גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
בבקר. לבד. במיטה.
בלי הכנה, למול עיני נפרש, לשבריר שניה
סדין בדידות גדול
מוליך אל הימים שעוד יבואו.
סכין קפואה עברה מעל ללב.
ראיתי את עצמי על הסדין הזה
בעוד שנים.
ברורה.
לבד.
זקנה.
בכל המרחבים הללו
בלי נפש שממש רוצה בקרבתי.
כפות ידי מנומרות
גופי רועד.
חשבתי על אמי שהסדין הזה
פרוש מתחת לגופה שנים רבות.
גם הסכין מונחת, מחכה.
רציתי להגיד לה שאני אולי יודעת, אפילו מבינה
למרות שהמראה הזה נגלה אלי לרגע, לשניה.
נותרתי קפואה.
מיטה. סדין.
אני .
חיזיון קשה וכאוב המתואר בשירך, חני,בצורה מרגשת המשפטים הקצרים המכילים מילה אחת:"ברורה. לבד. זקנה." וחוזרים בסוף השיר:" מיטה. סדין. אני." נותנים הרגשה של גורל נחרץ שאין ממנו מוצא.לסדין הלבן קונוטציות הרות אסון נוספות מלבד הבדידות , כמו תכריכים ומוות, אבל בשירך יש מות גרוע יותר הוא הקפאון הנעזבות ההנטשות -מוות בחיים.והחיבור בין האם והבת עטבר דרך הסכין הממתינה , פסימי, מוכר
צ"ל "עובר דרך הסכין הממתינה" – תיקון טעות מלמעלה
חנה, תודה על האבחנות החכמות ובאמת גורל נחרץ, אבל בינתיים יצאתי מהמצברוח העגמומי..
באמת מקפיא… והאמפתיה מרגשת.
אל תמהרי חנה, הזמן אינו עובר כל כך מהר וצופן בחובו הפתעות נעימות גם כן.
תודה רות ואני באמת מחכה להפתעות!
תודה לי, מקפיא זה טוב בחום, לא?:}
יפה ונורא חני. לפעמים, רגע אחרי כתיבת השיר צריך לזכור "גם זה יחלוף"… ולטוב כוונתי.
אמיר, בסוף אני נזכרת, ובאמת הכל חולף, אבל ברגע החזיון העולם כמו נעצר
מטאפורה מדוייקת , ויפה.
תודה לך איילה
חני, מה הרחמים העצמיים האלה של הדוברת ? ועוד למפרע ? אם מישהי ראויה לחמלה, זו האם. ובשיר שלפנינו האם משמשת רק כמראה
אהוד, לא חושבת שהדוברת מרחמת על עצמה, אלא מתארת רגע של מעין "התגלות"אבל אולי כן, למה לא בעצם…
מחשבות על סופים הן קשות ובלתי נמנעות, כך קשה גם השיר וכנראה בלתי נמנעת היא כתיבתו. בתקווה ליתר קלות עם סופים אני נמנעת ממחשבות ומכתיבה ומי יודע "אולי זה עוזר" והסוף יהיה בכלל הרבה פחות נורא ממה שמעבירות אותנו המחשבות עליו.
אולי באמת סיגל את צודקת, כשמגיעים לזה זה פחות נורא… הלוואי
מתואר טוב ומצמרר, חני.
אני רואה את הדימוי הזה ודומים לו לעיתים יותר תכופות.. לצערי.
קשה לי להדחיק זיקנה ומוות.
רונית, את צעירה מדי לזה.. אך באמת קשה להדחיק בכל גיל, אולי זה גם טוב
היי חני
סדין הלבד
גם היום אני מרגישה לבד… ואז עסוקה.
כניראה גם שאזדקן אשתמש בכפתור- עסוקה, עסוקה…
שלך טובה
טובה העסוקה זה באמת כפתור שעוזר
אוי זה מדי קשה לי
אומי, את מתעסקת עכשיו עם חיים בתחילתם, חיתולים הנקות , זה מנצח כל מחשבות אחרות
חני יקירה, איזה סיוט נוראי. אומרים שמה שקורה הוא הפוך בחיים על באמת…ועל הסדין. על המיטה. ואיתך יהיו המון חברים וילדים ונכדים…
הלוואי תמי, הלוואי!!!
אמיתי כל כך. כשאני רואה את קשישי אני אומרת לעצמי, פוחדת, מה – גם אני? ככה?
ואולי זו הסיבה לזה שהם "בלי נפש שממש רוצה" בקרבתם. כי אנו רואים את עצמינו בעוד שנים. הם מזכירים לנו את פחד המוות.
בדיוק ככה לוסי, קשה לנו לראות את עצמנו כך..
חני, חדים כתער, אימת הבדידות הזקנה, המוות.
והמודעות הזו המשתקפת לרגע בעיני הבת – מקפיאה
בואי נקים אגודה שיתופית שנוכל בבוא הזמן לבוז לגורל:)
מוישלה, אני בעד האגודה השתופית שהצעת!! כי רק שתוף גורל וחברה הם התשובה לסדין הבדידות הגדול
חני, שיר חזק, יפה, מרגש, ישיר.
נתכונן מבעוד מועד לבוא הזיקנה על-ידי זה שנצטער, כלומר נהיה צעירים במוחנו. זה עוזר.
עקיבא
תודה עקיבא, אני חושבת שלנשמה אין גיל היא צעירת-עד
חנה,
ההכרה הזו באה "בלי הכנה", ונכתבה בלי הנחה.
הסכין הקפואה הזו עוברת היטב בשיר ומקפיאה גם את הקורא.
השיר מלא עוצמה, ואני מקווה שתתבדי.
שחר-מריו יקר,גם אני מקווה, לכן אני כותבת שירים הם שיקוי עד כזה…{או שלא?}
גם אני קפאתי מרוב פחד. אומץ רב יש לך חני לכתוב על זה .
מירי לא יודעת אם זה אומץ אבל אני לא מסוגלת להסתיר
מצמרר
סדין-סכין, ס' שורטת את השיר הקשה הזה.
כן איריס סדין וסכין שורטים באמת גוף ולב