סיפור מהחיים מתרגמת וכותבת
בשנות העשרים לחיי הגעתי יחד עם בעלי אל אמן טלפתיה נודע. באנו אליו כדי ללמוד מפיו את רזי המקצוע, שסיקרן אותנו מאוד.
בטלפון הוא אמר שמדובר בטכניקה פשוטה, והסכים בחפץ לב להקנות אותה לדור הבא.
קבענו פגישה בביתו באחד הערבים. ישבנו איתו ועם אשתו בסלון, ופיטפטנו על עולם הלא-נודע. כשביקשנו שילמד אותנו כפי שהבטיח, הוא טען שיוכל ללמד רק אותי. מדוע? הוא טען שאני הרגישה והטלפתית מבין שנינו.
עתה הוא ביקש לשוחח איתי בארבע עיניים. זה נראה לי הגיוני, ופסענו לחדר השינה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמענו ממורים בתחום על "היכולת המיוחדת" שניחנתי בה. לכן הסכמתי ללא היסוס לשוחח איתו לבד. גם לבעלי זה נראה טבעי, כי זה קרה בעבר עם מנטורים מסוג זה.
בחדר השינה אמר לי האומן בצורה פורשת וללא בושה: "אלמד אותך את רזי המקצוע אם תשכבי איתו בקביעות." אגב, הוא היה בגיל אבא שלי.
הרגשתי כאילו קיבלתי בוקס בבטן. לא זוכרת כיצד הגבתי, שכן זה קרה לפני למעלה משלושים שנה. אך מובן שסירבתי מפורשות.
שניות לאחר מכן הוא חזר להיות אותו זקן חביב, מתוק ומארח למופת, ושבנו לסלון.
כשיצאנו מביתם וסיפרתי את זה לבעלי, כמעט צבטנו את עצמנו. זה היה כל כך לא הגיוני, לא צפוי, ואיזו עזות מצח להציע לי בקור רוח ללמד אותי בתמורה לחסדיי, כאשר בעלי ואשתו מפטפטים בסלון בניחותא.
פעם נוספת שהוטרדתי מינית בחיי הייתה בהודו. בעלי ואני היינו פעילים בתנועת ממשיכי דרכו של גנדי. בעלי אף תרם ממון רב לתנועה. הדבר פתח בפנינו דלתות רבות. הפכנו מקורבים לשלטון. מספר שרי פרלמנט בולטים בדלהי פרסו עלינו חסותם, והעניקו לנו אשרת שהייה לכל החיים – דבר שהיה בלתי אפשרי לגבי ישראלים באותה עת. (באותם זמנים, שנות השבעים, ישראלים קיבלו ויזה רק לחודש ימים, ובטח שלא לכל החיים).
אחד מן השרים הנכבדים הללו, איש מבוגר, נשוי ובעל משפחה, הציע לי לגור בבית קטן בפאתי הווילה שלו, חינם אין כסף. שהיתי אז בדלהי לרגל לימודי בתחום הרפואה הטבעית, שעה שבעלי שהה באזורים מוכי אסון בהודו וסייע בידי תנועת גנדי.
שמחתי מאוד על הצעתו של השר הנדיב. קבענו שאבוא לראות את המקום. הווילה הייתה יפיפייה, מוקפת דשאים, עצים וגינה מטופחת.
השר קיבל את פני בסבר פנים יפות בסלון הענקי. הוא ציווה מיד על משרתיו להביא לי צ'יי וממתקי חלב. שוחחנו על ישראל, הודו, תנועת גנדי ועוד. הרגשתי מאוד נעים, חמים ונוח.
ואז, פתאום, משום מקום, הוא ירה לכיווני: "את ובעלך מקיימים יחסי מין?"
הייתי בשוק. אמרתי לו שזה לא נושא לשיחה, אבל הוא המשיך בשלו. שוב חקר ולחץ בכיוון הזה. הוא שאל מתי בעלי ישוב, כמה זמן אני רוצה לגור בבית הקטן שהציע לי, ועוד.
