8. מבט אחרון על מאהבה של ליידי צ'אטרלי

שירה ללא מסכה

]א[

ארבע שנים לאחר מות בעלה הביעה אלמנתו של דיויד הרברט לורנס, פרידה לבית פון ריכטהופן, בספרה האוטוביוגרפי לא אני, כי אם הרוח את אכזבתה מיחסה של אנגליה למורשתו הספרותית של בעלה המת:  

"אני חושבת לעתים שלורנס היה החוטר הירוק האחרון באילנהּ של תרבות החיים האנגלית. מתה או חיה, ואני מקווה שעודהּ בחיים, לורנס היה החוטר האחרון שיצא ממנה וננעץ באוויר. כאשר אני חושבת שלאיש לא היה חפץ בגאוניותו המדהימה של לורנס, כיצד לעגו לו, דיכאו אותו וביטלו אותו, מתחוור לי טִמטומהּ של תרבותנו! עד מה היה לורנס חיוני! עד כמה נזקקו לו! ועתה, משמת, ואהבתו לבני-אדם חסֵרה דמות-גוף, הבריות מדברים בו ברגשנות דביקה."

תחושות דומות הניעו אותי  לתרגם מבחר משיריו, להתמיד בכך, ולהרחיב. להפתעתי, גיליתי שרק מעטים משיריו תורגמו לעברית קודם לכן ורציתי לקבוע להם מקום נכבד על המדף העברי, בצד הפרוזה הסיפורית שלו.

התעניינותי בשירתו של לורנס השתלבה  בעבודתי על תרגומי ליצירות אחדות של ויליאם בלייק ובקריאה בכתביהם של סופרים אנגליים שונים כצ'רלס למב, תומס הארדי, קתרין מנספילד, סופרי חוג בלומסברי ובאי הסלון הספרותי של אוטולינה מורל, שלורנס היה ממקורביהם.   

בעיני מבקרים אנגליים רבים, לורנס אינו נחשב לגדול משוררי האנגלית בדורו. כבוד זה נפל בחלקם של פאונד ואליוט, ילידי ארצות-הברית שעקרו ממולדתם והיגרו לאירופה. רתיעתו של לורנס מפני הנטייה הלמדנית בשירת בני-דורו אלה שיוותה לשירתו אופי בוטה וישיר. קולו הלא-מתחסד, החף מכל התחנפות לדת ממוסדת או לבורגנות מסולתת, ראוי להישמע אצלנו לא פחות מקולם של בני-דורו, אם לא יותר.

דומני שתכונות אלו גרמו לכך שהשפעתו של לורנס על המחשבה וההתנהגות במאה  ה-20 ניכרת מהשפעת עמיתיו. דעותיו כה הוטמעו באורחות חיינו וחשיבתנו עד כי הם נראים בעינינו למובנים מאליהם, הגם שהיו נועזים ומהפכניים בשעתם.

שירתו המגוונת של לורנס לא נקלטה אצלנו גם לאחר שראו אור רומנים אחדים בתרגומים עבריים נאים, ובהם מאהבה של ליידי צ'אטרלי, בנים ואוהבים, הקשת בענן, נשים אוהבות ורומנים אחרים.  

]ב[

שירתו של לורנס מרתקת אותי בשל ישירותה, בשל היותה "שירת ההווה המיידי, שירה של דחיפות […] השירה חסרת-המנוחה, הלא-נתפסת של ההווה עצמו", כפי שכתב לורנס  מסה על בלייק. כאשר חש לורנס בשיא כוחו הפיוטי שצורות מסורתיות מגבילות את ביטויו, נטה למקצבים ולמצלולים חופשיים ב"שיר זורם" שיבטא את היחסים הצרופים עם היקום החי," כדבריו.

נקודת המוצא של לורנס היא תביעה לריבונותו של האדם. כל שיר הוא מחשבה עצמאית, לא דעה ולא היגד למדני, בקול שצובע את עצמו בגוני חיים ורוטט בתהודות שונות. זה גם המקור לחשדנותו של לורנס כלפי שכלתנות ותבונתיות שאינן משרתות צורך אנושי או משתמטות מאחריות. במסה על תומס הארדי שנחשב בעיניו מאוד, כתב לורנס: "במה מועילה לנו תבונתנו, אם אין אנו משתמשים בה לעניינים החשובים ביותר? שום דבר לא יפטור אותנו מן האחריות לחיים; ואפילו המוות אינו תירוץ. שׂומה עלינו לחיות, ולפיכך מוטב שנחיה בשלמות. נגזר עלינו  לחיות ועל כן  אין שמץ של תועלת לנקוט בצעד נואש ולהשתמט מן האחריות לחיים."

