התנהלות בלוגרית רגישה

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

מארבע שנות בלוגריזם הבנתי את הדברים הבאים שראוי לדעתי ליישם כמגיב/ה בבלוגו של הזולת:

 

דבר ראשון: אדם כותב פוסט כי הוא רוצה לבטא את עצמו, לאו דווקא כי הוא פותח כך את עצמו לעצות או לניחומים או לכל תגובה אישית-לוחצת פולשנית מדי.

 

שני: זה שאדם חושף את עצמו, לא אומר שזו הזמנה לפלישה נפשית. מי שכותב בלוג, על פי רוב הוא אדם שיש לו צורך להביע את עצמו בכתיבה, בין אם הוא כותב מקצועי או לא. הוא פשוט רוצה להביע את עצמו בכתיבה, בין אם ספרותית או סתם פוסטית-אישית. וזו לא הזמנה לנקב אותו. זו לא הזמנה להיכנס לו לחיים ולוורידים. כי הוא בסך הכול רצה להתבטא בסלונו הספרותי הקטן והאישי.

 

שלישי: כבר הסברתי לכמה בלוגרים כאן שכתבו ביקורת ספרותית מעליבה לבלוגרים אחרים (או העירו לו בארסיות מגעילה על שגיאות הכתיב או ההגהה שלו), שניתן לבקר יצירה ספרותית, אבל אין צורך לעשות זאת בעלבונות ובהתנשאות. אפשר להציע משהו בעדינות. נכון שגם מזה הבלוגר נעלב, אבל לפחות זה הרע במיעוטו. תחשבו פעמיים על מה שאתם כותבים בתגובה, ותשאלו את עצמכם מאילו מניעים מפוקפקים ולא מודעים אתם עושים זאת. זו בלוגייה כאן, לא כתב עת ספרותי.

 

רביעי: זה שאנשים כותבים בלוג שמציע אפשרות לתגובות, לא אומר שחייבים להתקיף אותם. רבים אומרים לי, "מה הוא רוצה? הרי הוא כותב בלוג, אז שיקבל ביקורת בונה!" ביקורת בונה… חחחח. ביקורת רבותיי היא ביקורת. וכאן זה סלון וירטואלי אישי של אנשים, לא ספר שקניתם במיטב כספכם ועיצבן אתכם, ועכשיו אתם תכניסו לכותב באבי-אביו. אל תלמדו בלוגרים בביתם האישי איך לכתוב ואיך להתנהג. בלוג הוא לא הזמנה להתקפות או לעצות.

 

חמישי: בלוג יוצר תחושה של אינטימיות, שלא אחת היא מוטעית. נדמה לנו שאנחנו מכירים את האדם הזה, אז אנחנו מרשים לעצמנו יותר מדי. וכשנראה לנו שהוא פותח פתח לפלישה, אנחנו מסתערים. אבל עם כל הכבוד לקרבה הסייבר-ספייסית, זו עדיין לא חברות אישית מן הסוג הרגיל.

 

שישי: בחלק מהתגובות ניכר שאנשים בכלל לא קראו אותך. התגובה בעצם נועדה להביע את דעתם, בלי קשר למה שכתבת. אין דרך טובה מזו למחוץ את הבלוגר כאילו היה קליפת בוטנים.

 

שביעי: לפני שאת/ה מגיב אצל מישהו כאילו הכרת אותו כל ימיך, רק על סמך זה שקראת אותו פעם-פעמיים (וגם את זה עשית חפיף, ומתוך נטייה עצמית נרקיסיסטית לראות ולקרוא רק את מה שאתה רוצה) – לך תברר עליו קודם, מי הוא, מה הוא, מה כתב, מה פירסם. לפעמים יש כאן כאלה תגובות חסרות רגישות ומתנשאות, שבא למות… אחת כתבה לבלוגר, סופר ומבקר נודע שכבר הוציא שבעה-שמונה ספרים, וזה עתה הוציא ספר חדש, שהיא מברכת אותו לצאת ספרו הראשון… עוד ברכה כזו, ולמות, לא? מתגובתו של הבלוגר ניכר שנעלב, ובצדק.

 

אצלי למשל, קיבלתי לא אחת תגובות מתנשאות (או רחומות-מתנשאות – ואלה הכי גרועות, אגב), שמציעות לי מה לכתוב ואיך לכתוב, כאילו לא הוצאתי כבר חמישה ספרים. יעני, אני טירונית, ואתה, המגיב, ממרום כבודך המפוקפק (כמה שירים שפירסמת בכתב עת נידח?), תייעץ לי איך לכתוב.

