בננות - בלוגים / / הנה ימים באים — פרקים ממיני-אפוס
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

הנה ימים באים — פרקים ממיני-אפוס

 

הולדת הבתולה בשבילי הנהר

גיורא לשם

   ריצ'רד לב הארי על כס מלכותו

ריצ'רד לב־הארי (1199-1157) הוכתר למלך אנגליה ב־1189. נשים ויהודים לא הורשו להשתתף בטקס ההכתרה אך יהודים אחדים באו ועִמם תשורות למלך.

בשובו ממסע הצלב השלישי נִשבּה ריצ'רד לב־הארי בידי שלוחיו של הדוכס ליאופולד לבית באבנברג ונכלא בטירת דירנשטיין שבעמק הדנובה בין השנים 1194-1192.
בצר לו בשביוֹ הנוח כתב שירים ואף הצהיר: "אני בן למעמד שאינו מכיר בשליט זולת האל!" עם שחרורו תמורת כופר שמוּמן בחלקו בידי יהודים, שיגר מלך ספרד איגרת אל ג'ון, אחיו של ריצ'רד, בזו הלשון: "הישמרו לנפשותיכם. השד יצא לחופשי."

 

א
מֵעֵבֶר לִפְסֵיפָסֵי חִטָּה גִּלְדָּנִית וּשְׂעוֹרָה,
בִּנְתִיבֵי הַלִּגְיוֹנוֹת,
בְּפַאֲתֵי מַעֲרָב,
מֵעַל לִנְחַשׁ הַמַּיִם בְּכַרְמֵי דִּירֶנְשְׁטַיְן
מֵעַל צְרִיחַ גָּזִית, מְרַחֲפִים,
נוֹסְקִים בָּאֹבֶךְ, עָטִים,
קַלִּים כִּנְשָׁרִים הַשְּׁחָפִים,
מְעוֹפְפִים לַעֲבָרִים,
שַׁחַף וְעוֹד שַׁחַף.
 
צְוָחָה אַחַר צְוָחָה.
 
עֲצֵי לִבְנֶה כְּסוּפֵי פְּרָחִים קְרֵבִים
וְקֹר נִגָּשׂ בְּקֹר. 
 
הָעוֹנָה בָּעֵמֶק יָפָה לַעֲנָבִים.
 
ב
בְּאוֹר הַשַּׁחַר אָבָק מְרַפְרֵף וְנוֹשֵׁר, 
מִתְעַבֶּה עִם עַצְמוֹת עָצֶה וְכֶסֶל
וּמִתְאַבֵּן מְאוֹת שָׁנִים בְּמַצַּע גֻּלְגָּלוֹת,
רָקָב, מְכִתּוֹת חֶרֶס וַחֲשֵׁכָה.
קֶלְטִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים ומַזָּלוֹת
קְבוּרִים מִתַּחַת לְחַרְבוֹתֵיהֶם וְשִׁרְיוֹנָם.
רוֹמָאִים, בּוּרְגּוֹנְדִים, הוּנִים
שֵׁדִים בְּנֵי־נֵכָר מֵאַפְסֵי מֶרְחָק,
עַצְמוֹתֵיהֶם הַשְּׁחוּקוֹת שׁוֹכְנוֹת עָפָר
בִּמְחִלּוֹת וּבֵין שָׁרְשֵׁי אַשּׁוּחִים,
פְּזוּרוֹת בֵּין שִׁלְדֵי סוּסֵיהֶם וְכַלְבֵיהֶם.
וְהַיְּהוּדִים הַכְּלָבִים בְּתַכְרִיכֵיהֶם מֵעֵבֶר לְגִדְרָם,
בִּתְחוּם שַׁבָּת.
 
וְהָאֲדָמָה דְּשֵׁנָה יוֹתֵר.
 
