גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
שוב ושוב אני מביאה את עצמי
למקומות חדשים. בכל פעם התוך שלי
נוזל, רועד, בעוד החוץ
מקפיד על קווי השפתון.
אני מביטה בהם, באלו שאינם אני
נשים זקורות חזה משוחחות על מה שלא יהיה
וגברים הפורשים לרווחה את האגו.
אנשים המתאימים בדיוק למקום שלהם.
האם כך גם אני בעיניהם?
גברת-ילדה
חני, שורה מדליקה ביותר "מחוץ לקווי השפתון" ורק אישה יודעת 🙂 או מי שיצאה מחוץ לקווי השפתון ואיפשרה לאיפור לנזול על שמלותיה
וככה לרקוד…
כמה אמת איריס, רק אישה יודעת..הכי כיף מחוץ לקווים, הכי מסוכן
חני, אהבתי שאת לוקחת את עצמך למקומות חדשים כמו לוקחת עצמך לטיול פנימה, וקווי השפתון של המסכה…
האם רק לגברים יש אגו?..
נשים נטולות אגו?
חוצמיזה את לא דומה לאפחד, את המיוחדת הכי שדומה רק לך.
תמי אהבתי את ההגדרה שלך טיול פנימה, נכון! בקשר לאגו לנשים יש אבל רובן לא חשות צורך לפרוש אותו כמו זנב טווס, הן בטוחות בו לגברים יש יותר צורך כזה, כמו אוטו הכי גדול וכו, אבל כמובן שיש יוצאי דופן..,
כך אנחנו נראים מבחוץ, חני, זקורי אגו וזחוחים אבל בתוכנו אנחנו, כפי שתארת יפה כל כך,רועדים נזילים ורופסים. מבחוץ כולנו מצייתים לתוחם השפתיים, משחקים את המשחק עד הסוף. אהבתי את שירך, חני יקירה, ואת דימוייו המיוחדים ( קווי השפתון הנזילות הפנימית )
תודה חנה, מתה על התגובות שלך, אני כאילו רואה דרך המילים את דמותך מדברת אותן
חני, בעולם המלא תדמיות ודמויות מאופרות על מסכים קשה לקיים את ה'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'
קשה אהוד וגם לא נחוץ, החוץ הוא לדעתי חלק מהפנים, אבל כמובן שיש הפתעות
חנילה
איזה חתיכת טכסט רועד הבאת כאן
לשמור על הקווים חני לשמור על הקווים
חוץ מזה ידוע לכל :
החזה של השכנה תמיד זקור יותר 🙂
איך כותבת יעל: פחחחחח
בקשר לחזה זה נכון ריקי, ותודה על "הטכסט הרועד" יצא ככה…
חנה, הרי ברור שזה גם מה שהם חושבים עלייך, את מה שאת חושבת עליהם. קטע יפה על תדמיות ועל האגו הרופס של כולנו.
נכון יעל, הבעיה היא ששנים זה לא היה ברור לי, גם היום רק לפעמים…
מצחיק חנה. אומנם לא נפגשנו, אבל מהבלוג תמיד עשית לי רושם של "מתאימה היטב למקום שלה". ואילו בפנים זה תמיד אחרת לגמרי, אצל כולנו. ראו מקרה דודו טופז, הטווס כלפי חוץ שהרס את עצמו מבפנים בגלל חוסר ביטחון ורגשחי נחיתות.
יעל, אציתי לכתוב לך שאצל דודו זה בא מתוך הרגשת"אלוהים קטן" פנימית, העולם חייב לו ושייך לו, אבל במחשבה שניה צדקת, גישה כזו מקורה כנראה ברגשי נחיתות מסוג קשה
חני, הקסמת אותי בניסוח כן ויפה למחשבה מוכרת.. מזכיר לי גם שיר שלי http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=18&itemID=3623&PHPSESSID=9e3a567f41fb7a682c4fece32f74f01d
קראתי שוב ושוב את שכתבת כאן, חני, והגעתי למסקנה שעדיפים יסורים רועדים של אי ביטחון פנימי על פני שחצנות וגאווה חסרי אמת.
גם אני חושבת כמוך חנוך, עדיפים
חני, רק מתוך התוחם אפשר להתמסר ליחום המקורי ולהנשק מלוא הפה בלי חשבון
שמתי תוחם.
יכולת ההתבוננות היא ברכה לכל אדם, ובעיקר לכותב שלא מפסיק ללמוד את דמויותיו ומאפייניהן – ואף להמציאן מחדש – מהשוליים ומהצדדים, מהמרחק וההתבדלות. וכן , יכול להיות שהצד שכנגד לא כך רואה.
יפה האבחנה שלך לבנה, על יכולת ההתבוננות, אצלי זו בעצם אובססיה, להביט באנשים ובעצמי כל הזמן כאילו מהצד..
חני,
אולי ככל שהתוך יותר רועד,
כך יותר מקפידים על השפתון,
ויש את האמיצים במיוחד, שמוכנים לחשוף את הרעד.
אני לא מעדיפה סוג אחד על פני השני,
כל אחד וההתמודדות שלו עם הפחדים.
יפה ההתבוננות שלך, מאד לרוחי.
כמה נכון רונית סוגי ההתמודדות עם הפחדים השונים, העיקר לדעתי לא לתת להם לנהל אותנו!
נכון, ואת זה אפשר ככל שמגבירים מודעות, כלומר, זה מגדיל את אפשרויות הבחירה.
אהבתי. גם הזדהתי.
תודה אומי, תחזיקי מעמד…
השאלה הנשאלת בסוף, שאלתה המאה…לפעמים חסרה לי גם המראה הפנימית.
"התוך שלי…מקפיד על קווי השפתון", האצילות מחייבת, המוסכמות, המקובל…
נכון לוסי, המקובל המוסכמות שוחקים אותנו לפעמים,אבל אולי גם שומרים
גברת-ילדה חני יקרה, איזה יופי של הנגדה התוך נוזל בעוד החוץ מקפיד, לתאר בין האותנטי והמצופה. כמו שאת, ככה, אין טוב מזה,
וכל הזקורים והזקורות זיוף ענק ובעיני את האותנטי
תודה מוישלה, רק עיניים מיוחדות כשלך רואות את האותנטי