למה אני מתנגדת לשירותים אישיים

 

 

 

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לאמי היתה עוזרת בית כמעט תמיד. מרים התימנייה באה פעם בשבוע בשנות השישים, ובשנות השבעים, כשהכסף גדל, אסתר התימנייה, אף היא מראש העין, באה פעמיים בשבוע.

 

אני יודעת שאימי באמת היתה זקוקה לעזרה, עם ארבעה ילדים, ובנוסף, הבעיות הרפואיות "הנשיות" שהציקו לה, שכיום, כאשר אני סובלת מאותו הדבר בדיוק, ומבינה ומזדהה עם חולשתה וכאביה, אני יודעת שהיא לא עשתה הצגה, למרות שאז חשדנו בה בכך. ואבי, הוא מאוד רצה להקל עליה, ולכן הסכים בחפץ לב לשכור עוזרת.

 

בסך הכול, אימי התייחסה לא רע למרים ולאסתר המסכנות והמושפלות. היא לא ציוותה עליהן, לא השפילה אותן ביודעין, ובסוף היום, בארבע אחר הצהריים, אף נתנה להן ארוחה קלה. אני יודעת שהיא חשבה שהיא מעסיקה למופת. אבל אני הרגשתי אחרת, אפילו כילדה פעוטה.

 

תמיד כשאני מעלה את הנושא – את הסתייגותי משירות אישי בנוסח עוזר/ת-בית, מטפל/ת ושאר השירותים האישיים שרובנו לוקחים אותם כמובן מאליו – מתרעמים עלי בתגובות. אומרים לי שאי אפשר בלי העזרה הזו. אומרים לי שבחלק ניכר מהעבודות בשוק העבודה יש סוג של אדנותיות בין המעביד לעובד, וכו', אז על מה אני מבלבלת.

 

ובכל זאת אני מתעקשת על כך ששירותים אישיים בבתים יש בהם משהו הרבה יותר אדנותי ומשפיל מאשר עבודות אחרות, כגון מזכירות, פועל בתעשייה, ועוד.

 

וזאת משום שבעבודה בביתו של מישהו נוצרים יחסים של אחד על אחד: אדון ומשרת. ואין דרך להתחמק מזה. תהיה הכי נחמד למנקה או למטפלת, תמיד יצוץ זיק אדנותי כלשהו.

 

אני זוכרת שאימי בסך הכול מאוד נהנתה שיש לה עוזרת בית. כילדה בתורכיה היו להם משרתים, אבל כשהגיעו לארץ, והיא בת שמונה, ואמצעים כבר לא היו למכביר, ואמה חלתה, הפכה אמי למשרתת של המשפחה. היא זו שניקתה, בישלה וכו'. ומאז היא שנאה את כל עבודות הבית וניסתה להתחמק מהן.

 

לכן תמיד הרגשתי שהיא מאוד נהנית בעצם מכך שיש לה "משרתת" תימנייה קטנה. למרות יחסה ההוגן בסך הכול אל העוזרת, היה משהו אדנותי ביחסים האלה. אי אפשר להימנע מכך. 

 

ואותי זה תמיד החריד. מעולם לא חשתי נוח עם כך שיש בבית אישה שצריכה לנקות אחרינו, והאמת, לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. תמיד חשתי מבוכה על כך שהיא בעמדה נחותה יותר: אישה אחרת אומרת לה מה ואיך לנקות. וכמובן, גם התשלום, שכולם משום מה סבורים שהוא הגון, הרי הוא תמיד נמוך להחריד, למה שנשקר לעצמנו. אתם הייתם רוצים להרוויח 30 ₪ לשעה על ניקוי מחראה של אחרים?

 

כי אם זה כל כך כיף לנקות, למה שלא תנקה בעצמך? ואם מישהו אחר עושה עבודה השנואה עליך, למה שלא תשלם לו המון כסף בדיוק בגלל שהוא עושה את העבודה הבזויה עליך? לו שילמת למנקה כמו שמשלמים לך על עבודת צווארון לבן, והתייחסת אליו כמו אל מלך, ניחא. אבל זה לא כך לעולם. זה תמיד הפוך. זה שעושה למעננו את העבודה שאנחנו הכי שונאים, זוכה מאיתנו ליחס הכי גרוע.

 

למה? כנראה בדיוק בגלל זה. בגלל שהוא עושה משהו שאנחנו שונאים, באופן פסיכולוגי מוזר אנחנו מתחילים לבוז לו על כך.

 

תמיד כשאני מעלה את הנושא מיד צצים כל המתחסדים הקבועים וצורחים שאם לא ניתן לאנשים האלה – בעבר ישראלים עניים, וכיום בעיקר עובדים זרים – לנקות את הבתים שלנו ולטפל בילדים שלנו, לא יהיה להם מה לאכול. יעני, אנחנו בעצם עושים להם טובה ענקית שהם מנקים את הקקי של התינוקות שלנו ושל הקשישים שלנו.