 

רבק, תכבדו אדם שאתם כותבים אצלו תגובה. תברר קודם מה עשה. זה שאינכם מכירים אותו, לא אומר שהוא נולד אתמול ואין לו שום הישגים. את הרוב המכריע של הכותבים כאן בבלוגייה לא הכרתי קודם, לא שמעתי את שמעם מעולם, וזה לא נותן לי זכות להתנשא עליהם באיזה אופן. לפני שאגיב אצלם, אברר תמיד מי הם ומה הם, כדי לא לפגוע במישהו.

 

שמיני: אז נכון שרובנו כל כך שקועים בעצמנו ומרוכזים בעצמנו, ולא באמת רואים את הזולת, אלא רק את ההשתקפות שלנו בו. אבל בכל זאת, בבלוג אישי צריך לקלוט שהאדם הכותב הוא הכי חשוף, ולכן יש להיזהר בכבודו. אני לא זוכרת מי כתב את התיאור הזה: במסיבת החתונה, החתן והכלה בטוחים שהם מסמר הערב, הם המרכז, אבל זהו, שגם ההורים שלהם חושבים שהם בעצם המרכז, וכך גם אחרון האורחים – כל אורח בטוח שהוא מרכז העולם ומרכז המסיבה. כאלה אנחנו. גם כשאנחנו מגיבים, אנחנו עושים זאת מתוך עמדה נרקיססטית. אני מבינה את המגבלה האנושית הזאת, ובכל זאת אני חושבת שכשכותבים תגובה בבלוג אישי, צריך להיזהר כפליים, ובעיקר לזכור שזה בלוג אישי של מישהו אחר, נפש של מישהו אחר.    

 

תשיעי: אם מישהו סוגר תגובות או מבקש לא להגיב אצלו, ראוי לדעתי לכבד את בקשתו, ולא להגיב ולא לשלוח לו מייל. נימוס בסיסי, למיטב שיקול דעתי.

 

עשירי: בגדול, רגישות לזולת, רבותי וגבירותי. אם אתה נכנסים לבלוג אישי – סלונו האינטרנטי האישי של מישהו – תעשו זאת בעדינות וברגישות. את התוקפנות והארסיות והרחמנות המזויפת תשאירו בחוץ. ואם אינכם מסוגלים לג'סטה הקטנה הזו, מה דעתכם לצאת ולא לחזור?

 

אחד-עשר: אני לא קונה את "הכוונות הטובות". אין דבר כזה עצות וביקורת מתוך כוונות טובות. בשיטת "ייעוץ הדדי" שתירגלתי פעם במשך ארבע שנים, למדתי דבר אחד הכי חשוב. אל תייעץ למישהו לעולם. אל תבקר אותו. אל תייעץ לו במסווה של כוונות טובות ונפש רחומה. פשוט תקשיב לו (או תקרא אותו, אם הוא מעניין אותך). אם מישהו חושף את עצמו, זה אומר שהוא פשוט רוצה שתקשיב לו. הוא רק רוצה להישמע. כי להישמע זה להיראות. וזה מה שכולנו רוצים בעצם. כמובן, אתה לא חייב לשמוע אותו ולראות אותו, אתה לא חייב לו כלום. אבל אתה גם לא חייב לפלוש לו לנפש או להעליב אותו או להתנשא מעליו, ולו גם ב"מילים יפות". פשוט אל תיכנס לבלוגו האישי, או שתתגבר על הצורך הנפשי הדוחק לעוץ לו עצה ולהידחק לו לוורידים.

 

שנים-עשר: יש כאן מגיבה אחת שאת תגובותיה אני הכי אוהבת. מי שרוצה ללמוד איך להגיב בשיא העדינות המקבלת והמכילה והמלטפת והאמפטית, שילך אליה. קוראים לה חני ליבנה. היא תמיד נותנת לי הרגשה שהיא באמת רואה אותי, שבאמת אכפת לה. ולא, לא התכוונתי להיות מורה שמחלקת ציונים לבלוגרים, זה פשוט שהיא תמיד מרגשת אותי, ותמיד בא לי לתת אותה כדוגמה לרגישות בלוגרית מן המעלה הראשונה. 

 

ובגדול, לדעתי האישית ראוי ליישם דברים כאלה גם ב"חיים הרגילים". סתם עצה, נו, אתם מייעצים לי השכם וערב, אז אני גם מייעצת לכם, שלפחות נצא סדד…