדים וספרי הלימוד לבין היכולת להעריך משהו – ובעניין זה לפחות, המצב אצל הפלסתינאים חורג לחלוטין מכל אפשרות להבין מדוע ירצה עם לחיות במצב מתמשך שאותו הם מנציחים באמצעים התרבותיים הללו.
זה שיששנם סובלים וחפים מפשע, שאנשים פשוטים רוצים לחיות בשלום (בחלקם) אינו קשור לכוחות שמשחקים פה תפקיד – לצער כולנו.
מיכל, אנשיפ פשוטים שרוצים לחיות בשקט יש גם כאן וגם שם, זה ברור. אלא שאת ממשיכה להתעלם מהעובדה שגם כאן, ולא רק שם, הכוחות הפוליטיים הפועלים אינם מוכנים לויתורים מפליגים, ומתחפרים שנים בדעותיהם הניציות. זה לא "ססמאות גון לנון" למתקדמים", זו מציאות קשה שסוחפת אותנו כבר שנים למלחמות האלה, באין קולות חזקים גם אצלנו שיסכימו לויתורים הללו. עמדתך מאוד חד צדדית, צד לי לבשר לך זאת, וכל עוד נשמעים קולות פארנואידיים כשלך, לעולם לא נצא מהסמטוכה הזו. אנחנו תמיד טובים מאוד בלהאשים את הצד השני.
ומה שאת אומרת למעשה שרק הימין מפוקח ואילו השמאל נאיבי וחי באשליות. האם זה באמת כך?
"לא מצא הקבה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום "(מסכת עוקצין) אבל כדי ליצור שלום בר קיימא צריכים להיות חזקים כמו שנאמר הרוצה שלום יתכונן למלחמה, הרכנת ראש וקורבניות יפת נפש לא מתאימה, שלום כורתים מעמדה של חוסן רוחני ופיזי. לסיכום, יעלה,אהבתי את האלטרנטיבה: "שלום- אין ברירה" אבל לא בכל מחיר…מי יתן ,שאלוהים עוז לבניו יתן, אלוהים יברך את יצירי כפיו בשלום
בגלל אנשים כמוכם, דתיים, אין שלום.
לא שייך דתיים ולא דתיים ,נא לא לערב סטיגמות ,ואם כבר את אומרת אותן אל תסתתרי מבעד אינשם, היי אמיצה ,זכרי מי האויב העומד מולך אנשי טרור ,שאינם בוחלים לעשות שימוש ציני בילדים ובבתי חולים טרוריסטים המסתתרים במחילות אפלות ופועלים מתוכן , טרוריסטים הבוזזים את מנות האוכל של הסיוע ההומניטרי המוגש לבני עמם הרעבים ומספסרים בהן. לא עם העם הפלסטינאי יש לנו בעיה הם סובלים כמונו, אלא עם הטרוריסטים המובילים אותם אלי שאול. אל תשכחי זאת, אינשם.
ועוד משהו, אינשם יקרה, על כך כבר נאמר : מהרסיך ומחרביך ממך יצאו!!!נעשה שלום בינינו קודם, לא יזיק
יפה חנה, מציעה שנתחיל בזה, הרי מה ה" מבקש : בני תאהבו אחד את השני.
בגלל זה הפסקתי עם הויכוחים העקרים האלה שסופם גידופים.
ברדיו קול חי התרימו הוראות קבע לאנשים שקורסים בדרום, וזה מה שצריך לעשות במקום להתברבר.
אני גאה בעם שלי, המבחינתי התורמים שיכים לעם הנבחר ,באלה שתרמו ותורמים לזולת , באלה שמארחים בביתם, בינתיים לא יצא לי כי בעלי חלה וזהו.
אהבתי ,אביטל, את התפילה האישית לכל חייל שחב"ד? ארגן ,זוהי אהבת ישראל! מסכימה איתך ,אביטל, המעשים הם העיקר ולא הברבור!
הי יעל
אני יוצאת לשניה ממחילת העבודה שאני מחופרת בה לפחות לימים הקרובים (וגם ללילות…):
אולי אני פרנואידית. גם לפרנואידים יש אויבים…
עמדתי היא חד צדדית מן הסתם, באותה מידה שכל עמדה אישית היא חד-צדדית. היא ודאי חד -צדדית במובן זה שאני מעדיפה את מי שתומך בחיים על-פני תרבות שמאדירה את המוות. את מי שמוכן לחיות בסובלנות דתית כלשהי על-פני מי שרואה בדתות אחרות כפירה כמעט בלתי נסבלת.
