יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
האם אנחנו הנשים אוהבות את בנות מיננו? האם העובדה שיש לנו אג"נדה משותפת לקדם את מעמדנו בעולם, מחברת בינינו או מרחיקה? ולמה נשים לא מצביעות עבור מפלגת נשים? ולמה אישה בפוליטיקה, נדמה שזכתה באובר-דוז של טסטסטורונים? ולמה נדמה לעיתים, כי נשים הפועלות למען אותה מטרה רוצות לאכול זו את זו בלי מלח?
טוב, כל מיני שאלות כאלה שנשאלות מאז שאני זוכרת את עצמי: שנות השבעים, אני נערה, נחשפת לתנועה הפמיניסטית שקמה אז בארץ. עברו שלושים שנה ויותר, ואני שחשבתי שלפחות חלק מן הבעיות נפתרו – בעיקר העוינות הצומחת בתוך אלה המגדירות עצמן פמיניסטיות – רואה שדבר לא השתנה, אולי רק התעצם.
כבר אז, פמיניסטיות האשימו פמיניסטיות אחרות שהן לא "סולידריות". כבר אז הבנתי שעוינות בין אנשים, גברים או נשים, בתוך שטח קטן, תתקיים תמיד. תמיד יש תנועה מנוגדת, אלה שסוחבות לכאן ואלה ולשם. אלה שמאשימות את אלה בפנאטיות, ואלה שמאשימות את אלה בהתקרנפות לכיוון הגברים. פשוט, אצל נשים, התוקפנות מתבטאת לפעמים בצורה מצחיקה כזו, כמו ריב בין שתי כרוכיות, ראה הטיקבוקים הסוערים אצל אסתי ירושלמי. כל צד רוצה להשתיק את הצד השני, אין תמימות דעים, יש רק שנאת חינם.
עוד בנערותי הבנתי שלמרות הסולידריות הנדמית כטבעית בין אנשים מאותו מין, זה קצת נאיבי לבקש שאוהב את כל הנשים. אני אוהבת נשים וגברים שאני מחבבת את אישיותם, לא שכופים עלי לאהוב. העובדה שמישהי היא בת מיני, או מישהו בן עדתי או שכונתי לא יגרום לי לאהוב אותו.
מסתבר שאפילו אידיאלים משותפים לא מחברים בין אנשים, קל וחומר נשים. לגברים קל לפעמים להתאחד תחת מטריית האלימות, כולם כשכם אחד יוצאים לכל מיני מלחמות שהם ממציאים, ובא שלום על ישראל. הנה, לגברים יש את המילואים שלהם: הגמוניה גברית באוהל סיירים. ומה לנשים? אוהל אדום? היו זמנים. אבל בהחלט ייתכן שכבר שם, באוהל האדום שאליו הוגלו הנשים זבות דת הווסת, קמו ויכוחי כרוכיות.
בגדול, לא נראה לי שחובה לאהוב את אלה שעומדים איתך במשמרת. כן חשוב להתאחד ולישר שורות למען תיקון עולם. כן חשוב לייעל את האנרגיה העצבנית הזו לפסים יצרניים. בשביל מה אנחנו מעליבות זו את זו? מה כל הרעל הזה שיוצא מאיתנו? בשביל מה זה טוב?
בגדול, הייתי שמחה להתאחד עם בנות מיני כדי להיאבק בעוולות ובאי צדק נוראי נגד נשים. למשל, לחבור כדי לקדם תחיקה מחמירה יותר לאנסים ורוצחי נשים. אבל כשהקמתי קול ענות חלושה בעניין, אצלי בבלוג ברשימות, וביקשתי מנשים להתאחד עימי כדי לפעול בנידון, פנו פחות ממניין נשים. עד כדי כך זה מעניין נשים אחרות. כנראה.
טוב, אני לא ירדתי מזה, ובתוכנית מגירה השמורה עמי, ואשר אני מתכוונת לתפעל בשנה הקרובה, יש בכוונתי לפתוח שוב את הקמפיין הזה של נשים למען נשים. אני מקווה שפה יתאחדו עימי גם נשים שקוראות לי בשמות גנאי. כי בחיי שאינני נעלבת. קרב בוץ מילולי מספיק לי בשביל להוציא אגרסיות, ראה ערך גברים, המרביצים זה לזה בשביל הפאנאן. אני תכלס מדברת. יאללה, בואו נרד מפוזות המנופחות ונעבוד יחד. זה פשוט כמו שזה נשמע.