באותם רגעים הרגשתי ממש כמו אפס. פשוט ככה. תחושת העלבון הייתה כה עזה, גם מפני שלא ידעתי מאיפה זה נחת עלי, הרי לא פלירטטתי איתו, לא נתתי לו שום סימנים, וגם באתי צנועה וחסודה כאחת ההודיות, מכוסה מכף רגל ועד ראש בסארי.
זאת ועוד, שניות לפני כן, היינו שני אנשים מכובדים השקועים בשיחה ברומו של עולם, גבר הודי מכובד מבוגר ואישה מערבית נשואה, מכובדת ובעלת אמצעים (הוא ידע על הכספים הרבים שלנו, שתרמנו לארצו).
איך פתאום מזה הגיעה הצעה מגונה?
אינני זוכרת מה בדיוק אמרתי וכיצד, אבל לגבי הצעתו לארחני באחוזתו אמרתי שעוד אחשוב על כך, והלכתי מיד.
אגב, הוא המשיך להיות נופת צופים, כאילו לא נפל דבר בינינו, ליווה אותי לשער בחביבות רבה ואמר שישמח לארחני. ממש כאילו כלום לא קרה.
מדהים כיצד שני הגברים הללו וכנראה גם יתר המטרידים המיניים הסדרתיים, כלל לא קולטים את גודל העוול והעבירה שעשו, שהם מסוגלים לחזור מיד לשיחת חולין, כאילו כלום לא קרה.
ואילו אני יצאתי משתי הפעמים הללו כה פגועה, מחוללת, מובסת, אפס מוחלט.
אכן, יש לגברים ההודים את ההרגשה שנשים מערביות הן מתירניות ו"מותרות". אבל שמעתי זאת רק מנשים שטיילו לבדן בהודו, ולא מנשים נשואות שהבעל שלהן צמוד אליהן. לכן זה הפתיע אותי עוד יותר.
אני מצטערת שלא צרחתי על שני הגברים הללו, הישראלי וההודי, ולא עשיתי סצינה על המקום. הלוא יכולתי במקרה הראשון לערב את בעלי והוא כבר היה פותח פה, ואולי אף מכה את הגבר החוצפן הזה.
אבל לא עשיתי זאת. כמו שרובנו מתקשות לעשות זאת. אולי אנחנו לא מרגישות שמותר לנו לעמוד על שלנו, ולדרוש את כבודנו הרמוס בחזרה.
אגב, כאשר כתבתי את הרשימה הזו קיבלתי כאב בטן נוראי. עברו מאז למעלה משלושים שנה, והאימה עדיין חיה אי שם בבטן.
פעם עשיתי רשימה, היא בטח במחשב, של כל ההטרדות המיניות שעברתי ואפילו לא סיימתי אותה כי נדהמתי מהכמות. מהזיכרונות הראשונים ביותר, באוטובוס עם אמי, בואדי, הגבר שניסה לסחוב אותי בכח לתוכו כשהייתי בת שש, בים, בשכונה.
בצבא עברתי אחת מהוללת להפליא שהותירה אותי בליל ינואר גשום, זנוחה בידי המפקד שלי, באמצע הרמה לבדי, עד שהאיר הבוקר.
נשים הן הפקר בידי גברים מסויימים, עלינו להפנים את זה, גם בחברה המערבית אנחנו הפקר ובשר לכל דורש.
אנחנו צריכות ללמוד לשמור על עצמנו ולקוות שלא ניפול בידי גבר אלים, שלא ישאיר לנו דרך בריחה.
גם היום אני נתקלת בהטרדות במקומות לא צפויים ולמרות שאני אומרת לא, הלא שלי לא רוצה להשמע אצל גברים מסוימים.
במקומות של רוח, כביכול, נפגשתי עם השוביניסטים הכי חשוכים, אין מפלט, אל תאשימי את עצמך, זה לא קשור להתנהגות שלך, זה הם. אין לך אחריות על התנהגות של גברים מסויימים.