 
ג
תָּאֵר לְעַצְמְךָ:
יוֹהָנֶס תֵּאַטְרָלִי בְּחַלּוֹן רַאֲוָה
וְסָבִיב־סָבִיב קְהִלָּה קְדוֹשָׁה _ 
בְּאוֹר הַתַּעְתּוּעִים הַזָּרוּעַ עַל גְּאוֹן הַנָּהָר
מוּזָר לִרְאוֹת כָּעֵת בְּעִבּוּרוֹ הַשָּׁלֵו
אֶת הַכּוֹבְשִׁים הָאַבִּירִים, יְדוּעֵי־הַשֵּׁם,
וְאֶת צַיָּדֵי נִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל הַכּוֹפְרִים הָאֱלִילִיִּים,
שֶׁנֶּעֶלְמוּ זֶה כְּבָר מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,
וְלִקְרֹא לָהֶם מֵתִים.
 
אֵלֶּה הַשֵּׁד עִמָּם!
כַּדַּיָּג הַצָּד בְּרִשְׁתּוֹ קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים,
כַּאֲשֶׁר בָּאוּ לֹא הוֹתִירוּ אַחֲרֵיהֶם
לֹא קְטַנִּים וְלֹא גְּדוֹלִים,
וְהִנֵּה אֵינָם, כִּי בָּלְעָה אוֹתָם הָאֲדָמָה.
 
וּבְעִקְּבוֹתֵיהֶם נִכְרְכוּ שְׁלוּמֵי הָאֱמוּנִים
פְלוֹרְיַן הַקָּדוֹשׁ, וִיקְטוֹרִינוּס וּקְוִירִינוּס,
צַלְמֵיהֶם מְשׁוּחִים בְּגוֹנֵי פְרֶסְקוֹ
וּמַבְלִיחִים בְּאוֹרְצֵל וִיטְרַז',
מַחְלְצוֹתֵיהֶם תְּלוּיוֹת
עַל שְׁבִיב הַשֶּׁמֶשׁ הַסְּתָוִי.
 
אַמְגּוּשִׁים, בְּתוּלָה, שְׁלִיחִים־מַטְבִּילִים
שֶׁהִתְקַדְּשׁוּ בְּגֻזְמַת אַגָּדוֹת וּמַעֲשִׂיּוֹת,
יוֹצְאִים בְּיוֹם בְּרִיגִיטָה הַקְּדוֹשָׁה
לְהִתְהוֹלֵל תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם
בְּתַחְפֹּשֶׂת מַארְדִי־גְּרָא וְאִפּוּר פָּנִים,
בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת,
לְהַלֵּךְ, לִזְבֹּחַ וְלִזְלֹל חֲגָבִים וּדְבַשׁ בָּר כְּטַעַם הַמָּן
עַד שָׁעָה שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
 
צִבְאוֹת צִבְעֵיהֶם נוֹהֲרִים בְּסַסְגּוֹן סִגְנוֹנִי
וְקָמִים בְּקַשְּׁתוֹת הַסְּטָו כְּהִתְגַּלּוּת בַּשֵּׁנִית.
וְהַמָּשִׁיחַ הַתִּינוֹק בְּהִלָּתוֹ עִם הוֹרָתוֹ בְּהִלָּתָהּ
גּוֹדְשִׁים אֶת הַגֻּמְחוֹת
כְּתַשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה עוֹבְרֵי בָּטֵל.
 
אִם כִּי מַסַּע הַמִּלְחָמָה הֻכְרַע
גֵּיא הַחִזָּיוֹן לְרַגְלֵי חָרְבוֹת הַטִּירָה
שָׂרוּעַ בַּהֲדָרוֹ. 
 
 
ד
כָּל עֵמֶק הַדָּנוּבָּה סָגַד לַבְּתוּלָה
כְּשֵׁם שֶׁעָבַד בְּאִבּוֹ אֶת יְפַת יָפוֹא הַנִּכְסֶפֶת
וְאֶת פּוֹסֵידוֹן, אֵל הַיָּם וְהַנָּקָם.
אַךְ אֱלִילִים גּוֹוְעִים וְגֵוָם הַנִּצְפָּד כְּשַׁיִשׁ  
מוֹלִיכִים אֶת שִׁמְעָם
מִקְצֵה הָעוֹלָם עַד קָצֵהוּ.
 
