יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
אני מניחה שאפשר לקרוא לי בעלת החלומות, כי אני חולמת הרבה בשנתי, ובקומי זוכרת רבים מחלומותיי. ולאחרונה יצא לי לחלום גם על כמה מהבלוגרים כאן, למרות שאת 80% מהם אינני מכירה מעבר למפגש הווירטואלי. אבל כנראה שזה לא משנה בכלל לחלומות אם מכירים את האדם ממש, מכירים קצת, מכירים רק ממה שהוא כותב, או שבכלל ממציאים אותו.
לאחרונה חלמתי שאליענה מוציאה ספר ב"בבל", שאיריס אליה מוציאה ספר ב"זב"ם" – ממש ראיתי את ספרה עם השם עליו ותמונה – ולא מזמן חלמתי שאני עורכת ספר של יחזקאל רחמים.
חלמתי שאני מקבלת לעריכה את ספרו החדש, סאגה משפחתית עבותה ומאוד יפה, ואני מתחילה לערוך אותה. כתב היד מגיע אלי בקלסר גדול, וכאשר אני מגיעה לאמצע, אני מגלה תמונות משפחתיות, וזה יפה ומיוחד, כי מעטים עשו זאת בארץ, זכור לי ספרה של רונית מטלון, "זה עם הפנים אלינו", שמבוסס על צילום משפחתי. ולכן אני חושבת לעצמי שזה רעיון מצוין, ומתכוונת לשבח את יחזקאל על כך.
אבל אז אני מדפדפת הלאה, ומגלה שאל תופסני המתכת של הקלסר מחוברים כל מיני ענתיקות: פיילות ישנות, פיסות תחרה, סירים מאלומיניום ושאר מיני חפצים של בית, ואפילו פירות. הבננות כבר מרקיבות, ואני מחליטה לזרוק אותן לזבל. ואז אני מתחילה להוציא את כל החפצים האלה שמנפחים את הקלסר, ומחליטה לומר ליחזקאל שמספיק תצלום של הדברים האלה בספר, של כל הזיכרונות של המשפחה, והלוא אין צורך בחפצים עצמם.
טוב, ברור לי שזה לא חלום על יחזקאל. זה חלום עלי. כנראה שאני קצת מזדהה איתו, אולי כי שנינו בני עדות המזרח, אולי בגלל ששנינו בני הטיפוחים של חנן חבר, ואולי סתם הזדהות בשל איזה דמיון נפשי.
אז ברור לי שהספר של יחזקאל בחלום הוא הספר שלי, ושמדובר כאן ביצירה שלי. והלוא כבר ארבע שנים אני מפלרטטת עם סאגה משפחתית שאני כותבת בזחילה ומאוד מתקשה איתה, שמלאה וגדושה בחומרים.
אבל הלוא ספרי זה אינו מאוד אוטוביוגרפי. הגיבורה היא מאוד לא אני. במיוחד בחרתי באישה שהיא לא אני. ורבות מהסצנות הן בכלל לא אוטוביוגרפיות, ז"א, בוודאי שאינן כמו החפצים ההיפר ריאליסטיים שיש בחלום בספר של יחזקאל, אלה שאני אומרת לו שמספיק תצלומים שלהם, שהרי לא צריך את הדבר עצמו.
ובספרות באמת לא צריך את הדברים עצמם, מספיקה איזו השתקפות שלהם, איזה הדהוד מכוון, איזה דימוי. כל זה ברור לי. כל זה ידוע לי. אז מה רוצה החלום לומר לי באמצעות הסאגה המשפחתית של יחזקאל, על הסאגה המשפחתית שאני כותבת? מה אני עושה לא בסדר? מאילו "חפצים" ענתיקה, שחלקם אורגניים ומרקיבים, אני מסרבת להיפרד בכתיבה?
ועוד חלומות וחברי בלוגייה. או יותר נכון, חלומות ופוסטים. לאחרונה חלמתי כמה חלומות ולמחרת אני רואה שיר של לי, ומזהה את החלום שלי בו. דברים שאמרו לי בחלום אהובים, או שאני אמרתי להם, למחרת הם כמעט אחד לאחד בשיר של לי. כמה מוזר.
אכן בעלת חלומות, ואפילו חולמת במקום אחרים, אין יפה מזה.
