ככה אנחנו מתעללים בנכי המלחמות שלנו

 
 ידידי, עיוור, נכה מלחמת לבנון הראשונה, נאלץ כמו כולנו ללכת לפעמים לקופת חולים. ושם צריך להמתין בתור. ידידי שואל, כמו כולנו, "מי אחרון בתור?" ומבקש מן האיש להודיע לו כאשר הוא נכנס, כדי שיידע להיכנס אחריו.

   אלא שלכולנו יש עיניים, ואנחנו מפקחים באמצעותן על המצב, לראות שלא יגנבו לנו את התור. ולידידי אין אפשרות כזו. הוא יושב בתורו, קפוץ ממתח, מחכה שיגיע תורו, ומידי פעם הוא שואל את הממתינים מה קורה.

   ומה קורה, לדעתכם? כנראה שקהל הממתינים לתורם בקופת חולים ובמקומות אחרים, לא שמע על המשפט "אל תשים מכשול בפני עיוור". כי קבוע גונבים לו את התור, נדחפים לפניו, ומה הוא יעשה, הרי אינו רואה?

   אומנם, על ישראל נאמר שהם רחמנים בני רחמנים. מפי ידידי, עיוור נכה צה"ל, שאיבד את מאור עיניו בגיל 19 באיזה נגמ"ש מפגר שהתפוצץ בטעות, ישראל אינם רחמנים כלל וכלל. הם גונבים לו תורים, נהגי מוניות מסרבים להעלות אותו למונית עם כלבת הנחייה שלו, פקידי המחלקה לשיקום במשרד הביטחון מתעמרים בו, ועוד ועוד ועוד. יכולתי למלא כאן ספרון בעוולות שעושים לנכי צה"ל. ולא רק להם, גם לנכים ועיוורים שנולדו כך, למזלם הרע.

   לכל הנכים בעולם, מלידה, תאונה או מלחמה, מגיע יחס הוגן ועזרה מאיתנו. אבל לעיתים אני שואלת את עצמי, איך זה שאנחנו מסוגלים לראות עיוור נכה צה"ל, שאיבד את מאור עיניו בעבור כולנו, שפניו המצולקות אינן מטעות, הנה, נכה צה"ל לפנינו – ולהמשיך לנהוג בשוויון נפש, לגנוב לו תורים, להציק לו, להקשות על חייו.

   כשזה קורה, תמיד אני חושבת על ידידי, שזוכר את הדבר האחרון שראה בגיל 19: איזה סרט מחורבן שהראו בבסיס.

 לפרק א' בסאגת ההתעללות: www.notes.co.il/yael/19770.asp