לפוסט המריבה אצל אסתי ירושלמי
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=118&itemID=1539#post1539
גם אני בוחרת לאהוב אנשים לפי מי שהם ולא לפי מגדרם.
הלואי והיה כ"כ פשוט להתאגד!
הרי מה קרה אצל אסתי?
קראו כמה נשים, הבינו שיש בזה משהו ועשו את הצעד הקלאסי אחורה. הן נבהלו. זה כ"כ טבוע אצל נשים שצריך להיות נחמדות ולדבר בנימוס. רצוי גם לחייך.
למען הסר ספק אני לרוב נחמדה וחייכנית, אבל זו ממש לא אידאולוגיה ואני יכולה גם אחרת.
לכן אני חושבת היבלת כאבה לנו כ"כ. בגלל שנתקלנו בה מליון פעמים בעבר. בגלל הקלישאתיות הנשית שמרגישה לא מאוד נוח עם עצמה אבל לא מעיזה.
בגלל שלצערי בפעם הבאה שתנסי פרויקט מחאה, הן שוב לא תהיינה שם. זה למה. והנה שוב תפסתי עצבים.
במרוצת השנים של ההתעניינות וההתעסקות שלי בעינייני זכויות נשים גיליתי שני דברים הפוכים: נשים יכולות להיות האחיות שלנו ממש ולפעמים גם האויבות שלנו. אין כוונה להציג קלישה. ממש כך. אומי.
יעלה, אני חושבת שזה לא דבר חדש,
ואין כאן מה להסתיר בעיניי:
ידוע כהכללה שנשים יותר "קנאיות",
זה נורא ממריד לשמוע את זה,
אבל בואו נחשוב מהיכן באו הקלישאות האלה:
לאורך כל אלפי שנות ההיסטוריה האשה בעולם נחשבה הרבה יותר לאובייקט מאשר הגבר, היא מוצגת ככה ברוב המגאזינים, נושא הטיפוח אצלה "אמור" להיות הרבה יותר מפותח מאשר אצל הגבר, וכולי.
כלומר: היא נועדה מימי בראשית כפרס וכפיתוי לגבר, גם אם מדובר בהבנה קלוקלת של סיפור גן עדן, ובתרגום לקוי, ככה התגלגל כל העניין והתמוסס היטב בתוך התרבות.
כמה שהתקדמנו, זה לא נורא שונה גם היום, ולהיפך: כמה שהתרבות יותר מערבית, ככה ההחפצה גדולה יותר.
עכשיו, כשאת חפץ, מושך ומפתה ואני לא יודעת מה עוד, עבור הגבר, שאמור לבחור בך ככל שאת יותר נחשקת,
ברגע שאת אובייקט סביל שבוחרים אותו, תפקידך הוא להתעמת עם בנות מינך בנחמדות ובמתק שפתיים ככל שמצופה ממך, ולריב איתה על כל גבר שווה
(ואצלם המצב לא פחות קשה, אין שום שיוויון זכויות לגבר, נהפוכו לדעתי).
ברגע שהגבר השווה שם ליבו לאחת מכן, השנייה תקנא, כי כבר אין לה במה לסחור.
בקצרה, הקנאה והאיבה הסמויות, הן כלי נשק סבילים, וככאלה נחשבים ליותר נשיים או נקביים,
בעוד הלוחמה והתוקפנות הגלויים הם כלי נשק פעילים, וככאלה נחשבים לגבריים יותר.
זה בעיניי מקור הדברים, וסביב זה, כלומר, התגלגלות תרבותית, כולל כמה סממנים אולי יותר גנטיים של הבדלים בין הנקבי לזכרי (לוא דווקא בין גבר לאשה, שהרי בכל אדם יש מזה ומזה),
התפתחו הקלישאות, שכמו בדרך כלל, יש בהן גרעין של אמת,
אחרת:
הן לא היו נתפסות כל כך בתוך התרבות והן גם בטח לא היו מרגיזות אותנו כל כך, אם לא היה בהן שום גרעין של אמת.