מה שאישה מכנה הטרדה אני רואה כמחמאה ולא מוטרדת. תמיד צריך לזכור שהכל פתוח, אפשר להגיד לא ובאותה מידה אפשר גם להגיד כן.
בנוסף,לדעתי, נשים נשואות מושכות אליהן גברים שאין להם עניין במחוייבות כך נשאר מקום למין לא מחייב. הטעות היחידה שאני מצליחה לראות היא שנשים שחיות בזוגיות הן נשים זוגיות וגם קשר מחוץ לנישואין הופך אצלן למעין זוגיות ,ולפעמים מצד ה"לא פנוי למחוייבות" זוהי מחוייבות די רצינית.
אונס-במהלך חיי חוויתי המון "הטרדות" ויש מי שיקבע שגם כמה "מיני" אונסים אולם בעיניי הזכרון שלי אין אימה ואין בעיית התמודדות. אולי עומדת לזכותי יכולת הפליאה והניתוח ה"אחר".
בגיל חמש הסתובבתי בחצאית עם אמי בשוק בעכו. כנראה שהתרחקתי ממנה מעט ונעצרתי להביט במשהו ,כי אז בדיוק חשתי יד נוגעת באיבריי מתחת לחצאיתי, הסתובבתי לאחור וראיתי ערבי שחור שיניים (אלו שכבר היו לו), מחייך שחורות ואולי קצת נבוך מהמבט. אינני מספרת זאת כ"זעזועון", זה בכלל לא סרט אימים ,וככל שהצלחתי לחזור עם עצמי לחוויה אני זוכרת רק ש"היה לי נעים". מאז, בסיטואציות מסויימות אליהן נקלעתי בחיי, אני מסוגלת לראות את הסיבות שבגינן הגעתי לתוכן ,ואיך שעצמי יוצאת מגופה ולא חשה דבר, רק מחכה שיגמר ,שום הנאה למעט סימון וי על חוויה, שיודעת לדאוג באחריות מלאה שלא תחזור על עצמה.
(לא רצה לתקשורת, לא מאשימה, לא קורבן של כלום, לא סובלת מכלום, פשוט קמה וממשיכה את חיי הנפלאים עם חיוך שהולך וגדל עם הגיל).
ולסיום-(מהקל אל הפחות-קל), לאחרונה בתי הפסיקה להצליח להרדם. למזלי היא ילדה מאוד משתפת והצלחתי ללמוד ממנה שחוותה כמה חוויות שעבורה היו אלו "זעזועונים", עזרתי לה ללמוד להמנע ממצבים נשנים, עזרתי לה להבין כמה ברת מזל היא בזכות ההגיון הבריא שלה והידיעה לשים נקודה בסוף משפט. עזרתי לה לראות כמה היא ברת מזל שהיא יכולה להסתכל אל ה"סיוט" ולצחוק לו בפרצוף והיא המשיכה הלאה חולמת חלומות פתוחים ומאושרת בחיי הילדוּת שלה.
את אישה מודחקת ומטורפת סיגל. אני מקווה ששולמית תמחוק את התגובה המבעיתה שלך, שמעודדת נשים לא להתלונן ולהדחיק. אני מרחמת על הבת שלך.
קל לי לענות אבל בשביל מה? ואם למחוק אז בכיף. סיפרתי על עצמי, לא הדחתי להדחקה, אצלי הכל בחוץ ואין בי כלום. העובדות הן עובדות וכל ההבדל הוא אך בזווית הראייה.
רק סיפור אינדיאני קטן לחתום את מילותיי לפני שימחקו להן: נניח שלאדם יש שני זאבים להאכיל, אחד מלא שינאה, קינאה, טינה, כאב, בכי, התלוננות,פחדנות וכל החבר"ה והשני מלא אהבה, יופי, פליאה, חום ומשפחתם, איזה זאב נבחר להאכיל זה עניינו של כל אדם.