אֲפִלּוּ וִינְדוֹבּוֹנָה הַיְשָׁנָה
הָיְתָה פַּעַם בִּמְלֹא אוֹנָהּ.
 
סִפְּרוּ בַּבְּתוּלָה שֶׁהָיְתָה אֶבֶן עֵירֹם וְעֶרְיָה,
מִרְיָם רָמַת עֵינַיִם וְרַכַּת אֵיבָרִים,
מְיֻזֶּנֶת מִזִּמָּה וּפוֹרָה
בַּעֲרוּצֵי עַגְבוֹתֶיהָ וְשָׁדֶיהָ, וְכוֹפֶרֶת. 
וּבֵין הַצַּמָּרוֹת, אֲרֻכַּת צַוָּאר, בָּרָה,
נִצְּבָה עוֹד עַלְמַת שַׁיִשׁ,
דִּיאָנָה עַתִּיקָה, אֵלַת צַיִד וְשֵׁגַל,
אוֹ וֵנוּס מִוִּילֶנְדּוֹרְף, 
מְגֻלֶּפֶת כְּכוֹכַבלֶכֶת בְּאִזְמֵלוֹ שֶׁל פִּיזָנוֹ,
עַל עֶרְוָתָהּ פְּסִיגֵי אֶבֶן,
זוּג מְחֻבָּק בְּיָדָהּ הָאַחַת
כַּף יָדָהּ הַשְּׁנִיָּה מֻנַּחַת
עַל רַעְמָתוֹ שֶׁל כְּפִיר מַלְכוּתִי מְכֻנָּף
צוֹהֵל בִּשְׁנֵי טְלָפָיו הַקִּדְמִיִּים,
(שֶׁרֻתְּכוּ בְּמֶסֶג בַּרְזִלִּי גַּס).
 
הַאִם יְעוֹפֵף?
       
וְאֵלַת הַנָּהָר, נֵמֵזִיס קְשׁוּחַת אֶבֶן,
נוֹקֶמֶת וִיהִירָה, גְּדוּעַת זְרוֹעַ מֵאַחַת הַמִּלְחָמוֹת
מַשְׁקִיפָה עַל הַמַּיִם הַהוֹלְכִים אֶל וִינְדוֹבּוֹנֶנְזִיס
וְעַל מִשְׁרַץ דְּגֵי־הָרְקָק
בְּפִזּוּר דַּעַת הִיסְטוֹרִי.
 
אֲנִי נִצֶּבֶת עַל גָּדָה בּוֹגְדָנִית בְּחֻלְיָתָהּ,
כְּצִלָּהּ שֶׁל אֵלָה
אוֹ כְּהֶטֵּל פִּסְלָהּ,
וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת מַה מַּמָּשׁ
וּמַה שָּׁוְא.
 
רַק הַשְּׁחָפִים מִמַּעַל מְנַוְּטִים
בֵּין הַמִּזְרָח לְמַעֲרַב הַשֶּׁמֶשׁ
וְהָעִיר רוֹחֶפֶת בְּאֵד הַבֹּקֶר כְּבָבוּאַת שָׁמֶיהָ.
 
בַּמָּקוֹם שֶׁעוֹמֶדֶת הַקַּרְקַע — תַּעֲמֹד.
וּבַמָּקוֹם שֶׁעוֹמֵד הָאֵל —  יַעֲמֹד

