יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
אני בטוחה שמי שנכנס לפוסט הזה ציפה להתפייטות פרוסטיאנית, או מינימום תיאור רחל איתני על מנעמי הג'ט-סט באנטיב, 1968, סעודה במסעדה של הקזינו מונטה קרלו, מעדנים על המים בסנט טרופז, לובסטרים בקאן…
אבל אני, רק על אהבתי לפרלינים רוצה לספר. אהבתי הנחרצת והסופית-סופנית לאותם בלוטי שוקולד קטנים וממולאים, שמעניקים לפה את התענוג העילאי. כשוקוהוליקית מומחית, אני הכי אוהבת פרלינים. שוקולד זה אחלה, אבל פרלינים זה חלומות בהקיץ. תמלאו לי אותם בשמפניה, ואני אהיה אמתכם הנרצעת.
פעם, טעמתי פרלין שמפניה בחנות של טוישר, זיכרונה לברכה. נדמה לי שהם סגרו את כל סניפיהם בארץ. והפרלין הזה שנשפך לתוך פי היה כמו מפל ניאגרה קטן של מחמדים. זיפ של שמפניה תוססת לתוך הלשון. מחייה נפשות!
זה לא אומר שבגלל שטעמתי בחיי פרלינים של מלכים, אני בוחלת ביותר "פושטים". עד היום אני מתה על הפרלין הזה, הממולא בליקר דובדבנים ודובדבן שלם נעוץ בליבו. אני מעדיפה כמובן, שהליקר יהיה ליקר ולא סתם כוהל רפואי מגעיל, אבל בולסת אותם בהנאה לא פחותה מהפרלינים המשובחים של מקס ברנר ודסקלידס.
אבל שיא השיאים, חלומי ומשאת נפשי, הם הפרלינים שמכין השוקולטייר של בית השגריר הצרפתי ביפו. בהיותי מבקרת קולנוע ביקרתי בביתו פעמים רבות, בכל מיני קוקטיילים שערכה שגרירות צרפת לאח"מים מעולם הקולנוע. כאשר הגיעו לארץ לואי מאל ז"ל, מיו מיו, אנוק אמה, איזבל הופר, ז'ראר דפרדייה, ועוד כוכבים ידועים, ערכה להם השגרירות קבלת פנים בהשתתפות כל עיתונאי הקולנוע בארץ. אני הייתי מגיעה לא רק כדי לחזות בזיו פניהם של אלילי המסך, אלא כי ידעתי שיהיו שם הפרלינים המופלאים של השוקולטייר של השגריר.
בדרך כלל נערך הקוקטייל-פארטי בבית השגריר ביפו, אבל לפעמים גם במלון דן, ואפילו בסינימטק. הכי כפיי היה הקוקטייל בבית השגריר. מלצרים מיומנים ריחפו עם טסים עמוסי טרטלטים זעירים מבצק חמאה ומילויים מצוינים, שזה עתה הוצאו מהתנור. על שולחן הבופה היו גבינות מהממות, ז'אמבונים שבא להרוג בשבילם ונקניקים מהממים, והיין זרם כמו מים.
אבל אני ידעתי מה טוב. אכלתי כזית מהמלוחים, כי ידעתי שתכף יגיעו הג'ודיס האמיתיים. ואז הם הגיעו: עשרות מגשים עם פרלינים שיכולתי להרוג למענם. ואני המתנתי בצד כדי לתפוס מקום טוב ליד איזה מגש, ושיחרתי לטרף. שתדעו לכם שהעם הזה שנקרא "מבקרי קולנוע" הוא לא אנין ומעודן כפי שנדמה. מאות ואלפי סעודות, קוקטיילים וקבלות פנים סעדתי עם בני מיני מאותו זן מפוקפק, בפסטיבלים לקולנוע בארץ בחו"ל, ומימיי לא ראיתי התנפלויות חזיריות יותר על הבופה יותר מקהל מבקרי הקולנוע.