אינני יודעת מי הם המתחפרים – זה מאוד כוללני. היו כאן כמה נסיונות נפל ומבחינה זו אני באמת לא מזלזלת בשטח – אם אפשר היה לחיות לצד החמאס בשלום ראוי היה גם לדון בשטח – ובנושא זה כולם היו צריכים לוותר. מי שאומר שאינו מוכן להכיר בקיומה של מדינה יהודית בגודל של גדרה עילית אולי אפשר לדבר אתו. אני מצדי לא מזלזלת באידאולוגיות ובנאומים. בטח לא כשהם מתלהמים וכשהם ממומנים בכסף פונדמנטאלי.
נוח להציג את הדברים שכתבתי כנכונות לחיות על החרב וכרמיזה לזה שזהו המצב הרצוי.
גם אני יכולה להביא טיעוני בטן – אחרי שנות מילואים קרביים ארוכות (שעוד לא הסתיימו) ועם 3 בנים בבית קצת מוזר לי להיות מואשמת ברצון בכך שהמצב ימשיך כפי שהוא.
זהו מצב זוועתי. נוח היה לי להכנס מתחת לשמיכת הפוך של השאיפות והייחולים שלי רק שאני לא מצליחה לעצום עיניים (ובמובן זה אני בהחלט חושבת שאני מפוקחת יותר, האם אינך חושבת שאת מפוקחת יותר מאחרים? שאם לא כן, לא היה אדם מחזיק בעמדותיו – מי רוצה לשגות באשליות?) הברירה לטעמי זוועתית יותר וקצתי בניסויים בבני אדם. אלה של השנים האחרונות לא היו איזו הצלחה גדולה ולזכותו של עראפאת הצדיק יאמר שהוא אפילו לא הסתיר את עמדותיו.
זהו. אני חוזרת למחילה.
בבקשה, יעלה:
"להיות או לא להיות" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9239&blogID=182
הי יעל, שלום אין ברירה נשמע לי מצויין אבל הבעיה היא שהיום אני כבר לא מאמינה שיש למשפט כזה כוח לעבור לא בצד שלנו ולא בצד האחר. אם ישראל תצא עם משפט של שלום אין ברירה מול הצד החלש היא תחליש את עצמה ותגרום להם להאמין שהטרור שלהם הצליח והם ימשיכו וימשיכו עד שהחלום הראשון שלהם…להעיף אותנו מפה, יתגשם.
מצד שני, חושבת שאין לאף מדינה בעולם פתרון לנצח טרור אז אולי הוא כבר ניצח ואנחנו עדיין לא יודעים.
זה באמת חשוב להתבונן על עצמנו ולראות שלא רק "הם" גזעניים, לא רק "הם" מחרחרי מלחמה, וכולי.
ובכלל, שיש פחות "אנחנו" ו"הם".
אבל נדמה לי שזו הפעם הראשונה בחיי שאני בעד המבצע שמתחולל כרגע.
(בגדול, בוודאי שכואב לאללה לראות מה שקורה בעזה והרג חפים מפשע בשוגג).
המדינה שלנו נחלשה ואיבדה מכוחה בקצב מסחרר בשנים האחרונות והכיוון היה למקום אחד בלבד: חורבן כללי של המדינה ושלנו.
אני חושבת באמת ובתמים שאנחנו ניסינו עשרות שנים בכל דרך אפשרית לכונן שלום, ומאז Y נעשה ברור לחלוטין שאין מול מי (המנהיגים שלהם, כן הפעם רק שלהם).
למישהו זה לא ברור ?
האדם הפשוט זה משהו אחר.
ולראשונה בחיי אני אומרת:
לפעמים בשביל לחיות דווקא כן צריך להילחם ולהשתמש בגרזן שברשותך.
וזו הנקודה להרגשתי בה אנחנו נמצאים.
אם אפילו המנהיגים שלנו הצליחו לקלוט את זה לבסוף, כנראה שמדובר
בסוג תודעה שאי אפשר להתעלם ממנה.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/837/917.html
"מי שרוצה לחיות…" חייב לפגוע אך ורק במטרה אחת – למנוע פגיעה קשה יותר. זהו בסיס קשה, מורכב אין כמוהו.
אך הדברים משתנים. יהיו הפתעות רבות בדרך. כבר יש הפתעות. omens. זה יקח הרבה זמן. ימין משתנה שמאלה. המשאל משתנה ימינה. אך הבסיס הנ"ל לא ישתנה בעידן הזה. כל גישה פשוטה יותר תהיה קיצונית ולכן לא נכונה. להפסיק להילחם – מושג מנטלי ולא מעשי.