יעל,
למקרא שורותיך עולה בדעתי לתלות אותם על עץ גדול – לא פחות ולא יותר מאשר לתלות אותם על דברי המוטו של ספר של הרמן הסה (את ודאי מכירה): "אנו יכולים להבין את הזולת – לפתור יכול כל אחד רק את עצמו".
(זה מוטו של אחד מספריו הראשונים, כעת אינני מוצא מאיזה ספר המובאה בדיוק).
חלומות פז?
יעלתי, זה נפלא הקלסר הזה, וגם מטאפורה נפלאה לאיך קשה לדחוק חיים שלמים לתוך ספר.או שזה יהיה הספר הראשון בעולם שאי אפשר יהיה לסגור, וככה הוא יממכר בחנויות, פתוח…
ועלי באופן אישי תמשיכי לחלום. אני אוהבת את החלומות האלה, אבל תנסי להיזכר אם בחלום שלך קנית את הספר או שבאתי ונתתי לך אותו.. אני חושבת שהאפשרות השנייה יותר מציאותית. נשיקות חמדתי.
אם את חולמת שאת עורכת לפחות תחלמי גם שמשלמים לך ;).
וזה באמת מדהים.
גם אני מרבה לחלום וגם רושמת חלומות.
יפים החלומות שלך יעל
אני זוכר את העתיד בחלומות
אבל גם לרוב שוכח,
עד שזה מתגשם,
אז שב ונזכר.
יחזק אותך האל ויהיה מלא ברחמים אלייך בעת שאת כותבת את ספרך הגדול 🙂
חלומות עשירים ועתירי משמעות, יעלה.
ואיזה עול זה לקום ולנסות לפתור אותם, נכון ?
במיוחד את אלו החוזרים וחוזרים ומנסים נואשות לומר לנו משהו שקשה לפענחו.
והלוא אין צורך בחפצים עצמם.
משפט מפתח. טוב אז זה מה שאני תפסתי מהפוסט הזה שלך שהוא יפה לעצמו.
אתמול אאוט אוף זה בלו זה קפץ לי במשך היום וחשבתי שזו תובנה חשובה בשביל כל יוצר. מבחינת הקורא,אותו לא מעניין שזה הסיפור שלנו,הוא מחפש את עצמו בתוך היצירה אחרת לא יוצר קשר. הווה אומר,אנחנו לוקחים אותו טרמפ איתנו למסע שלנו אבל חלק מאיתנו חייב להבין שמרגע שהוצאנו את היצירה אל הפועל היא משתחררת מכבלינו המרקיבים. אופס סליחה על הציניות הבוקר…
הנה אני מגיב על חלום על כתב יד שמסרתי באותו חלום…
תודה יעל על הכבוד ועל החלום היפה. בספר שאני כותב באמת יש פיילות, זה הדבר הראשון שזיהית. אלה פיילות של ערבוב טיט ובטון.
החלום נראה לי מדבר על ריאליזם שמשתפך והופך כבר סוריאליסטי. שאלת הגבול בין הערוצים היא בעצמה שבירה שלהם ועוד בחלום.
לגבי הדרכים של שני הכותבים בחלום הלוואי ויהיו טובות ככל שאפשר, ומי יודע אולי באמת עוד נעבוד ביחד ואת החפצים המיותרים נסיר ואת אלה הנחוצים נמחץ יחדיו אל בין הכריכות.
כתב היד שאני עובד עליו מאוד ריאליסטי עם ההתפרצויות הרגילות שלי לעבר הסוריאליזם שבעיני לא נמצא מעל הריאליה אלה עמוק בתוכה.
לגביך, רק הוצאת ספר. אני תוהה אם הוטרדת מהספר שיצא או משכבה חדשה יותר על שולחן הכתיבה.
מהיום אני יכול להתגאות בכך שאפילו חולמים על כתבי היד שלי ועורכים אותם בחלומות. אני בטוח שהתשלומים שם נפלאים לעורכים ולסופרים ולסופרים-עורכים. גם הצ'קים ממש עולים על גדותיהם, אולי נוכל לשלוח יד ולהביא כמה דברים משם גם לכאן. הנה הפוסט הזה הוא שליחת יד כזאת וחילוץ של דברים.
חיבוק,
יחזקאל