שלחנו בדואר

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

אכן כן, לפני שלושים שנים ועשרים שנים שלחנו מפרי עטנו לעיתון או לכתב העת, והשמחה הגדולה היתה לקבל הודעה שהסיפור יתפרסם. לפעמים האושר של ההודעה היה גדול יותר מלראות את היצירה שפורסמה בעיתון.

אני את הפעם הראשונה שלי חייבת למשה בן שאול. לא הכרתי אותו אישית, לא לפני, לא אחרי, מעולם גם לא דיברנו בטלפון, הכול היה בתכתובת, ובעצם, אפילו לא איתו אישית.

לפני מיליון שנה, כשהייתי בת 23, שלחתי ל"מעריב" סיפור שכתבתי בסדנה בבית אריאלה, אצל יורם קניוק ועמליה כהנא כרמון. עמליה אהבה את הסיפור, אז חדורה בביטחון הזה שלחתי את הסיפור לעיתון בתום השנה בסדנה. כעבור חודשיים קיבלתי מכתב מתלמה אדמון, המשנה של משה בן שאול במוסף הספרותי של "מעריב", שסיפורי התקבל ויפורסם בהמשך.

עברו עוד חודשיים והוא באמת התפרסם. כל שבוע פתחתי בהתרגשות את "מעריב", עד שבא היום והוא ראה אור. האושר היה ענקי, אולי אפילו יותר מצאת ספרי הראשון לאור, כי חוויה ראשונה היא תמיד הכי חזקה.

גם אחר כך המשכתי לשלוח סיפורים בדואר, ולמעשה, גם כיום אני שולחת – במייל אומנם, אבל זה אותו הדבר. מובן שכבר אין ציפייה כסוסת ציפורניים לקבל את ההודעה שהסיפור יתפרסם, כי עם השנים ההתרגשות פוחתת, אבל התהליך הוא אותו תהליך. שולחים חומר – לפעמים מפרסמים, לפעמים לא.

מצער שכיום התמעטו מאוד המקומות בדפוס לפרסם יצירות ספרות. פעם פירסמו סיפורים במוספי ספרות של עיתונים יומיים, היום כבר לא. פעם מעמדם של כתבי העת באמת היה חשוב ומרכזי יותר. אבל אני חושבת שהרשת איכשהו החליפה אותם. אני שמחה שבמדור הספרותי של וויינט מפרסמים שירה וסיפורת; לפעמים אפשר למצוא דברים מעניינים בבלוגים – ונכון שבמקרה הזה אין עורך שמסנן חומרים, אבל עדיין נוצרה בהם במה למי שזקוק להוציא חומרים החוצה; וכמובן, ישנם כתבי העת הוירטואליים, שבמובנים רבים מחליפים את כתבי העת המודפסים.

בגדול, מצב הספרות אכן שונה היום מאוד ממה שהיה כשהתחלתי לפרסם פרוזה, אבל אולי צריך לראות את זה ככה: זה שונה לא במובן הרע, רק במובן שזה אחרת.