 

אבל אני לא קונה את הטענות המעוותות האלה. בעיני זה עיוות מחשבתי שנוצר כאשר למישהו יש כסף, ואז הוא חושב שהוא יכול לקנות בו הכול. נכון – אנחנו  אומרים לעצמנו באי נוחות מסוימת – באמת לא נעים, אבל בסך הכול אני משלם הוגן (30 ₪ לטיפול בילדים הצרחנים שלך זה הוגן?), והרי אין ברירה, אני ואשתי עובדים, ואין ברירה, הוריי הקשישים זקוקים לטיפול 24-7, ומי יעשה את זה? וכולם קובעים נחרצות שזה כורח המציאות, ומתנחמים בכך שהם "מפרנסים" איזו פיליפינה מסכנה.

 

וכשמישהו מעז להגיד את הדברים האלה, צורחים עליו שהוא נאיבי, הרי אלה החיים, הרי תמיד בעלי הממון יעסיקו מישהו אחר בשכר רעב כדי שינקה אחריהם, נו, אלה הם החיים. ובכלל, מה את רוצה, יפת נפש נאיבית שכמוך, כאשר את תזדקני ותצטרכי עוזרת בית או טיפול אישי, לא תהססי לשכור לך מישהו.

 

על כך אומר רק את זה: מבחינתי, שביתי יעלה אבק וקורי עכביש, ולא אביא עוזרת. ואת דעותיי בעניין מטפלים לקשישים, כולם בוודאי כבר שמעו. מצדי, שאמות לפני שאצטרך להעביד מישהו אחר בניקוי החרא שלי כזקנה מאובנת. אני מעדיפה לא לקחת שום תרופות מאריכות חיים, הכל כך חביבות על עולמנו משום מה, ורק שלא אצטרך להפוך לפרונקל על מפת האנושות הצחורה, ולנצל איזה מסכן מאפריקה, רומניה או פיליפינים, כדי שינקה אותי.

 

כשאימי עברה אירוע מוחי ונעשתה משותקת בחצי גוף, נאלצנו להביא לה מטפלת פיליפינית. זה הרג אותי. כמה שמחתי שאחרי חודש העברנו את אימי לשיקום ב"רעות", ומשם העברנו אותה לבית האבות הסיעודי. מבחינה כספית זה אותו הדבר בדיוק, כי הביטוח והקוד של משרד הבריאות מכסה את התשלום. אבל מבחינת השירות האישי, הכול הוגן יותר. נכון, גם בבית האבות יש מי שצריך לנקות את ישבנה של אימי, אבל הוא לא כפוף לה 24/7, הוא לא מין עבד כזה בביתה. הוא עובד במסגרת מוסד מסוים, ביחד עם עוד עובדים כמוהו, ולא כפוף עשרים וארבע שעות ביממה לגחמותיו של המעסיק שלו. וזה בדיוק ההבדל הקטן, שהוא מאוד גדול בעצם.

 

תביטו בפנים של מטפל אישי של קשיש, ותביטו בפנים של מטפל בבית אבות. ההבדל עצום. לראשון יש ארשת מושפלת, לשני יש ארשת אדנותית למדי. זה מעין "עבד", השני "עובד מין השורה". וזה ההבדל שעושה את השוני הגדול בין המצבים.

 

זיכרון אישי מחריד אחד: כשנסעתי עם אחותי להודו, בין השאר ביקרנו את המשפחה שהיא עובדת עימם בהודו בתרגום. זו משפחה נוצרית אמידה מאוד, שגרה בווילה יפה בשכונה רוגעת בבנגלור. כיום יש להם כסף למכביר מהעבודה שהם עושים מתרגום התנ"ך לדיאלקטים הודיים עבור חברה אמריקנית, אבל בעבר, כילדים, הם היו עניים מרודים, ובפעמים רבות הלכו לישון רעבים. ואילו עכשיו יש להם משרתים למכביר, אותם הם מעבידים ביד רמה.

 

כשישבתי בסלונם, פתאום איזו דמות ספק אנושית-ספק לא הצטללה לנגד עיני מהמסדרון החשוך המוביל למטבח. קצת נבהלתי, וכאשר אישוני הסתגלו לאפלולית במסדרון, פתאום הבנתי שזה בנאדם – המשרתת שלהם, שישבה על הרצפה וקילפה אפונים. הרגשתי כאילו בוקס חוצה אותי בבטן. מרוב אימה לא יכולתי אפילו לחייך אליה. הבעית אותי שכך מתנהגים אל בנאדם, כאילו הוא כלב הרובץ באיזו פינה במלונה חשוכה.

 

ועכשיו כמובן כולם יגידו לעצמם כמה הם טובים ונדיבים לעוזרי הבית ולמטפלות שלהם, ויחזרו לישון בשקט ובמצפון נקי.

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}