——————————————————————————————–.
זה פרק מן המיני-אפוס "היה ימים באים" שראה אור בהוצאת "קשב" לשירה ב-2007.
אני מעלה אותו כפוסט כדי להביע בזה את השתאותי על העובדה שלא נמצא ולו מוסף אחד לספרות במדינתו של "עם הספר" שיקדיש מקום למאמר ביקורתי על היצירה, למעט שורות נעימות אחדות של רני יגיל במוסף "מעריב", שורות שלא היו ביקורת אלא הבהרת שורות שיר אחדות מן האפוס שהודפסו בעתון.
נאמן למנהגי מגיל 19, שנה שבה פירסמתי את שירי הראשון ב"דבר", לא נקפתי אצבע בקידום ספר וביחצ"נות. הסיבות אינן ברורות לי די הצורך: שמא אנינות טעם ושמא יהירות. 
מכל מקום, מבקרי ספרות לשמם אינם  זקוקים לדרבון. הם אמורים לדעת את מלאכתם בלא חיזור אחריהם. 
התעלמות הביקורת מן היצירה דנה את היצירה לשכחה במשך שנים לא מעטות, עד אשר עשוי להופיע אדם שיגלה סקרנות במקום שלא גילה אותה איש לפניו והוא אולי עשוי לחדש משהו על האפוס, אם בדיון אקדמי ואם בדיון ביקורתי.
אני, שכלאתי בקרבי את השתאותי במשך שנתיים-וחצי, תוהה כיצד ייראו שורות אלה, מעטות מני רבות במיני-אפוס, בעיני הגולשים אל הבלוגייה הזאת, חברי "בננות" ואורחי חוץ. ובכן, יעמוד עתה הפרק לגורלו ונראה מה צפוי לו באוויר העולם.

 

32 תגובות

  1. אל תדאג, פה כולם ינשקו לך את הרגליים, זה טיבו של המקום, אם יופיע כישרון יאכלו אותו חי, כפי שאתה תאכל אותו חי. הכתיבה אנכרוניסטית לא מדברת. עסקן שירה תלוש מציאות שמשחק אותה לא, אלף ספרי שירה עוסקים במילים הללו, בנושאים הללו, לא מחדש כלום.

    • אמנון נבות

      גיורא בוקר טוב.

      יש לי הערכה עמוקה לז'אנר הנדיר,
      (נדיר בשירה העברית) ולחיבור שלו לאפוסים קודמים (שירת רולאן) הגם
      שזה שלפנינו משכילי הרבה יותר,מבוסס
      על ראיית עומק היסטורית ולא על כתיבה
      מתוך התקופה,על מגבלותיה.
      המוקד הכפול הזה (ניסיון לכתוב גם מתוך התקופה וגם לספק מבט על היסטורי,)אינו פשוט ואינו מתחבר בקלות.
      אני חוזר וקורא באפוס הזה,וקצת שבור בהערכתי בעקבות הסתירה המובנית.
      בהקשרה של השירה העברית זו ציפור נדירה מאוד.
      וזאת כמובן,בלא להתייחס לויכוח אפשרי,
      ההאשמה באנאכרוניזם, שסימנים רשונים
      כבר מופיעים כאן.
      ספק גדול בעיני אם כאן,במקום הזה,יש במה ממשית לדיון אפשרי בהיתכנות של
      הסוגה הנדירה,ובאופני המימוש הואטי שלה.
      אסתפק בחיווי אישי – אני חש תערובת
      מתוחה של התחברות גדולה וזרות גדולה כל אימת שאני קורא את האפוס הזה.גם געגוע לנושאים הגדולים ,גם הערכה עמוקה לטון הצנוע (והמשכילי) בעומק
      השיר,וגם לעצם המופרכות של הניסיון
      בקונטכסט העכשווי של השירה העברית.

      כי לכאורה,בקונטכסט העכשווי,הכל אפשרי,
      אבל זו טעות.בעצם,שום דבר אינו באמת אפשרי (למעט איזה סוג של ביטוי אישי
      מוגבל שצר עולמו)
      בסתירה הטראגית הזו האפוס הזה מתקיים
      ,לאמור,בחלל ריק.
      מכל מקום,הפרסום גרם לי לקחת את הספר וולקרוא בו בפעם הרביעית מאז הגיע ליידי.ואולי זה העניין- כי מיתר הבחינות,הפרסום בהקשר הבלוגיגי הזה
      מופרך.
      אוהב ומעריך,א.נ.
      (תגובה רק בשעה הקרובה.אחר= כך יוחזר המחשב לבעליו)

  2. שולמית אפפל

    קראתי ואקרא שוב וגם הספר בידי. אהבתי מאד את שני החלקים הראשונים של השיר שהבאת כאן.
    ובאשר למבקרים, גיורא, הרי אתה לא באמת מתפלא.

