אִי הַוַּדָּאוּת מרצה, משייטת בין מדע לספרות, כותבת שירים ומנסה לחבר בין העולמות
סִפּוּר אַהֲבָה בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
1.
הָיִינוּ טְבוּלִים בִּשְׁלוּלִית שֶׁל אוֹר
וְלֹא הָיָה לָנוּ צֵל.
זֶה הַמָּקוֹם, אָמַרְתִּי
חֲסְרַת נְשִׁימָה.
שְׁאָר הַמִּלִּים הָיוּ מְיֻתָּרוֹת.
בְּאוֹתָם יָמִים הִבַּטְתִי רָחוֹק,
וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַשִּׂרְטוּטִים הַדַּקִּים שֶׁעַל הָעוֹר.
2.
לְעִתִּים תְּכוּפוֹת הַנְּשִׁימוֹת אִבְּדּוּ אֶת הַקּוֹל.
הַשִּׁגְרָה הִיא מַחֲלָה נוֹרָאָה,
אָמַרְתָּ.
חָשַׁבְתִּי עַל הַמִּזְוָדָה הַכְּחֻלָּה הַקְּטָנָה שֶׁלִי
עִם הָרֹכְסַן הַכָּפוּל.
מֵרֹב פַּחַד,
שָׁתַקְנוּ.
3.
הַשָּׁמַּיִם הַכְּבֵדִים הָיוּ מֻטָּלִים עַלֵינוּ
זֶה מִכְּבָר,
מַכְפִּיפִים אוֹתָנוּ
כָּל יוֹם עוֹד קְצָת.
לַיְלַה אֶחָד חָלַמְתִּי שֶׁהָעֵצִּים בּוֹכִים.
לִפְעָמִים אָמַרְתָּ מַשֶׁהוּ עַל הַזְּמַן הָחוֹלֵף
אוֹ עַל תַּכְלִית הַקִּיּוּם וְכָל זֶה
אֲבָל בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
כָּרַעֲנוּ
בְּשֶׁל דָּבָר שֶׁל מַה בְּכָךְ.
ענוג. וכל זה.
את כותבת נפלא.
תודה סיגל.
אמיתי, נכון, והעיקר כתוב יפה.
תודה איציק. חייכתי ב"אמיתי, נכון". אבל הבנתי מה אתה אומר:)
מירה היטבת לתאר את מקום האהבה ופחד הסוף שלא מאפשר לה לנשום, כך בכל אופן הבנתי, בצורה רגישה פתחת את הרכסן הכפול כדי שנוכל להציץ בשלולית האור, אני אוהבת מאוד את הכתיבה שלך
תודה חני.
מירה, מה שאני אוהב במיוחד בבית הראשון, הוא הקישור היוצר ריבוד רב שכבתי של השיר: "זה המקום" הרומז על מציאות ישות אלוהית באותו רגע חסד של אהבה. (ואגב ישנו מדרש אותיות יפה על איש ואשה. שתי מילים עם שתי אותיות זהות: א-ש ושתי אותיות שונות י-ה
אומר המדרש אם זכו אותיות יה שוכנות באהבתם, אם לא זכו, מסתלקות הי" וה" ואש אוכלתם.)
וכמובן הקישור אל "סוף דבר" של יעקב שבתאי. בשיא המשגל של מאיר עם הרופאה ד"ר ריינר, אומר מאיר, זה המקום, ומשם הוא חווה התגלות כמעט מיסטית ולידה מחודשת.
והבית השלישי של הקריסה והכריעה שדבר אחד קטן של מה בכך ממוטט את המקום והאהבה. יש כמה מילים שהייתי מנסה במקום להגיד את המילה, לנסות למצוא לה התנהגות ותחושה, כמו "מרוב פחד".
יפה ועדין וכואב השיר
תודה מוישלה. גם על המדרד איש-אישה. על "סוף דבר" של שבתאי ועל החוויה הרליגיוזית ועל "המקום" במובניו השונים חשבתי גם חשבתי. תודה שראית.