זו דעתי ועוד בקצרה 🙂
יש עיוות בעברית המדוברת שגורם לשימוש במילה "חבר" שלא לצורך.
באנגלית יש הפרדה מילולית בין חברים שבחרת לעצמך (friends) לבין חברים שנכפו עליך כתוצאה מסיטואציה מסוימת כמו "חבר לכיתה" (classmate) או חבר לעבודה (peer), וכו".
תמיד הפריע לי שקראו לגברת מסוימת "חברה שלך" רק בגלל שנהגנו לנסוע בבוקר באותו האוטובוס, או בגלל ששתינו רשומות לאותה רופאת משפחה. את החברים שבחרתי לעצמי אני אוהבת, אבל אני לא מחבבת בהכרח את כל מי שלמד איתי באותה כיתה ביסודי, למרות שע"פ המורה כולם היו חבריי.
רק כדי להתייחס לנקודה קטנה בתיאור שלך – כשאני יצאתי למילואים ממש לא הרגשתי שום חברות או אחדות עם חברי למשמרת, בעיקר בדידות.
(-:
תתארי לעצמך בחור בן 18 שקיבל מכות כל חייו. מעולם לא ליטפו אותו ולא הזדהו עם מצוקתו. הוא רגיל לסביבה קשוחה, הוא רגיל לחשוב על עצמו כאחד שמגיע לו מכות. עכשיו, תבואי אליו אחרי 18 השנים האלה ותנסי ללטף אותו. מה נראה לך שתהיה התגובה הראשונה שלו? רוב הסיכויים שהוא יכעס עליך ולא יקבל את המחווה שלך בעין יפה, אלא ההפך, בעין חשדנית. וזה כדי לא לפרק לרסיסים את האישיות שנבנתה במשך השנים. לא לפגוש בכאב החד שההתעללות הממושכת גרמה. לא להתאבל על שנים של פיספוס וביזבוז. לא להאשים את אלה שהוא אוהב או תלוי בהם.
אני חושבת שזה מה שקורה לפעמים לנשים, כשמנסים לבוא ולהגן על זכויותיהן. לשמר את הסדר הישן זה אומר ביטחון. גם אם הוא מפוקפק. להסתכל על האמת בעיניים פקוחות זה אומר שינוי. זה מזעזע את הקרקע המוכרת עליהן הן דורכות וגורם להן לצעוד בקרקע חדשה ולא מוכרת. מפחיד.
הפיתרון הוא בעיניי התמדה. לא משנה כמה יזעקו נשים אחת כנגד השניה, רק ההתעקשות תגרום להן לחזור ולתת אמון בעולם טוב יותר למענן. ובשביל להתמיד ולהתעקש צריך ביצים של שור ושחלות של לביאה. ולשמחתי הרבה, לא חסרות נשים חזקות כאלה…
יעלי
כדי שיהיה משהו במה שאת רוצה, עכשיו את צריכה יותר מהצהרת כוונות שזה למעשה מה שכתבת.
או במלים פשוטות תעברי למעשים, להתנעת התהליך, עם תוכנית פעולה, חלוקת תפקידים, בקרה , הפקת לקחים וכדומה.
השאלות שאת מעלה כאן מאד מעסיקות אותי ואני מתכננת כבר כמה זמן לכתוב עליהן פוסט.
אני עדיין מאמינה באחוות נשים. ברור לי היום (מה שלא היה ברור פעם) שאני לא יכולה או חייבת לאהוב את כל הנשים באשר הן, אבל אני מאמינה שיש לנו כנשים אינטרסים משותפים שאנו יכולות וצריכות לפעול למענם.
אני חושבת אגב שלגברים יש בונדינג הרבה יותר חזק מאשר לנשים וזה לא מקרי.
החברה הפטריאכלית עושה הרבה כדי להפריד בין נשים. כל האמירות על זה שנשים קנאיות, נחשיות, כל הסטריאוטיפים המעליבים על פמיניסטיות שמטרתם היא להרחיק את הנשים מהפמיניזם וכך להרחיק אותן זו מזו. התחרות על תשומת הלב הגברית, שאף אחד לא ישכנע אותי שהיא משרתת מישהו חוץ מאשר את הגברים, והייתי יכולה להמשיך עוד ועוד.