  3. בעברית ישנן יצירות ספורות בסוג "הנה ימים באים". והנה בא משורר עם נשימה ארוכה, שהשקיע שנים בכתיבה אחרת והדממה מחרישה. מה שדורש כמה קריאות נדחה לטובת שיירי שירים וספרי שירה לחברים.
    חבל.עוד לא מאוחר לתקן עוולות

  4. אליי מדבר מאד, ושאלת העכשוויות מעולם לא עניינה אותי במיוחד. עסקתי שנים רבות במלחמות בעמק הדנובה, ותמיד חויתי בעוצמה רבה את הניגוד בין היופי והשלוה, במיוחד בווכאו, לבין זיכרונות העבר שהיכרתי מן המחקר. זה ניגוד שהוא מצמרר עוד יותר במאוטהאוזן וסביבתה וכיו"ב, מאשר בוייסקירכן עם זיכרונות לב הארי שלה, במסע רכבת של בוקר יום א עם משפחות וילדים וסלי פיקניק.

    אשמח מאד לקרוא את הספר כולו ולכתוב עליו בבלוג, אם יש לך עניין בכך. הצלחה מסחרית לא תצא מזה כנראה לאיש משנינו, ויש לי כידוע לך נטייה בלתי נשלטת לגלוש מניתוח ביקורתי לסיפורי חיים, מה גם שעמק הדנובה הוא חתיכת חיים מאד משמעותית שלי.

  5. גיורא, בזמנו נדמה לי שאמרתי לך שבעיני מהווה "הנה ימים באים" את אחד השיאים. כמי שמכיר את תהליך כתיבתו של האפוס וכמי שמתיימר (בקטנה) להבין איך ומדוע נכתב – אני אוהב וחוזר אליו. מה לעשות? האם באמת פסה ה"אוביקטיביזציה" ואין יותר מקום לשירה גדולה? האם נדונו להסתפק ב"אני" וב"שלי" ובדמעותי? מסתבר, שגם המקטרגים (שלא להזכיר את הרוב הדומם) לקו בנינוחות המנוחה והנחלה (ואולי ניתן לומר "נחים בשלום על משכבם"). כמו רבים אחרים, ימצא האפוס הזה את דרכו, בזמן בלתי צפוי. אגב זמן בלתי צפוי, במקום לישון בשעה 3 לפנות בוקר, בוער בעצמותיך לשבת מול המרקע? בקש-נא מרופאך גלולות שינה

  6. לגיורא שלום
    אחלק ברשותך את תגובתי לשני חלקים.
    אתה מלין ובצדק שהביקורת לא התייחסה למיני אפוס שכתבת, אתה גם מספר שמעולם לא הצטרכת ל"יחצן" את יצירותיך שפורסמו בעיתונים וכתבי עת רבים.
    תאר לעצמך את מצבם של משוררים צעירים יותר. בזמן שהתחלת לכתוב היו תשעה (אולי יותר) עיתונים יומיים שהתגאו במוספי תרבות עבותים. כך שמי שהיה בעל כשרון מה יכול היה למצוא כר נרחב לשיריו. מה האפשרויות העומדות בפני משורר צעיר היום?
    שלושה עיתונים יומיים שהאפשרות לפרסם בהם שיר חדש היא כמעט אפסית. אתה לפחות הספקת לבסס את מעמדך ולפרסם בציבור רבות מיצירותיך.

    וליצירה שלפנינו. גם אני כמו אמנון נבות מוצא את האנכרוניזם מעט מפריע. גם לא ברור לי מי הוא המסתכל ומאיזו זוית הוא בוחן את המאורעות. אבל עדיין הצלחת להשיג אצלי סקרנות ורצון לעקוב אחר המשך האפוס ועלילות הגבורה (ואולי גם קסמים) שירחשו בו.
    המשך לפרסם.
    גיורא פישר

    • אמנון נבות

      לא אנאכרוניזם,אני סבור שזו פואמה רלוואנטית מאוד,וניצבת בשורה הראשונה
      של מחוייבות המשורר כלפי הרצף ההיסטורי והקיומי בו הוא שרוי.
      מתי מדבר לביאליק איננה פואמה אנאכרוניסטית.