בפוסט הקודם שלי דיברנו על המרחק בין המלה הכתובה וה"דבר עצמו". פה אכן יותר התקרבתי, זהו טקסט פחות שירי. גם משום שזהו "ספור אהבה" וגם משום שהפרגמנטים האלה הם חלק ממשהו גדול יותר. תהיתי אם הם עומדים בפני עצמם. בכל מקרה, תודה על ההערה/הארה. אחשוב עליה. ועל כל מלה.
מדרש ולא מדרד:)
מירה, איזה אור בוקע ממך. האם רוחה של זלדה נכנסה בך? אני מתכוונת לרוח נירות השבת שלה למשל, המאירים את אותיותיה הנגה שמיימי..
ואני דווקא אהבתי את הסוף אבל גם מאד אהבתי את מה שידידי מוישלה כתב לך.
🙂
בנוגה שמיימי
איריס תודה תודה. המחשב רואה שאני מסמיקה. קטונתי. רק לפעמים אני לכל היותר נוגעת. לא נוגהת.
ידעתי, ידעתי שזה מה שיהיה בסוף. בבית השני : "חשבתי על המזוודה…", וכי למה לחשוב על המזוודה אם לא בשביל לעזוב ? וכשהמועקה גדולה בסוף בוכים בגלל כוס שנשברה, או מדפסת שקרסה.יפה.
לוסי, תודה. ואיך צחקתי – התכוונת מדפסת שקרסה או מרפסת שקרסה? כי זה לא דבר של מה בכך. בייחוד לא המרפסת. אבל לפעמים, תארי לך, זה יכול להיות בגלל שימוש שגוי בכרטיס ויזה. אבל את יודעת, שמתחת לזה מסתתרת המדפסת והמרפסת והמצעים והילדים. נו טוב…
אור רב כל כך בלי צל, זה מעורר כמיהה אבל גם מפחיד וקשה. עושה לחשוב על מזוודות, עוד לפני השגרה.
תודה לי, שראית. המזוודות וה"מרוב פחד" באים לפני השקיעה הסופית. ולפעמים הם באים הרבה הרבה הרבה לפני:)
במיזודה הכחולה עם הרוכסן… דימוי מעולה נותן את המצב בלי מילים.
תגידי לי , תגידי למה אהבות כל כך – מכפיפים אותנו… כל יום עוד קצת?
אין לי תשובה
להתראות טובה
טובה, תודה. אבל הנה נקודת אור: אם הן לא היו מכפיפות אותנו, על מה היינו כותבים, ובכלל – האם היה טעם לכתיבה ולכל זה?
נאמר בחיוך אבל לא רק:)
מאוד יפה. אהבתי את השחיקה הזוגית שמתוארת פה בשלושה חלקים. קודם הכל נפלא, אחר השגרה הנוראית ואחר כך כבר קשה מנשוא. מקסים.
תודה שירי.
ודאי שהקטעים עומדים בפני עצמם. ואיך!
ציור מופלא של דקויות היחסים ומצבי הנפש.
שאפו.
תודה אמיר. ונאלמת לנו לאיזו תקופה, או שאני טועה? בכל אופן, ברוך השב.
הירידה בגרף היחסים ניכרת מבית לבית, שלולית האור הופכת לשגרה, הופכת לשמים כבדים וברקע המזוודה. שרטוט בהיר, רמזים מעודנים, מקנים את התחושה בדייקנות. תמרון היתר בין הדוברים – אני, אתה, אנחנו – מחבל ברהיטות.
יפה ורגיש השיר ומוביל משלולית האור בתחילת האהבה אל השגרה המחניקה בהמשך ומשם אל השמיים המכפיפים עצמם על האוהבים והעצים הבוכים, אין אהבות שמחות, גם האור בהתחלה היה רק שלולית
תודה חנה. כנראה שאין.
נ.ב. מה קרה למירלה??? עד שהתרגלתי:)
תודה לבנה. ואחשוב על התמרון עוד.
ספר החיים בשלושה פרקים של שיר. נהניתי ונעצבתי באחת.
תודה חמודה. בספר החיים המלא יש גם אינדקס מושגים:)
איך העצים בכו בלילה.
אוהב את הדיוק והעומק הריגשי שלך.
התבוננות ושורש בריא.
רגיש וחזק.
מיוחד
תודה גרא על המלים האלה.
כתיבה מאד מיוחדת.
תודה אביטל
עצוב.
תודה..