בקיצור יעל, ברגע שתיזמי- אני איתך. מבטיחה את תמיכתי האקטיבית.
האמת שהרבה שנים חשבתי על הבעיה הסבוכה הזאת. לדעתי הפכנו לתחרותיות כמו הגברים ואנחנו לא גברים. אז אנחנו מתנגחות ופוגעות. אנחנו לא מקבלות את הנשיות שלנו בפשטות. בגיל צעיר אנחנו עסוקות בלגנוב לחברה את החבר ובגיל מבוגר את המשרה. אנחנו כל הזמן צריכות להיות יותר. וזה סממן של גישה מערבית שהיא לא לטעמי בכלל.
כל אישה היא עולם אבל אנחנו עסוקות בלהראות לה שהעולם שלנו שווה יותר במקום להתאחד. אני למשל אחרי הלידות בקושי קבלתיעזרה מחברות וזאת רק דוגמא אחת מיני רבות. זה לא מודרני לנו להיות אישות.
אביטל
עלי רק להוסיף. שלדעתי אם נפתח גמח"ים לגמילול חסדים נשית כמו בעולם החרדייהיה לנו טוב יותר .אני יודעת שיש שם מפעלי חסד בהם אישה אחת מלמדת את ילדיך אנגלית ואת תורמת לי בזה ש.. ועוד. אין סוף להמצאות. אפשר ללמוד את הטוב מכל מגזר. לכל מי שנזקקת נעניק בלי לשבת על הרכוש והעמדה שצברנו ואז ניושע.אנחנו לא בדיוק עושות את זה , כי..
אביטל, יעל ואני ניסינו לעשות את זה כאן עם העזרה לאנג"ל.
מעט מאד נענו לקריאה, או הגיבו בכלל.
וקראנו כמה פעמים.
אולי 3 נשים נענו בקושי…..
יעל יקרה
כבר למעלה משלושים שנה אני מתלבטת בשאלה שהעלית. במשך השנים, בפעילותי הציבורית, מצאתי הרבה יותר אחוות נשים מאשר שנאת נשים, אם כי בוודאי יש צרות עין ויש תחרות ויש, כן יש, גם חוסר פירגון הגובל לעיתים בשנאה.בתחום הפוליטי היצרים מקבלים עוצמה משל עצמם, התחרות על כל מקום קשה יותר, במיוחד כאשר בדרך כלל יש מקום אחד, לעיתים שנים לאישה ואז כל הנשים "רבות" ביניהן על אותו מקום.
אני החלטתי לעשות את מה שאת וחלק מהמגיבות לך חשבו לעשות. החלטתי להקים את "דרך אחרת" – תנועה פוליטית, יחד עם חברתי אראלה גולן, גם היא חברת כנסת לשעבר. "דרך אחרת" למען מדינה עם חשיבה נשית. זה המוטו שלנו. אנחנו מאמינות, ואיתנו גם גברים רבים, כי ההתנהלות הנשית, דרך החשיבה הנשית, המנהיגות הנשית, חשובות לניהול המדינה. יעל, את מוזמנת להצטרף, וכל מי שמאמינה ומאמין בעוצמה הנשית.
אנחנו מהוות 52% מהאוכלוסייה, עלינו להוביל לכך שנהיה שותפות מלאות בתהליכי קבלת ההחלטות במדינה, כחלקנו באוכלוסייה. זה יהיה טוב לחברה הישראלית, זה יהיה טוב לנשים, גם לגברים. רק חיבור ושיתוף של שני החצאים – גברים ונשים – בשלטון יביא לשלמות בתהליכי קבלת ההחלטות. התנועה שלנו איננה תנועה לנשים בלבד, זו תנועה שמאמינה בשוויון ובשיתוף פעולה של מי שמאמין בחשיבה הנשית
אני קוראת לכן, לעשות מעשה אם אכפת לכם מהמדינה, אם אכפת לכן מעצמכן ומילידכם. לא די לכתוב בלוגים, לא די להתלונן על המצב, צריך להיות חלק מהמקום בו מקבלים החלטות על חיינו, קוראים לזה פוליטיקה.
מלי פולישוק – בלוך
יו"ר תנועת "דרך אחרת"
את צודקת מאוד, מלי.