      אני טענתי שהפואמה הזאת מתקימת מחוץ לרצף ולשטף הרגיונאלי של השירה
      העברית בעשורים האחרונים,ומקוצר הבנה
      ואפס עצה וידיעה יואשם המשורר באנאכרוניזם – וסימנים לכך בתגובה
      הראשונה לפואמה ברצף התגובות.

      מבחינתי כקורא שירה הדוק (לא כמבקר
      שירה!,אני לא) הפואמה היא חידוש
      מעניין ומאתגר,כמותו לא חוויתי בשנים האחרונות.

      הטענה הערכית היחידה שיש לי היא היעדרה של פרסונה אנושית מאתגרת בתוך הפואמה,שתיצור חיבור אנושי אינטימי בין
      הרצף ההיסטורי לבין הקורא (מדוגמת דמותו של אורלנדו באורלנדו לווירג'יניה וולף,או פייר ואנדריי ב'מלחמה ושלום' או הדמויות המוחשיות בשירת רולאן) היעדרה של דמות מוחשית ונוגעת אל הלב ומציתה את הדמיון-הדמות המובילה בפואמה הזאת מופשטת ומרוחקת לטעמי ויוצרת ריחוק נוסף בין קורא אפשרי לרצף האירועים.ועל כך כבר דיברנו ארוכות גיורא (לשם) ונוסיף לדבר.
      ועוד זה: עדיין,לאחר קריאות חוזרות ונשנות,הפואמה לא פתורה אצלי,וכל קריאה מובילה אותי למסקנה שונה.איני יודע אם זה טוב או רע,איני יודע אפילו
      אם זה טוב או רע להגיב תגובה כלשהיא
      במצב הזה,ועוד בהקשר הפומבי הספיציפי של האינטרנט,שבו המילים הן קליפות בננה תחת רגלי המגיב.מכל מקום,הערכתי אליך גיורא לשם,כמשורר וכאיש ספרות טוטאלי ידועה לך היטב.נדבר פנים אל פנים ולא באמצעות המכונה הפומבית.אני משגר מילים אלה לחלל העולם וחש מקצת חרטה.ממילא לא קוראים שירה פה לעומק,ואם קוראים לא לעומק קוראים,ואם מגיבים,מגנים או משבחים,תמיד.נשארה לנו האינטימיות שבתוכנו,וזו,מופרת ונדרסת ומופרעת על ידי מכונת השיגור הפומבית הזאת.בריאות
      והרבה הערכה,גיורא.

      • המלים אינן קליפות בננה, והזהירות שלא לרמוס, לא מלים ולא אנשים, מוטלת על ההולכים.

      • גיורא פישר

        חשבתי שהתכוונת "אנכרוניסטי" מבחינת ביטויים שאינם מתאימים לזמנם. לכך לפחות אני התכוונתי. לא למקומה של היצירה וחשיבותה שהרי לא קראתי אותה כולה ואין לי מושג לאן היא תוביל.

        יש מידה של יוהרה בהתיחסותך לבמה שאתה מגיב בה ויורק לתוכה.
        אתה מוזמן להעלות את הרמה ולכתב ביקורת מקיפה על "המיני אפוס". אני מבטיח לקרא ולנסות להבין. למרות שסיכויי קלושים שהרי אני רפתן פשוט ובור.

        • לגיורא פישר

          למרבה הצער איני מכירך,איני מרבה לשוטט באינטרנט,מגיב באורח נדיר ורק לאנשים מוכרים לי היטב,כדי שלא להחליק על קליפות בננה מטאפוריות,ואני סבור שהחצי התחתון של תגובתך אינו נחוץ,אם כי חפשי אתה,כמובן,להגיב כרצונך.באשר לרפתנות
          איני יודע דבר,אם כי מראה פרות בשדה או רפת גדולה מצהיל את ליבי,ואני מניח בונה פידא שניהול רפת כהלכתה אינו עניין לבורים.מוקירך אך לא מכירך,הנ"ל.

