יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
השבוע די נדהמתי כשהבנתי סופית שיש לי הפרעת קשב וריכוז. בשנים האחרונות, כשקראתי את הסימפטומים, התחלתי לחשוב שזה מה שהיה לי בילדותי, אבל רק עכשיו ראיתי איזה רופא בטלוויזיה, ומה שהוא תיאר על הפרעת קשב וריכוז מתאים לי בול ומתאר אותי בילדותי.
אף פעם לא ידעתי שיש לי בעיה כזו, כי במקרה שלי היא הפכה ליתרון – מה שהתחיל לגרום לי עתה לחשוב שבאמת מנפחים את הבעיה הזו של הפרעת קשב וריכוז.
הייתי תלמידה גרועה כי הלימודים שיעממו אותי ולא יכולתי להתרכז בשיעורים. תחת הזאת, יכולתי לקרוא שלושה ארבעה ספרים ביום, לכתוב ולצייר, וזה גם מה שעשיתי בשיעורים. את כל הבית ספר העברתי בתור "תלמידה נבונה, אבל בעלת פוטנציאל לא ממומש".
אותו רופא בטלוויזיה מנה את הסימפטומים הבאים כמאפיינים אנשים בעלי הפרעת קשב וריכוז: לא מסוגלים להתרכז במה שמשעמם אותם, אבל הם בעלי היפר ריכוז לגבי דברים שמעניינים אותם; בעלי נטייה להתמכרויות שונות; אל הבעיה נלווים על פי רוב גם חרדות ודיכאון; יש להן שעון ביולוגי הפוך והם הכי ערניים ומרוכזים בשעות הלילה; על פי רוב הם מצטיינים בתחומי היצירה והאמנות; הם מתקשים להחזיק מעמד במסגרות; בילדות הם סבלו מאוד בבית הספר והרגישו לא שייכים.
בול אני. כבר כילדה נשאתי את כל התופעות הללו, ועד היום יש לי את חלקן. אלא מה? בכלל לא ידעתי שזו בעיה. כבר מילדותי התמקדתי בתחומי הרוח והאמנות: הקריאה, הכתיבה, הקולנוע והציור, וזה מה שלמדתי בלימודיי הגבוהים. ומאחר שזה עניין אותי, למדתי בשמחה ועבדתי בזה תמיד בהנאה.
בקיצור, מעולם לא חשבתי ולא הרגשתי שאני מסווגת תחת הפרעת קשב וריכוז. מה שעזר לי ללא ספק לא להיות "בעייתית", הייתה העובדה שגדלתי קצת כמו פרח בר, להוריי לא היה זמן אלי, והם לא לחצו עלי להצטיין בלימודים, לכן עשיתי מה שרציתי וכך פיתחתי את התחומים המוצלחים שלי.
לו לחצו עלי הוריי, סביר להניח שהייתי חשה כלוזרית וכלא יוצלחית, והייתי גדלה עם סטיגמה של "בעייתית". אבל אני פרחתי לי בבועתי הקטנה: בועת היצירה, הספרות והקולנוע. ומאחר שהצטיינתי בתחומים הללו, היה לי קל מאוד לעבוד בהם.
עבדתי ואני עדיין עובדת עד היום במה שמתאים לי, ובגלל זה לא הפכתי ללוזרית כפי שהופכים לא מעטים בעלי הפרעת קשב וריכוז בשל הסטיגמות השליליות ששמו עליהם בחיים. וגם לא נעשיתי מתוסכלת, ממורמרת ובעלת דימוי עצמי נמוך, כי אני עושה מאז ומתמיד את מה שאני הכי אוהבת וטובה בו.
ומה אני רוצה לומר? פתאום הבנתי מכל זה, שאין בעצם בעיה כזו הפרעת קשב וריכוז. זו המצאה של עולם נוקשה ותבניתי. יש פשוט אנשים עם מבנה מוחי אחר, שלא נכנס לתבנית החינוכית, החברתית והתרבותית של העולם.