ריצ'רד אולדינגטון ערך ב-1932, שנתיים לאחר מותו של לורנס בגיל 45 ממחלת השחפת, קובץ שירים מן העיזבון. במבוא כתב כי  ג'יימס ג'ויס ולורנס הם שני קטבים בספרות המאה ה-20. אולדינגטון טען, כי  יצירתו של ג'ויס מושתתת על תחושת הוויה ואילו זו של לורנס על תחושת התהוות.

אין זו כתיבה וידויית, כפי שנוטים לחשוב, כי אם חשיבה ותהייה אינסטינקטיביות, כהלוך-רוחו של עובר-אורח ההופך אבן בדרך ורואה מתחתיה את טביעות בטנה הנחשוליות של לטאה, דינוזאורוס זעיר, שחמקה לא מכבר אל מחילה.

אחת הדוגמאות השלמות ל"כתב ידו המתהווה" של לורנס היא השיר נחש, שנכתב כנראה לאחר שלורנס נתקל בזוחל הזה בפונטנה וקיה, טאורמינה, כאשר התגורר בסיציליה בשנים 1921-1920. הפגישה הלא-צפויה בנוף הכפרי משורטטת בשני קווים קצביים שונים זה מזה; הרהוריו הטורדים של המשורר ורגשות אשמתו הקשים בעקבות הפגישה, ותנועותיו המלכותיות, המתנחשלות,  של הנחש: "וּבְתוֹחֲבוֹ אֶת רֹאשׁוֹ אֶל תּוֹךְ חוֹר מַבְעִית זֶה,/ וּבְמוֹשְׁכוֹ עַצְמוֹ לְאַט מַעְלָה, מְנַחְשֵׁל אֶת כְּתֵפָיו, וּבְהַעֲמִיקוֹ חֲדֹר,/ מֵעֵין בְּעָתָה, מֵעֵין מְחָאָה עַל פְּרִישָׁתוֹ אֶל חוֹר שָׁחֹר מַבְעִית זֶה,/ הוֹלֵךְ בְּמִתְכַּוֵּן אֶל הַחשֶׁךְ, וּמוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ לְאַט אַחֲרָיו,/ הָמְמָה אוֹתִי עַכְשָׁיו, מִשֶּׁהִפְנָה אֶת עָרְפּו."

בנוף הפסטורלי לכאורה מוחרד מרבצו עולם קמאי מאיים שהוא אספקלריה של גן-עדן אבוד: הדעת משבשת את יחסו של האדם אל העולם, וחטא הקטנוניות הוא אחד מגילוייה הבזויים. אי-הבנתו של האדם המודרני את הטבע היא חטא קדמון הרובץ לפתחה של הנפש. תפקידו של הנחש זהה בסיפור הבריאה ובשירו של לורנס   בשניהם הוא שולח את האדם לטעום מעץ-הדעת.  

[ג]

הבנתו האינסטינקטיבית של לורנס את גילויי המדע והטכנולוגיה בראשית המאה ה-20 שערערו כמעט כליל את התפיסות הדטרמיניסטיות ששלטו במחשבת המאה ה-19, אף היא דורכת את שירתו בערנות הגותית, מומחשת באמצעים אלגוריים,  כבשיר יחסות:  

אֲנִי  מְחַבֵּב אֶת תּוֹרוֹת הַיַּחֲסוּת וְהַקְּוַנְטִים

מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנִּי מֵבִין אוֹתָן

וְהֵן גּוֹרְמוֹת לִי לָחוּשׁ כְּאִלּוּ הֶחָלָל

זָע כְּבַרְבּוּר שֶׁאֵינֶנּוּ מְסֻגָּל לְהִתְמַקֵּם,

מְסָרֵב לָשֶׁבֶת דֹּם וּלְהִשָּׁקֵל,

כְּאִלּוּ הָאָטוֹם הוּא מַשֶּׁהוּ גַּחֲמָנִי

שֶׁמְּשַׁנֶּה אֶת דַּעְתּוֹ כָּל הַזְּמַן.

ג"ל

מקום קבורתו של ד"ה לורנס בטאוס, ניו-מקסיקו