      • גם איש חכם ונבון כמוך, אמנון, מכליל, ונוטה לפגוע בכותבים בבלוג שרובם אינם מקצועיים כמוך, אך לא אחת רגישים ופגיעים. כמו כן לא אחת תובנותיהם השיריות שוות את משקלן בזהב. לא הכל קליפות. וביומרה המסתייגת שלך מן האתר, אתה משפיל גם את רעך האהוב [גם עלי].אם המקום אינו ראוי לשכמותך, כתוב במקום אחר. אך כמוך כמונו, כולנו לכודים ברשת נצלנית המעדיפה להתעלל בכשרוננו אם ישנו, ברגישויותנו, ובאיכפתיות שלנו שאינה מתנסחת תמיד כמו במרשם רופא מוח.

        • להלן תגובתי לתשדורת שמעליי

          1.במומי אני פוסל – אכן יש בי חשש מהקלות ומההקלות שנוהגת המכונה המשדרת הזו.ידי קלה על ההדק עוד מימים ימימה,ולכן אני מסוייג כפל כפליים.
          2.מהתבוננות קצרה אך ממוקדת בכתובי
          המכונה הזאת,יש לי חשש שהמובן מאיליו והמימילאות שבפרסום פוגמת גם במעשה הפרסום של רבים אחרים.
          3.מהתבוננות ממוקדת ב'בננות' הגעתי למסקנה שהניסיון ליצור שיח איטימי בין יוצרים -כושל ונכשל ללא הרף.
          4.אני יכול לקבוע בוודאות כמעט מלאה שהמכונה הזאת היא מבחינת אפקט הפרסום התגשמות חלום,אבל מבחינתה של הספרות כמכלול קטסטרופה מתמשכת.
          5.המכלול הפרסומי,העירוב של רע ברע יותר בטוב קצת פחות,הרעש התיקשורתי הנלווה,המגיבנות והמגיבבות (לא שגיאת הקלדה) יוצרים זילות עילאית של השירה והסיפורת.
          6.לא בכדי קבעתי שלא זה המקום לדיון בפואמה החשובה של ידידי גיורא לשם,
          והתגובות שיסטו כאן חיש מהר להתקפה אישית כלפי יוכיחו שצדקתי.(הן היו סוטות ממילא ובלעדי התערבותי)
          7.הפואמה ראויה לדיון רציני ומכובד.
          בהיעדר הקשר סלקטיבי יותר,האינטרנט היא אלטנרטיבה גרועה ואספסופית,שקל להסטות את תשומת ליבה וכל דיון מורכב
          יוכשל באמצעות בעיטות ברגליים.מאות בלוגריסטים נוחים להיעלב יקפצו עכשיו.
          אני איני מתכוון אליהם,אלא להקשר,לקונטכסט.נוחו בשלום על מקלדתכם,עמיתי לכתיבה.
          8.איני איש מקצוע בשירה (מה זה?!)
          ואפילו לא מבקר ספרות פעיל,אלא קורא חובב שירה

          ומכל המתווכחים אבקש,כבדו את המארח,לשמו באתם,לא לשמי,אליו תגיבו,לא כלפי,אני,למרבה הצער לא כתבתי פואמה נדירה שהיא חתך עומק בהיסטוריה מתמשכת.אין לי לא הכשרון ולא טווח הראיה ורוחב הנשימה ויכולת המיקוד וההעזה והנחישות לפעול מחוץ להקשרים המיידיים של השירה בעידן הזה.
          אין ביכולתי לחבר אפילו חרוז צולע אחד.אז אנא בטובכם!

          • צר מאד על האנרגיה שמושקעת בתוקפנות והתנשאות כדי להרוג אפשרות של דיון במקום לייצר אותה.

          • לא ראיתי בתגובות התנשאות
            קריאה רצינית להמשך הדיון ראיתי.
            אבל גם פקפוק באפשרות התמשכות הדיון ראיתי

            נראה שהמגיב צדק.הבלוג זה לא מקום
            לדיון רציני בשירה.עם יודית שחר הכל יותר קל,לשבח,לקלל.נעורת פשתים,נדלקת בקלות,מתכלה בקלות.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם