כנפיים (סיפור)

עדי ספרה בנחישות את העכבישים בדירתה. מספרם העצום הפיס את דעתה. סימן לבאות, חשבה. בתחילת השנה החל אביה לגסוס מהמחלה. "זזזה כלום", ביטל את חששותיה המנתח הראשי ורץ לשקר לפציינט הבא: "בסך הכול פרוסטטה קטנה."

לפני כל ביקור במחלקה האונקולוגית התרגלה לקנות לעצמה משהו טוב, לקראת הנסיעה הארוכה לבית החולים. לפעמים בחרה מאה גרם לטאות עשויות לקריץ צבעוני ומתוק עד בחילה. אבל הכי אהבה את סוכריות "האם אנד אם" בחפיסה צהובה מרשרשת. מידתה הקומפקטית הכי התאימה לכיסה.

את אורן פגשה בתור למצרכי האקספרס. לפני שחלף מאור עיניו הירקרק על פניה, השאיר בידה הרטובה מזיעה פתק עם המספר של הנייד שלו. הצטמצמותו של אביה לממדי מומיה זירזה אותה להתקשר אליו.

בלילה שלפני הפגישה חלמה שהם טסים טיסה נמוכה בגובה העצים, גחליליות לאלפים מדליקות ומכבות את פנסיהן לסירוגין, ואורן מושיט זרוע דרוכה לעבר הצמרות, קוטף למענה זר ענפים שנדמו לה כקן נחשים.

פגישתם על כוס קפה הייתה שגרתית וצפויה. הוא סיפר על העבודה, היא דקלמה את כל הפרטים הדיאגנוסטיים הזכורים לה מגיליון המחלה. בדרך הביתה חפן את כף ידה בדאגה. שוב הייתה כפה לחה, אבל הפעם לבה החסיר פעימה. משולהב מהיענותה הציע לה לבלות ביחד את הלילה. ליד המקרר נשק לה בהיסוס נשיקה ארוכה וצמודה, עד שהתפשטה בה חרדה רכה ונעימה.

פתאום אמר שיש לו הפתעה. כשהחזירה לו חיבוק, חשה בבליטות מחוספסות ומוזרות המשתרבבות מעל עצמות הבריח שלו. הוא עצר את מישושה. "אלו הן בסך הכול כנפיים," הכריז תוך כדי ליחוך צווארה. "כנפיים?" הדהדה את דבריו בחוסר הבנה. אבל מגעו המתוק הפיסה.

"ככה זה אצלנו במשפחה," הוסיף בגיחוך, "עובר בירושה." עדי חשבה שהוא מהתל בה, אבל מבטיה הקרירים לא עצרו  בעדו. "כשעושים אהבה הן  נפתחות," הוסיף בעליצות, "ואז מתחיל הכיף, אז מתחילים לעוף… רוצה לנסות?" והיא שתקה והתפתתה.

הם שקעו במעשה אהבה דביק וקדחתני, ועדי חשה כיצד הכנפיים נפרשות לאיטן כמו מניפות ענקיות, או כמו זרועות מתכת של ונטילטור ישן שמשיק כנפיים מרפרפות עד שהוא גווע ברטט מכני קצר.

היה איזה רגע, עדי לא הייתה בטוחה מתי החל, ועוד פחות מכך מתי הסתיים, בו הם התרוממו מהמיטה, חופשיים מכוח הכבידה, נסקו מעלה עד לשיפולי התקרה המסוידת לבן, והתאיידו לתוך ערפל סמיך וכבד, שבה בעת היה גם בוהק, מתוק ומשלהב. ענן צמר גפן ורוד של יריד שעשועים, חשבה בשמחה, בשעה שניסתה להביט על עצמה מבחוץ, בחורה בגילך ועדיין עושה כאלה שטויות, כמו שאמה תמיד חזרה ואמרה.

מעוף האהבה נמשך מבלי שישבעו זה מגופו של זו. ככל שאהבו יותר, כך הפך מעופם קליל ועולץ אך גם נמרץ ותוקפני. כשהתעצמה התשוקה היא הרגישה כיצד הם נשאבים החוצה, הרחק מעבר לספוגי העננים ולקו האופק המקציף חתימות אישיות בצורת סלסולים תכולים.

סוך סוף אני מאושרת, אימא, את שומעת? הדהדו מחשבותיה בראשה. סוף סוף אני תמימה ומושלמת. לפתע חשבה שמלמטה הם בטח נראים לעוברים ושבים כמו זוג עפיפונים. המחשבה גרמה לה לעליצות רבה, אבל אז התקפלו הכנפיים פנימה לקראת חבטת הנחיתה.

היא השאיר לו פתק קצר במטבח, שירבטה משהו חפוז וסתמי. תקעה את הפתקה הקרועה על קצה המקרר, בעזרת מגנט שעליו תבליט של תוכים צבעוניים המתנשקים על רקע ענק כחול קיטשי.

בצהריים התקשרה אמה: "אבא מת!" צווחה.

פורסם בעיתון "זמן תל אביב", אוקטובר 1998