כבר כילדה לא הבנתי למה עלי ללמוד דברים שלא מעניינים אותי בכלל, ושאין שום סיכוי שיעניינו אותי יום אחד ושאבין אותם, כשיש לי תחומי הצטיינות משלי. הרי כבר כילדה זיהיתי את מה שאני הכי טובה בו, ופניתי לכך בטבעיות כמבוגרת. מבחינתי, הלימודים בבית הספר היו מיותרים. כנערה, כמהתי למסגרת שתקבל אותי כמו שאני, ותשקיע רק בתחומים שאני טובה בהם.
אבל עד היום איש לא מבין את זה. לא מבינים שהבעיה אינה בנו, אלא בחברה. דוחפים למיליוני ילדים ריטלין כדי להתאים אותם לחברה, כדי שיקשיבו בכיתה ויהיו "תלמידים טובים", במקום לקבל אותם כמו שהם עם הייחודיות שלהם ולטפח את התחומים החזקים שלהם. איזה אבסורד!
אני כל כך שמחה שהבנתי את זה. כי בשנים האחרונות כבר התחלתי לחשוב שאולי יש משהו טוב בריטלין. אבל למה לשנות אותנו, למה, כשאנחנו יכולים להצטיין כמו שאנחנו? עם המוח המיוחד שלנו? הלוא לכל בני האדם יש הפרעות אלו או אחרות, ליקויי למידה אלה ואחרים. היום ברור לכולם שלגאונים כמו איינשטיין היו הפרעות קשב וריכוז כי הם היו תלמידים גרועים. אבל ברגע שהם מצאו מה שמעניין אותם, הם גייסו את ההיפר ריכוז – הריכוז המופלא הזה שיש לי ולשכמותי, בעלי הפרעת הקשב והריכוז, לתפעול מתנותיהם הייחודיות.
כשאני קוראת או עובדת או כותבת העולם מסביבי מת. אני לא שומעת דבר. ידהר מאחוריי עדר פילים, ואני לא אשים לב. אם כתבתי כמה ספרים בחיי ומאות אלפי רשימות ומאמרים, אין ספק שיש לי יכולת ריכוז יוצאת דופן, וזו מתנה שיש רק לבעלי הפרעת הקשב והריכוז: מן פיצוי שכזה על חוסר היכולת להתרכז בעולם כאוטי, מהיר עתיר בגירויים.
אז למה לנסות להתאים את האנשים השונים והמגוונים לעולם, במקום להתאים את העולם לאנשים? למה לא לבדוק מהו הכשרון המיוחד של בעל "הפרעת הקשב והריכוז" ולתת לו להצטיין בו? אני זוכרת שבצעירותי קצת קינאתי בשיטה הסובייטית, שחיפשה ילדים מצטיינים בתחומים שונים והשקיעה בהם בכיוון הזה. האם הועילו לי במשהו לימודי המתמטיקה, התנ"ך, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הכימיה, הביולוגיה וכו"? לא ולא. בשעת השיעור קראתי ספרות מופת, מאמרים על קולנוע ותירגלתי את כשרון הכתיבה שלי. במה עבדתי מגיל 24 ואני עובדת עד היום? במשך שנים הייתי מבקרת קולנוע, וכיום אני סופרת, עורכת ומבקרת ספרים.
מסתבר שהשתלם לי להשקיע בדברים האלה שעניינו אותי בילדות, כי זה מה שאני עושה עד היום. לו נתתי למערכת החינוך לדרוס אותי, אולי הייתי היום אותה ג"אנקית המתגוללת בבוץ עם מחט בווריד, כפי שתיאר אותו רופא, מומחה לבעיות קשב וריכוז, לגבי מה קורה לפעמים ללוקים בהפרעה בבגרותם.
אני מאמינה שהמקרה שלי, "בעלת הפרעת קשב וריכוז" שהצליחה לממש את יכולותיה המיוחדות, אינו צריך להיות יוצא דופן. כך התגלגלו אצלי הדברים, שבשל אותן סיבות שמניתי, לא הוכנסתי תחת סטיגמה שלילית בעיני עצמי ובעיני החברה. אבל מה בנוגע להמוני בעלי "הפרעת קשב וריכוז" שהחברה דרסה אותם כי לא "התאימו", ולכן הם קיבלו על עצמם את הסטיגמה והם סובלים מכך כל החיים?
ריטלין צריך פה? לא ולא, כי אם חשיבה חדשה לחלוטין, והבנה כי כל המוחות בעולם שונים זה מזה, וזה מה שיפה בכל העסק הזה שקרוי מוח.
