סיפור מהחיים מתרגמת וכותבת
היום, כמה ימים לפני יום האישה הבינלאומי, קיבלתי את האי מייל הזה לבלוג שלי. אתם מוזמנים לקרוא.
מאת: איריס
דואר אלקטרוני: paluli1@bezeqint.net
תוכן המסר: את מרגיזה אותי. את מעליבה את כל המין הנשי.
עכשיו את עושה רייטינג מהתעללות של 10 שנים!! בושה. למה לא עזבת אותו?? למה התחתנת איתו? מגיע לך ומגיע לנשים כמוך. את מרגיזה אותי. אני בזה לך. תתביישי. את נותנת לגיטימציה לגברים שמתעללים בנשים שלהם. 10 שנים תמימות סבלת ובסוף, תודה רבה לו שניסה לחנוק אותך, ואז החלטת סוף סוף לעזוב אותו. לא מסוגלת להבין ואין מצב גם להבין את הרציונל המעוות שלך שמנסה להסביר את כל המצב המטורף שהיה. אישה שלא קמה ועוזבת או לחילופין מעיפה את הגבר המתעלל לעזאזל- מגיע לה ומגיע לה ומגיע לה.כנראה שאת מסוג הנשים או האנשים שאוהבים לסבול ומכורים לסבל. יש אנשים שמתים על זה, שיכו אותם ויענו אותם, אולי את כזאת סדיסטית בתחפושת של אישה מוכה. שום אדם בר דעת ובעל כבוד עצמי לא יסכים להתעללות מתמשכת בתואנות שונות ומשונות כגון אני אוהבת אותו וכל הגועל נפש הזה. עכשיו את גיבורה לאמר בסטירה הראשונה תעזבו אותו ואת מה עשית, מה, מה עשית? כלום ושום דבר.עדיף שתסתמי. לא רוצה לשמוע אותך. אם היית מעיפה אותו במיידי ופותחת בלוגים על זה היית צוברת יותר רייטינג.. ובטח יותר הערכה והיית נותנת תקווה אמיתית לנשים שעוברות התעללות. אבל לבוא אחרי עשר שנים ולתת עצות. ת ד ח פ י אותם.
(השגיאות באי מייל הן במקור).
נו, מה אתן אומרות?
שורבבו כאן בבלוגיה היום מילים כמו "שנאת נשים לנשים". דיברו על כך שחלק מן הבעיה של הנשים נעוצה באיך שאנחנו רואות את עצמנו ואת בנות מיננו. הנה דוגמה מופתית לכך.
מאה שנות מהפכה פמיניסטית, ונשים עדיין כל כך שונאת את עצמן ואת בנות מינן, שהן כותבות דברים כאלה לאישה אחרת.
לאישה הזו אני מייעצת: אנא לכי להתנדב במעון לנשים מוכות, כדי שתלמדי משהו על הנושא ברצינות לפני שאת פותחת את הפה.
אני בהלם מעוצמת הזעם. אני מאותם נשים שעזבה "רק" אחרי 6 שנות התעללות. אני חושבת שעל אותה צעירה נכבדה לבחון מחדש את הראייה שלה בכל הנוגע להתעללות מכל סוג שהוא. נראה לי שהיה כאן צורך להאשים והיא עשתה את זה בדרך לא יפה.
אני אומרת כך:
או שהיא בעצמה עברה/עוברת והיא מזדהה אבל לא מסוגלת להודות באמת.
או
התמזל מזלה והיא לא טעמה את טעם האלימות.
אחרת איך אפשר להסביר את הזעם?!?!? לא, זה בהחלט לא היה במקום ואני אישית נפגעתי עד עמק נשמתי.
זה גבר כתב לך את זה, עלה בדעתך?
זה בטוח אישה. יש גם מייל.
יעני, אפשר לבדוק.
וחוץ מזה, יש לי הרגשה שזו אישה.
אגב בכל התקופה הזו שהבלוג קיים, וגם בעקבות הכתבה שעשיתי עם אחותי בווי נט, לא כתבו לה בכלל גברים. בכלל. וגם כמעט לא הגיבו כאן גברים.
גברים כל כך מבןעתים מזה, שלדעתי הם לא קוראים את זה ובטח שלא מגיבים.
זו אישה. על בטוח.
יעל, לא נראה לי שגם אם תכתבי לכתובת המופיעה תוכלי להוכיח את זה, אני לא מצליחה לחשוב על שום דרך, אבל אולי לך יש משהו ואני עוד מחשיבה את עצמי האקרית צעצוע
בהרגשה עמוקה וניסיון זו אישה.
לדעתי היא שמה מייל כי חשבה שאחותי תענה לה.
אני פשוט מזועזעת. מי שלא היתה במקום כל כך נמוך כמו להיות קורבן, לא יכולה לעולם להבין את הסיטואציה של אי יכולת לקום וללכת. הפחד משתק!!! הילדים הקטנים שבבית שאת יודעת שלא תוכלי לדאוג להם במצב אחר.
רק לידיעתך – אחרי 23 שנים בזכות הבלוג הזה אני התעוררתי מהחלום הנורא וקיבלתי ממך שולמית את כל הכוחות שבעולם. אני סוף סוף חזקה יותר מתמיד והתחלתי תהליכי גירושין. את יכולה בהחלט לנקוף לזכותך שאותי את (ועוד כמה חברות טובות) "ניערת" ומי יודעת כמה עוד נשים כמוני.
תודה …
שולמית יקירתי.
הזדעזתי ממה שנכתב,אל תשימי לב ואל תתיחסי, את חזקה ואמיצה, הסתכלי אך ורק קדימה.אנשים שכותבים דברים כאלה כותבים רק מרוע לב!!! אני מסכימה עם יעל זאת כנראה אשה שכתבה את הדברים הנוראיים הללו.