אודה ואבוש, לא קטלתי קנים בעצמי. בכל האמור לפרלינים של השגריר הצרפתי, אני הייתי ראש לעדר. בקבלת הפנים לאנוק אמה חיסלתי מגש שלם, שככה יהיה לי טוב. משום מה, כשאני רואה פרלינים טובים, כל הבושה שלי נעלמת. אני הופכת לחזירה מגעילה. גרועה אפילו יותר מנ', מבקר הקולנוע המיתולוגי, שהיה ראש לזוללים לפני שפצח בדיאטה מטעמי בריאות. הוא הדבר בקבלת הפנים לז'ראר דפרדייה. כל הבנות הזילו ריר על הסקס-סימבול, ומה אני עשיתי? פזלתי לכיוון מגש הפרלינים..
אוי אוי אוי, אלה היו ימים. מאז שאני כבר לא מבקרת קולנוע, נדמה לי שאני הכי מתגעגעת לפרלינים של השגריר.
אחחחחח יעל,
תקפת אותי באזור החלציים,
בדיוק שנייה לפני שהלכתי להביא לי טראפלס מהמקרר.
שאני הכנתי …
תיאורים מרנינים ומדוייקיםםםםם
ולדתי, התשובה הנאותה באמת לפוסטו החצוף של בדינרי.
יש לך טראפלס במקרר??????? שאת הכנת??? אוף חולירע, זה מה שגולדי היתה אומרת לך. טוב, מה אני בוכה, קודם בלסתי פרלינים ממולאים בגאנש עם שברי פולי קקאו. היה מהמםםםם.
ואת צודקת בעניין הבדינרוש, זו באמת התגובה הפואטית ההולמת למשנתו של הבדינרי בענייני נשים.
אכן, יש ויש.
ושלי כוללים 4 מרכיבים בלבד וזמן הכנה של 10 דקות …
וקירור.
ומאיפה את דגה את הטיפוסים האלה?
מה זהזה "מציצה תעזור לך לפתור את כל צרותייך" ?
היש נמוך מזה ?
שום פואנטה, שום מורכבות, ואפילו הנומך, לא נמוך באופן מעניין.
איך שאני אוהבת טיפוסים כאלה….
וחבל עליו למה הפוסט הראשון שלו פה בהתחלה היה מצויין.
כן, הפוסט ההוא, המעניין, היה בהזמנתי הישירה. ראיתי בדה מרקר שבדינרי יודע לכתוב על אוטוארוטיות, דבר שלא מרבים לדון בו. אז הזמנתי אותו לכתוב בלוג על מיניות הגבר. אני מקווה שהוא יתאושש. היה לו בדה מרקר פוסט על זה שהוא הזמין זונה, משהו מעצבן אך מעניין. ובטח הוא נהנה שפתחנו עליו כאן את הפה. דיברנו על גברים מניאקים בהקשר לנשים מוכות, לא? למה, למה נשים קצת תמיד נמשכות למניקים?
אבל נראה לי שהוא נעלב,
כי הוא נעלם.
אני לא רוצה להיות זו שתגרום לו להפסיק ליצור ….
אבל הוא הרגיז אותי אז סירסתי אותו קצת.
בדינרי בחור כארז. לא נעלב. מכירה אותו. בתוכו יש לו לב של נסיך. אני אומרת לך.
בחור טוב את אומרת ?
טוב, זו בטח אני.
אני עצבנית משהו אש היום וזה לא מסיבה הורמונלית בכלל.
ארוע אחד מיותר אולי …
בגלל הברית מילה שהלכת אליה? גם לי בריתות מעלות את רמת הקולסטרול והלחץ דם. יתפלאו אולי הגברים שחושבים שאני מסרסת רבתי, אבל אף פעם לא שאפתי לקצץ להם.
כן, אבל לא בגלל הקיצוץ.
בגלל הארוע המוחי שארועים המוניים
גורמים לי.
נמאס לי מזה לגמרי….
הבא שמזמין אותי אני יורה בו.