יעלה
תמיד תמיד חיפשתי את אורה הכפולה שלי. הזיתי עליה ללא הפסקה. הנה מצאתי. אנחנו כל כך דומות. אכתוב אולי פוסט על זה. על כפולות, על התשוקה לדומה, התשוקה להשתקף זה בזה ולעבוד על כל העולם..
איריס
והקדשתי לך ציור בפוסט האחרון שלי..
צמב"ל
יעלה, אני לא יודעת איזו תוכנית ראית, אבל הבעיה עם תוכניות בטלויזיה שהן יכולות להטעות.
וכבר אמרתי לאומי שדברה על הנושא בבלוג שלה, זה תלוי בטווח ההפרעה.
ילד שסובל מבעיית קשב וריכוז משמעותית, אין לו דופן ששומרת עליו מהחוץ. גם כשהוא רוצה להתרכז במה שהוא אוהב, הוא לא יכול, כי רעשי החוץ, קרן אור שחודרת, תנועות הפנים שמולו, עץ שזז בחלון, הכל נכנס ומתערבב במחשבות שלו, ומסיט אותן.
אז ההגדרות שניתנו בתוכנית היו של מקרים קלים של קשב וריכוז.
שנית, לי יש את רוב הקריטריונים שציינת, חוץ מהדיכאון, ואין לי הפרעת קשב וריכוז.
וזה אומר שההגדרות הללו מטעות.
ושלישית, מה את מצפה ממתכון שבו לוקחים ארבעים ילדים וסוגרים אותה בתוכנית אחת במשך 12 שנה? את באמת מצפה שהאינדבידואל יבטא את עצמו במסגרת כזאת? ברור שלא, רוב הסיכויים שהילד יסבול מאוד.
ואגב, ילדים חריגים זה גם ילדים מצטיינים, אני סבלתי מאוד מבית הספר בילדותי.
ושני ילדי גם.
תשאלי את בתי בת ה 13 מה היא חושבת על בית הספר, תשמעי אותה אומרת דברים מאוד קשים, ובצדק. וזה למרות שהיא סיימה בתעודת הצטיינות יתרה כיתת מופת. אני ממש מרחמת עלי לפעמים, בית הספר יכול להיות חוויה קשה מאוד, משעממת, מדכאת, לילדים מכל הסוגים, ולא צריך לאבחן לשם כך הפרעות מיוחדות.
יעלה, דעתי כדעתך. טוב שלא היה ריטאלין כשהיינו ילדים. אני מרחם על הדור הזה שהרעילו אותו וכיבו אותו בסמים פסיכיאטרים.
אגב, הם כל הזמן מוצאים מחלות חדשות, שחברות התרופות מוצאות להן תרופות חדשות…
ההפרעה האחרונה היא כשל תפקודי של עליות וירידות – פעילות נמרצת ומועטת לחליפין. נדמה לי שזה כמעט כולנו.
הבעיה מתחילה שמגדירים מהי הצלחה, כישלון, לוזר, מצליחן וכולי.
וזה מתחיל מילדות, והקריטריון מתחיל מהישגים שמתבטאים בציונים.
ברגע שיחנכו למושגים אחרים עבור מה האדם צריך לשאוף ולעשות הכל ישתנה.
שלא לדבר שאושר הוא בכלל חוויה שכנראה אין לה קשר כלל למה שמחנכים אותנו להשיג.
אגב לא נראה לי שיש לך בעיית קשב וריכוז מהסוג המדובר עליו בבתי ספר, ממה שאני קורא ומכיר אצלך, יש לך בעיית חוסר עניין ממה שלא מעניין אותך. אני אלוף בזה, ומבין אותך לגמרי.
מסכימה לחלוטין ולגמרי.
נדמה שאז היה יותר נורמלי העולם, על כל טירופיו, מאשר היום.
הסחרחרה רק מאיצה.
שי מאתר "איתקה", שהבאתי פעמיים לינקים אליו פה, מצדד בדיוק אבל בדיוק בזה, וזה גם רוב פועלו.
עבודה פרטנית עם ילדים ואנשים יד ביד עם מה שהם עצמם, בלי לנסות להתאים אותם למסגרות.