סיגל, בחירת השם של מי שלא רוצה להזדהות ממש מזכירה לי עקבות של chicken
שולמית היקרה, הנושא בדמי ומאוד הזדהיתי. תמיד האומץ לפתוח את זה אחרי אפילו אלף שנים לא פשוט. אני היתי איתך שם לגמרי בכאבי הבטן, וגם במקרים אחרים… דוגמאות על הנושא המקולל הזה לא חסרות. אין אישה שלא… הטיפול של הספרות בזה בדרך כלל צעקני או מכחיש. ממש תיעבתי למשל את הסרט של אלמדובר שהתנחמד עם הנושא, וכל פרשת הנשיא שיצא בזול עשה אותי חולה מחדש. כשקראתי את "סדומאל של לאה אייני הרגשתי לא רק לב דופק, גם את הצעד הנוסף שאנחנו מוכנות לעשות רק בפנטזיות, ושמערכת המשפט כל-כך אטומה כלפיו, את הלב של הקורבן. מה שבסוף מביא לעוד ועוד תגובות של גברים כאלה כלפי נשים שהן באמת כמו שאמרת – הפקר.זה נתן לי כקורבן מלידה, אישה שגם עברה כמה דברים קתרזיס ו"נחמה". אני חושבת שעד שנשים אימהות ובנות לא יפנימו את זה שאישה היא לא בשר, זה לא יקרה. אבל כל דיבור נשי על זה חשוב. תודה- בת-אל.
נשים הן הרבה פחות בוטות (אבל לא תמיד), והייתי יכול לספר יותר משני סיפורים על מצבים הפוכים.
היי שולמית,
אני מאוד מזדהה איתך, ומאמינה שהכול בידינו הנשים. אנו צריכות להקים קול צעקה, אנו צריכות לעמוד על כבודנו, כי הגברים לא יעשו זאת למעננו.
אגיד לך מה הבעיה, שולמית, אנו עצמנו, הנשים. הנה כאן מישהי כתבה שבעיניה זו אינה הטרדה אלא מחמאה. קרוב לוודאי שהיתה אומרת זאת גם על אונס.
אין זו הפעם הראשונה שאני שומע פרשנות מעוותת כזו. אדרבא, זה נפוץ מאוד.
מכאן ניתן להבין שהבעיה היא שרבות מן הנשים כל כך הפנימו את היותן אובייקט מיני, שהן רואות בזה מחמאה. כל עוד נשים יסכימו עם היותן אובייקט מיני, דבר מהותי לא ישתנה.
אני מקווה שהכאב שאת חשה שולמית יעבור מהר. אינך אשמה. הם האשמים. ועלינו מוטל להראות להם שאיננו אובייקט מיני.
גם אני זוכרת נסיון להטרדות באוטובוסים צפופים,בארועים מרובי קהל.תמיד יש גברים המנצלים מצבים כאלה לנסיון הטרדה.תמיד עמדתי על המשמר כי הייתי מודעת לתופעה.
מה שהדהים אותי הוא מספרן הגדול של הנשים שאינן מודעות כלל למה שקורה מאחוריהן.
ולגבי סיגל – את צודקת שהגישה לחיים צריכה להיות אופטימית. אבל מה הקשר ???האם אינך סבורה שאונס הוא דבר משפיל?אם אינך חושבת כל את זקוקה בדחיפות לטיפול.
הי אחינועם. ברור שאני חושבת שאונס הוא דבר שנועד להשפיל. (להצליח שלא להרגיש מושפלת זה ניצחון גדול בעיניי), חשוב עוד יותר לדעתי לא להאנס בפעם נוספת על ידי החברה ,לאחר האונס עצמו. בעיניי יחס החברה אל קורבן אונס כאל מסכן ומצולק לכל החיים, מעכבת את הצלחת ההחלמה של הנאנס/ת. לאחר האונס מי שצריך לחיות עם עצמו ועם הידיעה שהוא חולה וסוטה וצריך טיפול ו/או סרוס זה האנס. עבור הנאנסת, אני בעד טיפול טוב ואמונה בעצמה.