תלמדי ממני. אני נגמלתי מאירועים כאלה לפני שנים. אני אומרת במאור פנים, ברור שאבוא, בטח… ואז ממציאה איזה כאב ראש או מחזור לא צפוי. חתונות, בריתות, מסיבות המוניות, פתיחת מתוקשרות…. לא, לא ולא.
העיקר שנהנית מהפרלינים. בקשר לדפרדייה תבואי לפריז ברובע ה-16, תראי אותו שם.
מותק, יעלי, עוד לא שמעת כלום. אחר כך יצאתי מהמסיבת עיתונאים לכיוון המעליות במלון דן, שמה עמדו הטלפונים, כדי להעביר את הידיעה לעמודי החדשות (זה היה בשנת 86, הרבה לפני האינטרנטה). אז ככה אני עומדת לי ליד הטלפונים, מי בא למעליות? הדפרדייה בכבודו. והוא היה אז אחושרמוטה כוסונון. הקיצר, אני הייתי אז כוסית, הוא היה אז כוסון, הוא חייך את אחד מחיוכיו ההורסי ממוטות, התחיל לפטפט (ווי איזה פטפטן הוא), שאל למה לא שאחלתי אותו כלום במסיבת העיתונאים, חמה שבאמת לא שאלתי, הייתי ביישנית. אז התחלנו לדבר, והוא כך נראה, שם עלי עין, והזמין אותי לבוא מאוחר באותו ערב למסיבה שסרטי שני עשו לו. יענו, היה יכול לקרות משהו? הייתי חוזרת "עם כוכבים בעיניים? לא יודעת. אולי. מרוב בהלה (ונאמנות לבחיר ליבי) לא הלכתי. הפסדתי?
לפני שנה פרסמתי פוסט על הפרשה הזו, וכולם צרחו עלי שאני צבועה. שאם רציתי, למה לא עשיתי? אבל בהמשך לאופוזציה שלי לבדינרוש, אני אומרת עד היום, לא כל חלום חובה לבצע. וחות מזה, הוא בטח היה נפל במיטה הגאלי עם האף הגדול, לא חושבות?
אם להיות דוגרית איתך יעל, טוב עשית שלא הלכת איתו. אני אישית לא כל כך אוהבת את טיפוס זה של גברים, גם אם הוא כוכב. אז מה כוכב! אחר-כך הם שוכחים אותך לגמרי.
יש לי ידיד במאי, ולו יש בעיה רצינית עם כוכבים וכל השיגיונות שלהם. מרוב עצבים עליהם הוא רצה לשלוח לי אותם שאטפל בהם, בסוף ריחם דווקא עלי. בסופו של דבר החליט לקחת שחקנים לא מוכרים.
לא מצטערת דארלינג. סתם צוחקת על זה. ממרחק של זמן סתם נעים להיזכר שהדפרדייה "שם עלי" יענו. וחוצה מייסעס, שהיה לי אז דליקטס טוב ממנו בהרבה ביד….
רק מה, תמיד מצחיק אותי להיזכר בכתבה שקראתי בילדותי בלהיטון, שבה מונה זילברשטיין בילתה, כך ליחששו, לילה עם אלן דילון שבא לארץ ב-72. והיא אמרה "חזרתי עם כוכבים בעיניים". אז אני אומרת, חחחחח, גם אני יכולתי לחזור עם כוכבים בעיניים….
מצויין, פגשת את דפרדייה, הוא התחיל איתך, למה לא!! זו חוויה בלתי נשכחת.
אהבתי "אני חזרתי עם כוכבים בעיניים".
דרך הגב, שמעתי שדפרדייה יהודי דרך אימא שלו. אח שלו מחפש להשקיע כסף בארץ.
וואלה? חצי יהודי?… זאת אומרת, לא נעים, שלא הייתי זוכה להכיר אםםם.. אחד לא מקוצץ?
וכן, לפעמים נדמה לי שלכולנו דופקים את הראש עם הפנטזיות על רומנים על גברים מתוקשרים, אלילי מסך וכאלה. כולנו חולמות לגעת בזוהר, ולו לשנייה. כולנו מונות זילברשטיין.
בפנים, אני די בטוחה שאף אחת לא באמת רוצה להיסחף לסטוץ או רומן כזה. כמו שמאדאדם כתבה בפוסט החתונה האירוני שלה, בסתר ליבנו הדבילי, כולנו רוצות שייבה.
הכוונה לפוסט המחוק של מאדאם רונית. זה שרק אני ובדינרי זכינו לקרוא אותו.
אני שוקלת להחזיר את בדינרי ע"י פוסט מחווה אוהד, משהו כמו "רציתי שתישק לי",
אבל נראה לי שהוא כבר הבין את הכוונה.
תגידי לי יעלה, איך אפשר להיות סבלניים עם מי שמביא לך ת"חררה ?
אני מאלה שטוענים שצריך לפרוק מטענים על המקום. שנלמד קצת מהגברים. לגמור לגמור. מעצבנים? תחזירי. מה יש? הם עדינים יענו?
וחוץ מזה, בדינרי עדיין ילד. יש לו עוד הרבה ללמוד. והוא באמת הזכיר ען העצות סבתא שלו, את סדנאות המין של ד"ר רודי. הסדנאות שהקימו עליו את כל הממסד הפסיכיאטרי בארץ. הוא ישחרר נשים מעכבות נפשיות על ידי מציצה.. הוא!!! אה ינה מציאה.
אז למצוץ פרלינים .
למרות הדיון המעניין אני לא משתחררת מהמחשבה על הפרלין עם הדובדן והליקר בפנים.
עד כדי כך, יעל?
אולי גם ממרח צמחי? לוף?
למרות החצי הבלגי אנין-השוקולד שלי, דווקא שוקולד (יחסית) לא עושה לי את זה.
אבל הפרלין ההוא – חשבתי שזה מזכרת לשבויים שחזרו מסוריה, שהסוהרים נתנו להם חבילה כזו וכתבו "שפשוף נעים, בהצלחה באזרחות" והם לא נעים להם, אז הפכו את זה למוצר של העורף העברי הגאה.
לאהוב את זה?
דארלינג, אני שוקוהוליקית. אני מבחינה מה טוב, מעדיפה את הכי טעים, אבל מודה שכאשר נותנים לי שוקולד ואני זקוקה לו, אני אוכלת אותו בכל צורותיו ורמותיו. ככה זה כשמכורים. אני אמכור את אימא של בשביל החום החום הזה.
אגב, מיכלי, ממרח צמחי ולוף לא, אבל מטעמי נוסטלגיה לילדות, לפעמים אני טועמת השחר העולה. בחיי. במלוא עוונותיי.
זרה לא תבין זאת, כנראה.
מילא נוטלה שזה באמת זה, אבל השחר הזה?
בבברררר
בתיאבון שיהיה
אני כמו ג"אנקי של הרואין, רק לשוקולד. מבינה את גודל האימה? שוקולד השחר??????
ועל נוטלה אני מטורפת. השנה המצאתי גלידת נוטלה. לוקחת שני מיכלי שמנת לבישול 15 אחוז, מערבבת עם 5 כפות נוטלה, ומכניסה למכונת גלידה. ילדים בכלל מתים על זה.
גרתי פעם עם שותפה כזו.
היתה יוזרת מהלימודים בתשע בערב.
בקושי שלום.
לא אכלה כלום כל היום.
התישבה ופתחה שוקולד פרה שלם (שזה גם, נו מילא)
2 פסק זמן
ואז אפשר היה לדבר איתה.
מבט מזוגג בעיניים. באמת כמו מסוממת.
היטבת לתאר את המצב. ושוקלד פרה קטן עלי. הבושה היא, שמצורך בשוקולד אני מסוגלת לאכול גם שוקולד שקונים השוק בשקל. בושה, בושה. ואין כפר לגמילה למכורי שוקולד.
את רוצה להיגמל?
אולי תקימי?
חחיייייי מיכלי, מי רוצה להיגמל???? אני נראית לך כמו אחת שרוצה להיגמל? מכזה תענוג?