הוא אומר שהריטלין היום הוא המחלה של החברה שלנו (אחת מהמחלות), ובכלל אין בעיה כזו "הפרעת קשב וריכוז", יש הורים וסביבה שהם חולניים.
יעל, הייתי אומרת שגם אני – זה מתאים לי בול מכל הבחינות שציינת ומכל הכוונים, אבל כנראה לעוד אמנים ויוצרים ואני לא בטוחה שהבעייה היא קשב וריכוז מה גם שזה כוללני ורחב ובכל מיני דרגות.
שלום יעל
היום ( ולא רק היום)אני מתרוצצת מעיסוק לעיסוק ולא עושה את מה שהחלטתי לעשות ואיני מסוגלת להמקד. ברור לי שדפוס התנהגות זה פגע ופוגע במימוש הכישורים שלי אך אינני מסוגלת " לאסוף" את עצמיולפעול בתחום רצוי לי.
התנהלות זו מאפיינת אנשים שיש להם בעיות קשב. כלומר, אי יכולת לממש את הפוטנציאל בשל העדר יכולת להתמקד גם בדבר שבחרו לעשות.ישנן דרגות שונות של בעיות קשב.
מעניין שפתאום, תוך כדי הפיזור צץ בראשי הרעיון לראות מה קורה בבלוג שלך, בבננות. אולי אצבע אלוהי אינטנט ביקשה להראות לי היכן אני נמצאת
מה שתיארת בפוסט שלך,ואני לא מוסמכת לאבחן, נראה לי יותר כמזל או גרול שהעניק לך הורים שאיפשרו לך לחיות על פי בחירותיך ומזל גדול עוד יותר שהיו לך כישורים ותחומי עניין שרצית לממש בנוסף לבגרות נפשית ושכל לבחור בדרך הנכונה לך.
לא לכל האנשים שישי להם בעיות קשב
ישנם כישורים בתחום היצירה או יכולות מנטליות ייחודיות. ישנם גם כאלה שבעיות קשב ואי שקט גורמים להם להתנהגות אלימה המונעת מהם לתפקד בקרב בני גילם. נראה לי שרטאלין יכול לעזור לאלה לתפקד במסגרת. רוב האנשים נדרשים לרכוש מיומנות חברתי ויכולת עבודה תוך שיתוף פעולה כדי שיוכלו להתפרנס בצורה סבירה. זאת החברה שלנו.
אני חושבת שאחת הבעיות המקשות על צעירים וילדים היא הדרישה להשכלה גבוהה כאמצעי למוביליות חברתית. נראה לי שלו לימדו בבתי ספר תיכוניים מקצועות מבוקשים ברמה גבוהה לתלמידים שישי להם כישורים ונטייה טבעית למקצועות אלו במקום ליגע אותם במקצועות שלא יועילו להם בכלום היה מצבם טוב יותר.
בנוסף, טוב היה לו אפשרו לתלמידים אלו לבחור מקצועות העשרה נוספים, על פי בחרתם.
עם זאת, ברור לי שגם בתנאים אלו בעיות קשב וריכוז יבואו לידי ביטוי בדרגות שונות של הפרעה וקושי וידרשו טיפול בהתאם.
כל טוב
שולמית
תודה על התגובות המעניינות. מרתק לראות את כל אחד רואה את זה.
אוי, יעל. עכשיו גיליתי שגם לי יש הפרעת קשב וריכוז. לפחות לפי התסמינים, שמנית. ובכלל לא ידעתי שאני כזה.
אבל את הפוסט שלך הצלחתי לקרוא עד הסוף.
:))
בנדרס, גם אתה?!
פתאום כולםםםםםםםםם מגלים שיש להם ADD
ופתאום כוללללם לוקחים קונצרטה (סוג של ריטלין מושהה, לידיעת האזרח דיין).
למה זה כ"כ מנחם אנשים לדעת שכולנו מופרעים באותה הצורה ובאותו הזווית ובאותו הכיוון? ומה עוד ימציאו לנו? אהה, כולם חולים בבורדרליין, זה ברור.
אי אפשר להיות מקורי גם בהפרעה? (-:
מקווה שתבינו: אין הפרעות, יש רק עצב.