יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
כבר שנתיים וחצי מאז שאני בבלוגספירה, אני מהרהרת בסוגיית המגיבים האנונימיים. מדוע מעצבן אותנו שמגיב לא מזדהה בשם? ואם יזדהה כרבקה או חיים, זה ישנה משהו? ואם רבקה היא בכלל דבורה, וחיים הוא משה? ואם רבקה היא משה, וחיים הוא מטילדה?
הרי ניק שלוקח לעצמו מגיב הוא חסר משמעות למעשה. מהבחינה הזו, כל שם בתגובה הוא ניק, למרבה הצער אפילו שם אמיתי. הרי אם מישהו יזדהה בשם כמו בתיה מזרחי, מאיפה אדע שבתיה מזרחי הוא שם אמיתי שרשום במשרד הפנים, שמאחוריו אישה אמיתית, או רק ניק? והאם זה משנה בכלל? הרי מאחורי הניקים האלה עומדים בני אדם אמיתיים, אז מה משנה השם שבחרו לעצמם, או אם החליטו להגיב אנונימי לגמרי?
הרי לעולם גם לא נדע לזהות אם ישנו מישהו שכותב מיליוני תגובות בכל מיני ניקים. מבחינתנו, זה המון אנשים שהגיבו, למרות שבעצם כתב את התגובות רק אדם אחד.
אותו הדבר לגבי תגובות אנונימיות, בכל מקרה יש מישהו מאחוריהם. אז מה זה משנה לנו אם הכותב אנונימי הגיב ככה, במקום להמציא לעצמו ניק שקצת ירגיע אותנו? מדוע אנחנו נותנים כזו משמעות ענקית לשם של מגיב, וכאשר התגובה אנונימית, אנחנו קצת נבהלים? מדוע האנונימיות מפחידה אותנו כל כך? איך זה שמילה פשוטה כמו שם, נניח טלי, יורם, נטלי, מרגיעים אותנו כאילו שראינו את הפנים שמאחוריהם?
נדמה שנצטרך לקבל את זה שהמגיבים הם תמיד אנונימיים בעצם, גם כשהם זורקים לנו איזה שם. אז נכון שיותר נעים ואנושי לנהל דיאלוג עם מגיב שאנחנו יודעים מיהו (כמו בלוגר אחר, במקרה שמדובר בבלוגייה מזוהה כמו בננות בלוגס), מאשר עם זהות אנונימית.
אבל בסך הכול, ברשת, מבחינה מסוימת כולנו "ניקים", כולנו "אנונימיים". במובן זה אפילו הבלוגרים המזוהים הם קצת "ניקים". כי במרחב הסייברספייסי המהות האנושית משתנה משהו. איננו פוגשים אדם כדי להתרשם משפת הגוף שלו, ממראהו, ממה שהוא משדר, מהאנרגיות שלו, אלא מוגבלים להתרשמות ממה ואיך שהוא מספר על עצמו. וזה כבר יחסי אנוש חדשים לגמרי, שנדמה לי שרובנו עדיין לא הסתגלנו אליהם לגמרי.
נהדר ! מסכימה עם כל מילה.גם מאחורי האנונימיים אני מרגישה אנש…
יעל
את כבר יודעת קצת מה דעתי בענין.
את צודקת שגם כבעלי שם באתר אנחנו אלמונים זה לזה למדי – עם הזמן קצת מכירים ולומדים להעריך – אבל נכון שאלמוניות זו – אי ראיית פנים ואי עשייה בבלוג פנים אל פנים – כאילו מתיר את חרצובות לשוננו ואנו מדברים דברים שבמצב פנים אל פנים לא היינו מרשים לעצמנו לומר.
עם זאת – יש הבדל בין אנונימיות לבין שם מומצא. אולי תאמרי- לא הבדל גדול, אבל בכל זאת אנונים מכריז שאין בידיו לקבל אחריות על דבריו (ויכול לכתוב דברים נויטרליים, לשבח גם, או בעיקר להשמיץ ללא עונש), בעוד שממציא שם מודה כי חייבת להיות אחריות ועושה עצמו, מבלף ומזייף אחריות כזו.
אך כבר הצעתי – מי אני ככותב בבלוג זה – הצעתי כבר שכל מי שנכנס לבלוג – וכל דכפין ייתי וייכול – אך שיזדהה. שיהיה לו סיסמא ומספר והרשאה לעכר כאן את האווירה. ואולי יוכלו לפי זה להתחקות. לא הכרח, שהרי מי קורא בבלוג בכלל ולמי זה כבר אכפת וחשוב – יש דברים גדולים מזה בעולם – מה שמחר כאן מופיע מחר יישכח ויימחק – בכך זאת כל האנונימים הטרולים נדבנים נדפנים וכו" יש בידם להרגיז ולהעכיר כאמור את האוירה. יושבים כאן אנשים יוצרים ואלה העוברים מבלוג לבלוג לעצבן ללכלך ולהשתין בקיר מיותרים.
