משהו עומד להתרחש וחצבים

Normal
0

בעקבות חצב שראיתי השבוע אני מביאה לפניכם קטע מתוך רומן לנוער שאני כותבת עכשיו המתרחש ליד הכנרת ועוסק בין היתר בעל-טבעי.

אתמול בדרך לכנרת ראיתי חצבים והרגשתי איך העצב נכנס לי ללב. חצבים זה מן פרח עצוב כזה, כמו שלט אזהרה שמראה שזהו, נגמר הכיף, נגמר החופש ובעקר נגמר הקיץ. השתדלתי להתעלם מהחצב הראשון ולהגיד לעצמי שזה לא חצב, סתם פרח גבוה,משונה. אבל אז הופיע השני, אמרתי לעצמי שאלו חצבים שהתבלבלו, שהקדימו את זמנם. שמעתי באיזו תוכנית שמדברים על זה, אבל אז ראיתי על הגבעה קבוצה שלמה של חצבים שהביטו בי בניצחון וידעתי שזהו, אני בקרב על הקיץ הפסדתי,וצריך לנצל עכשיו כל רגע.
נשמתי עמוק והרגשתי באויר שעומד להתרחש משהו אחר, גדול, אבל לא ידעתי מהו, משהו הרבה יותר גדול מהסתיו שמגיע.

קבעתי עם אבא להיפגש בחוף, כדי שנתאמן לתחרות השחיה, הוא יגיע ישר מהעבודה, מהשדה ואז נשחה למקום שלנו. החוף היה ריק, כי מעט אנשים בכלל מכירים אותו,כולם אוהבים ללכת לחוף האחר עם המגלשות והקיוסק ולא מבינים מה אני מוצאת בחוף השומם הזה.  הם לא מבינים שאפשר ליהנות רק מלהסתכל על המים או לשבת על הרפסודה עם הרגליים בתוך המים. נכנסתי למים וצללתי בעיניים פקוחות, ראיתי את זהרורי השמש משחקים מעלי והרגשתי שוב משהו מוזר בכל הגוף כמו עצב כזה, סופי. אבל מיד סילקתי את ההרגשה הזו והוצאתי את הראש מהמים, הבטתי לראות אם אבא בא. היה שקט, רעש הטנדר המתקרב לא נשמע. צללתי שוב, אני אוהבת לצלול ממש קרוב לקרום המים, לפקוח עיניים ולהרגיש שכל זה שייך לי. הכחול של המים, זהרוריות השמש המנצנצות, רעש הגלים הקטנים וזמזום תמידי שנשמע באוזני כמו זמזום של שעון החיים. צללתי וצללתי עד שהגעתי לרפסודה עליתי עליה ואבא עדיין לא הגיע. ישבתי עם הרגליים במים, הבטתי בקרני השמש שרוקדות על המים, בדגים ששחו לי ליד הרגליים, בטח הם חושבים שהאצבעות שלי הן סוג של אוכל מיוחד כי מדי פעם הרגשתי דגדוג, או טעימה באצבעות, זה היה דווקא נעים, אני רגילה לזה. נזכרתי איך בשנה שעברה, בת דודתי, נועה מתל אביב, נבהלה כל כך מהדגדוגים האלו, מישהו צובט אותי!!! היא צרחה, הצילו!!! ולא עזרו לנו כל ההרגעות וההסברים, היא לא הפסיקה לצעוק עד שיצאה מהמים, אחר כך היא כבר לא הסכימה להיכנס.
אצלנו, בתל אביב, הדגים יותר מנומסים, היא אמרה לי. אבל הגלים לא, אמרתי. ים מבהיל הוא הים התיכון, לא חמים ומלטף כמו הכנרת שלי. בכל אלו נזכרתי ועדיין אבא לא בא. פתאום כאילו מול עיני, בתוך המים, הופיעה תמונה ברורה ונעלמה במהירות. ראיתי בבירור את הטנדר של אבא הפוך, בשדות.
נבהלתי, הבטתי לעבר החוף, אבא לא היה שם, הבטתי שוב במים, עצמתי ופקחתי עיניים כדי להחזיר לי את התמונה אבל ראיתי רק מים וגלים קטנים זוחלים עליהם. לפתע התמונה הופיעה שוב כאילו ממעמקי הים, הטנדר הפוך ואבא שוכב שם ודם על פניו. הלב התחיל לדפוק לי בחוזקה והרגשתי מן דחיפות בכל הגוף, אני חייבת לעשות משהו. הבטתי שוב במים והכל נעלם, אבל התמונה של הטנדר ההפוך לא הרפתה ממני. זה סתם, דמיון, ניסיתי להגיד לעצמי, אבל הרגשתי שזה לא כך, שהתמונה אמיתית ושאני חייבת לעשות משהו ומהר. במהירות שחיתי לחוף, התלבשתי ורצתי יחפה הביתה, הרגליים שרפו לי על הזפת של הכביש אבל לא נעלתי את הכפכפים שהחזקתי ביד, הרגשתי שאולי הכאב הזה יעזור לי למצוא את אבא שלי בבית יושב בסלון וקורא עיתון, אולי הוא בכלל שכח מהפגישה שלנו, למרות שזה אף פעם לא קרה. אולי אמא בקשה ממנו משהו דחוף, אבל מה? מה יכול להיות יותר דחוף מלפגוש אותי?