אני מחבקת אותך חזק,חזק.
האטימות הזו לקורבן היא קודם כל אטימות לעצה, והכעס הוא על עצמה, המושלך עליך, הקורבן, קשה לה להיפתח לתוכה ולראות את עצמה במצבים של חוסר אונים, תציעי לה לקרוא כמה ספרים המדברים בזב, כמו "הטרדה נפשית", של מארי פראנס היריגוין, או "טראומה והחלמה " של ג"ודית לואיס הרמן, אולי היא תבין טוב יותר את עצמה.ואולי היא הצד המתעלל, לך תדע?!
האישה הזאת איריס פשוט חולה בנפשה, זה הכול. וסביר להניח שגם צעירה שלא מבינה מהחיים שלה. לא להתייחס אליה, זה הכול.
איריס, נדמה לי שהבקיאות שאת מגלה בפרטי סיפורה של שולמית מעיד על כך שקראת אותו בעניין, דבר שאינו מעיד על כך שהיא מאוד מעצבנת או מרגיזה אותך, כפי שאת אומרת, אלא להיפך – מרתקת אותך. אם כן, הזעם הרב שהשלכת על שולמית נועד בעצם למישהי אחרת, אולי מישהי שהיתה צריכה לקום וללכת מזמן, במקום להמשיך להיות קורבן, דבר שגבה גם ממך מחיר כבד.
ועוד דבר איריס.
את לא מכירה לא את שולמית ולא את כל סיפור חייה. לו הכרת וידעת, לא היית משליכה עליה זעם כה רב, ולא היית מעזה לכתוב את כל הדברים המרושעים ןהאיומים האלה.
אז קחי את את כל מה שכתבת ותדחפי אותם לעצמך!!!
הי שולמית
בתור אחד הגברים שכן הגיב לך אי אילו פעמים, אני רוצה להגיב שוב.
אני בטוח שזו אשה, כי רק מי שמרגיש מאוים יכול לכעוס כל כך. התגובה שלה מזכירה לי את תגובת הציונות שלנו בראשית המדינה כלפי ניצולי השואה. באו אליהם בהאשמות: למה לא התנגדתם? המחשבה של בן החורין היא תמיד שלמושפל ולנדרס, למוכה ולדך יש מספיק כוח להתנגד ממש כמו זה של בן החורין עצמו. זו כמובן טעות, כי כשאתה מושפל כוחות הנפש שלך מצטמצמים. התסמונת של הנשים המוכות, אמרה לי ידידה, עורכת דין שעבדה עם נשים ממעון לנשים מוכות, היא כזו של שתיקה וקבלה וכניעה אחת אחרי השניה עד שבסוף מגיע האירוע שמעיר אותן וגורם להן ללכת. אני חושב שעצם קיומו של הבלוג שלך כאן יכול להוות עבור נשים שנמצאות במצב המסויט הזה סוג של טריגר – זרז – לקום וללכת. אני חושב שמה שאת עושה כאן זו העצמת נשים מוכות לשמה. אני חושב שגם לגברים וגם לנשים לא מוכות יש מה לקבל ממך ולכן אני קורא אותך בקביעות (עד כמה שיש אצלי קביעויות בכלל.) חזקי ואמצי. האומץ שיש לך לדבר על צלקותיך הוא נדיר וראוי לכל הערצה.
היי שולמית,
אני פשוט מזועזעת לקרוא את המייל. אני תמיד מופתעת מחדש לגלות כמה אנשים יכולים להיות רעי לב, קרים ולא אנושיים. אני מניחה שהמייל נכתב על ידי גבר או על ידי אישה שממש שונאת נשים. אם זה נשלח כבדיחה, זה ממש לא מצחיק. אבל אני מאוד מעריכה את התרומה שלך לנשים. זה מאוד חשוב לספר את הסיפור שלך כי זה יוצר הזדהות ועוזר לנשים שזקוקות לכך. פשוט תתעלמי מהאנשים הבורים האלו ותמשיכי בעבודת החיל.
אני חושבת שלא צריך לשפוט את התגובות, כמו גם בפוסט אחר שלך, שמישהי התנפלה קשות על אחת שלטענתה מדחיקה. את פשוט לא במדיה הנכונה, לא צריכה להתראיין לאנשים שלא יכולים להבין אותך, כמו אברי גלעד. את אמנית, את סופרת, את צריכה להוציא את זה בספר. אי אפשר להעביר במדיה של תוכנית בוקר תכונות עומק כאלה. אי אפשר. וגם אם זה חשוב, ויגיע לנשים מוכות אחרות, זה לא הוגן שתעברי את המכות האלה שוב בעצמך. ספר כן יגיע, הם יקראו את הספר, גם אברי גלעד יקרא קטע מהספר ולא כל מיני שאלות על איך יכולת ולמה לא עזבת. לאנשים אין הרבה דמיון ואין סקרנות ואין רצון להבין. תחשבי על עצמך עכשיו, מותר לך כבר, ותכניסי לך לראש שהסיפור שלך כתוב ברמה גבוהה גבוהה, שקיבלת מתנה של כשרון כל כך גדול ואל תבזבזי אותו. סליחה על המשפטים האלה שכתובים כמו עצה עם סימן קריאה. זה פשוט משגע אותי לראות כאלה שלא מבינים. ובספר לא פוגשים אותם, תודה לאל. כותבים וזהו. שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה כשהוא קורא לבד. הרי אם אנשים היו רגישים לסבל, לא היו כאן כל ההתעללויות שיש כאן, לא בעזה ולא בשאר המקומות. זהו, עכשיו, אני לא קוראת יותר, כי אני נעשית מעורבת מדי. לילה טוב 🙂