יעלה, אהבתי את הרעיון שכולנו שמות ותו לא, ובכל זאת התשובה הרי די פשוטה. לאורך רצף של דיאלוג אפילו לשם בדוי שחוזר יש מידה של אחריות דיאלוגית. האנונימים המסתתרים, טעמם עמם, ולא פעם זהו טעם רע.
זה די ברור למה, כי כך הוא/היא יכולים להשתלח כאוות נפשם, מה שלא יעשו עם שם אמיתי או עם ניק שכבר מזהה אותם במשך הזמן.
זה כמו בחיים – עניין של אומץ לומר מה שיש לך בלי להסתוות (לא בטוח שזו הטייה חוקית של הפועל).
כאשר מגיבים על הפוסט, כותב הפוסט מתמלא רגש (רוך, חיבה, עונג, לעתים עלבון)למגיב, והוא משתוקק ליחס לרגש כתובת ברורה (גם אם היא לא חד משמעית). באין כתובת, הוא יוצא מדעתו.
לדעתי אפשר כך, ואפשר גם אחרת, לי עצמי אין זה משנה למרות שאני אוהבת לדמיין פנים ואישיות מאחורי הכתוב, אבל לפעמים המגיב לא רוצה שיעשו אפילו את זה, זהו מהות הבלוג{אולי זוהי? בלוג הוא זכר או נקבה?} בעצם,ויש לזה את הקסם שלו
סוגיה מעניינית, ויפה שבחרת בה.
ואותי מעניינת דוקא היחס לאותם מגיבים אנונימיים שלא באשמתם, שכל רצונם הוא לאמר כמה מילים טובות וכל כוונתם להחמיא ליוצר שהם אוהבים וליצירתו.
הבעייה לדעתי, נעוצה דוקא בתגובת היוצר למגיב/ה ובשרשרת המעודדות (אנונימיות, ואולי של היוצר עצמו?)שדוחים בשתי ידיהם כל מילה טובה, ואפילו טבועים בה קניינו הרגשי של המגיב (שיש לסמוך כי הוא יודע דבר או שניים על קריאת האותיות הקטנות בחוזי קניין). מה אז? האם ראוי/ים הוא/הם? מי יתן דעתו על בלוגרים שממהרים לקחת את תפקיד ה"שוטר התורן" ולהלבין ללא טיפת היסוס פנים ברבים. האם מי מהם יוכלו לבוא ולטעון כי ידם לא שפכו את הדם הזה?
והרי כל רצונו/נה של המגיב/ה האנונימי/ת היה להגיב בנועם לחזור הביתה בשלום.
תודה יעל.
צ"ל> סוגיית היחס
צ"ל>ידיהם לא שפכו
כן, יצא לי לראןת בכל מיני בלוגיות, בלןגרים שמסרבים לענות למגיב אנונימי, גם אם לא העליב ואפילו שיבח.
מןבן שלמגיב אנונימי שמטיל רפש, אולי רצוי לא לענות, אבל מי שכותב דברי טעם בצורה נעימה, מדןע לא לענות, גם אם לא הזדהה כלל?
יפה כתבת יעל
אני גם חושבת הרבה פעמים שדי נוחה לי האנונימיות של מי שיכול להגיב ויכול גם לא.לחבב מישהו מאוד ברגע מסויים בגלל מה שכתב וגם לשכוח ממנו לפעמים . ידידויות חלקיות שמאפשרות חיים נוחים ושליטה .
מאידך פגישה פה ושם שלא על בסיס של קבע נותנת עומק לקשרים החלקיים,וזה נחמד מאוד. בלי להתחתן….:)
המשיכי כך יעל במחקרייך על בלוגריות . יש לך תובנות מעניינות אבל נדמה לי שצריך אם רוצים שיהיה להם עומק גם לחקור את ההשתקפויות בכמה וכמה אנשים . זאת על ידי הקשבה אולי לתגובותיהם כשאינן מתלהמות , או ממש בפאנל, אינטרנטי כמובן.
יעל התייחסתי לאנונימיות האינטרנטית של מי שכותבים ומגיבים בשמם . כמו שכתבת גם הם חלקיים ואנונימיים . ורציתי להדגיש שיש בזה נועם מסויים.
לגבי האנונימיים של ממש זה כבר דיון ידוע . ההברקה היא הנושא הראשון.
