לריסה

כשהיא נכנסת מיד הבית מתמלא אור. שפתיה אדומות לוהטות, עפעפיה בוהקים בכחול, שערה אסוף ועליו נוצצים זהרורים מוכספים או מוזהבים. היא לובשת שמלה ורודה או לבנה,לפעמים חליפת מכנסיים תכולה, עליה צעיף בוהק וסנדלים לבנים או מוזהבים גבוהים. ככה לריסה באה לעבוד. "יש עבודה זה טוב." היא מנקה את הבית, לאט, עם חיוך, לא הכל מספיקה.  "אפשר פעם אחרת לא נורא,"
יש לה בן אחד ובעל, עד לפני כמה שנים הכל היה נפלא, "הבעל עובד, יש אוטו, הילד לומד, לוקחים כלב חתול, יש חיים." אבל אז הבעל חלה, "לא זוכר דברים,לא מבין, לא עובד," ולריסה מתרוצצת, לבטוח לאומי, לרופאים לועדות, נוסעת באוטובוסים אבל תמיד חסר איזה טופס,והיא צריכה לבוא שוב בשלושה אוטובוסים לעמוד מול פקיד שכועס,"למה צריך לכעוס?" אני כותבת בשבילה מכתבים, מנסה לדבר בטלפון לנסות לסדר, "בסוף אולי יהיה טוב," היא אומרת.
"למה לריסה," אני שואלת אותה "את מתלבשת ככה לעבודה, יפה כל כך?"
"את יודעת," היא אומרת, "יש לי בגדים יפים עוד משמה, שהלכתי לקונצרט להצגה,לרקוד, שנסעתי עם בעלי, עכשיו לא יוצאת מהבית, אין כסף ובעל לא יכול להיות לבד, רק אליך באוטובוס, אז מה יעשו הבגדים היפים לבד בארון? בשביל זה אני לובשת ככה, באוטובוס כולם רואים ואת תמיד אומרת לי לריסה, כמה את יפה, אז טוב לי, כמעט כמו לצאת להצגה" ולריסה צוחקת ומביטה בעצמה בראי, בגניבה.