אני לא הייתי נכנסת לכל העניין של הבלוג לולא ההסכמה העמוקה וההבנה שכך או כך אני אנונימית. בעיניי עצמי ובעיניי העולם.במיוחד בשנות האלפיים כולנו סובלים מסוג של אנונימיות חשוכת-מרפא הבלוגיה היא סוג של בית חולים לאנונימיות. רק שפה הסוף אפילו יותר מר- אפילו אין קבר למי שמת. הכל יעלם וישקע בתוך תהום וירטואלית. תוהו ובוהו דיגיטלי. וחושך על-פני מסך.
מקווה שאדם וחווה הבאים יהיו ערומים על באמת.
נטע, זה מעולהההה….:)
תוהו ובוהו דיגיטלי
וחושך על פני מסך!
תעשי עם זה משהו!
כבר עשו. ובכישרון גדול
מי עשה ואיפה? שנוכל לראות כולנו…
באמת? עשו משהו עם חושך על-פני מסך? סתם זרם לי לעניין התוהו ובוהו…מעניין
ספרי ספיר
יעל יקרה,
את יודעת שאני מחבב מאוד את הסיגנון הישר שלך, ללא פשרות ואמיץ ממש לא פעם. גם הפעם לא שונה. אך לא הייתי מגיע להחלטה גורפת מדי. אין ספק, לא מעשי ולא הסטורי, שיש ויהיו סיבות לעילום שם. דבר אחד איני יכול לקבל – משיבים אנונימיים, שמשתמשים בחופש לפגוע ללא יכולת הגנה ממש. זהו דבר פסול ולא מוסרי מכל בחינה שהיא. מצד שני, למצוא דרך להאיר לאדם על חולשתו בלי לפגוע – זוהי אמנות ממש. והיא נראית לי כיחידה האפשרית מבחינתי. כמה פעמים בא לך לומר את האמת כולה וכמה פעמים זה יכול לגרום לצער רב ולקחת מהאדם אולי את תקוותו האחרונה? אמת קרה לרוב אינה מתאימה לאף אחד.
אנא קבלי נא את חיבתי הגדולה.
גרא אתה צודק לגמרי לגבי תגובות שמטילות רפש ומעליבות בלוגר. אבל שים לה, מגיב יגול לקרוא לעצמו טובה או חיים, וגם לכתוב דברים מגעילים. זה לא סותר. לעומת זאת ראיתי תגובות מעניינות ואפילו יפות של אנונימיים, וישנם בלוגרים, לא רק כאן, שמסרבים לענות להם רק כי הם אנונימיים. ואני פשוט אומרת שהמרחב הסייברספייסי הזה פתח סוג תקשורת אחרת שצריך לנסות להבין אותו.
הי יעל,
לדעתי לוקח זמן לאנשים בבננות להבין את נושא הבלוגיה ואת נושא הוירטואליה.
אני כבר שנה מגיבה כאן , אך ורק תחת שמי ואך ורק מתוך ליבי. יכולה לכתוב לך פוסט שלם על תגובות הבלוגרים לאנונינימיים ויכולה להכין לך ניתוחים שלמים על בעלי הבלוגיות רק מתוך יחסם לאנונימיים.
אני מאמינה באנשים מגיבים לאנשים! ולי לא משנה אם יש לבלוגר תמונה וקורות חיים, נקודת המפגש בין האנשים הוירטואלים מתחילה בעיניי במילה הראשונה שחולפת ביניהם, בנקודה הזו הם שני אנשים שווים.
מה שקורה כאן בבננות לדעתי זה שבעלי הבלוגים הם אולי אנשי ציבור שלפתע מוצאים את עצמם חושפים את עצמם לא רק ביצירותיהם אלא גם בנבכיהם הרגעיים וברגשותיהם גוף ראשון לא ערוך ולא מסתתר, ונוצר מצב שאנשים ציבוריים שזכותם לפרטיותם, מגלים פתאום שגם בתוך פרטיותם נמצא לפתע קהל, שאפילו אם הוא מריע או מוחא כף זה מרגיז אותם. הם מאמינים שכאן הם ברגעי הפרטיות, ולכאן אינם רוצים "זרים".
הסתירה המצחיקה היא שהבלוג נמצא באינטרנט ובאינטרנט נמצאים אנשים ומה לעשות שהמגיבים וירטואליים ולא ציבוריים עם שמות מוכרים ותמונות?
אם זו בעיה, יש לה פתרון, פשוט סוגרים את הבלוגיה לתגובות ואפילו אפשר לסגור אותו לצפיה. לדעתי יש באופן קבוצתי כאן, כמיהה למעין יצירת קהילה סגורה של חברים מגיבים לחברים, וזה בעיניי לגיטימי ביותר, אך כל עוד הבלוגיה היא אתר פתוח לתגובות מנהסתם תהיינה תגובות.
סיגל אני מסכימה איתך לגמרי.
בעניין הזה דעתי נחרצת:
תגובות אנונימיות הן בלתי הגונות מטבע בריאתן.