האויב הוא גם המאהב

פנתה אלי בחורה שעושה עבודה סימינריונית על פוסט טראומה. היא שאלה האם גם לי, כאישה מוכה, היו את כל התופעות הנלוות לפוסט-טראומה. שאלותיה היו מדויקות, ממוקדות.

 

בדקתי בתוכי, ומצאתי שלא, לא היו לי סיוטים, חלומות בלהה, זיכרונות כפויים, היזכרות כתוצאה מריחות או רעשים, וכל הסממנים המאפיינים את הסובלים מפוסט טראומה כתוצאה ממלחמה, פיגוע, מחנות ריכוז, שבי, אונס וכד".

 

שאלתי את עצמי, אז מה הרגשת כל השנים? מה הרגשת? והתשובה הייתה פחד.  

 

לאורך כל השנים, מרגע שבעלי החל להתעלל בי ועד יום מותו (לפני 7 שנים), סבלתי מפחד משתק ממנו. אחרי שברחתי ממנו, הוא המשיך לגור בצפון הרחוק, אבל תמיד פחדתי שהוא יבוא לחפש אותי בתל אביב, גם כשעברו שנים מבריחתי ממנו. לכן החלפתי דירות וכתובות חדשות לבקרים, מבלי לשנות את כתובתי במשרד הפנים, ואסרתי על משפחתי למסור כל מידע עלי לכל אדם.

 

הפחד מבעלי כל כך שיתק אותי, שלא הסכמתי אפילו ששמי יירשם בספרים שתרגמתי באותם שנים.

 

רציונלית תיארתי לעצמי שהוא לא יבוא עד תל אביב לעולל לי משהו, אבל רגשית לא הצלחתי להיפטר מהפחד המשתק הזה.

 

מכיוון שנאלצתי להיות איתו בקשר בגלל המשפטים והדיונים בינינו, הקפדתי גם לא להגיע לבדי לבתי המשפט, ולרוב סירבתי לדבר איתו מחוץ לחדר השופט, אפילו בנוכחות עורכי דיני. כשנדרשתי להעיד, הייתי רועדת בכל הגוף, שהרי העזתי לספר קבל עם ושופט על מעלליו נגדי.

 

תופעת נוספת היא שהפחד ממנו עורר בי פחד עז מגברים, לכן לא יצרתי קשר משמעותי עם אף גבר אחר. הרגשתי שאין לי עתיד מבחינת חיי זוגיות. הרי גם זו בוודאי תופעת פוסט טראומה.

 

במשך השנים איתו וגם אחרי שעזבתי סבלתי מדיכאון קל עד בינוני, ולעיתים ממחשבות אובדניות. לעומת זאת, תופעות אחרות הנלוות לפוסט-טראומה כמו סיוטי לילה, זיכרונות, פלשבקים, נדודי שינה, פרצי כעס, קשיי ריכוז, הסתגרות והימנעות מחברים, כל אלה לא היו מנת חלקי.

 

ייתכן שהסיבה לכך היא עוצמת הטראומה. ייתכן שמסכת ההתעללות שעברתי הייתה שזורה באופן הדוק כל כך בזוגיות, לכן ההתעללויות שחוויתי לא נחרטו בי לעומק. הדבר היחיד שנחרט בי היה פחד עמוק מאין כמוהו.

 

שכן, כפי שכתבתי בפוסטים הקודמים, לפעמים אחרי ההתעללות בא ניסיון פיוס מצידו, ש"ריכך" את עוצמת המכה. ייתכן גם, שזה בגלל שההתעללות הפיזית לא הייתה שיטתית או יומיומית, ובכל פעם הוא התעלל בי בדרך "יצירתית" אחרת (בניגוד לבעל שמכה יום יום את אשתו ובאותו האופן.)

 

עם זאת, כשכתבתי לאחרונה את הפוסטים על הכליאה וניסיון הרצח, זה היה לי כל כך קשה, כאילו נכלאתי ונחנקתי בשנית.

 

חשבתי על כך רבות, ונדמה לי שאת ההתעללות שעוברות נשים מוכות ואת הטראומה והפוסט טראומה שלהן, אולי צריך להפריד מטראומטיים אחרים, ניצולי מחנות, מלחמות, פיגועים ועוד. יש גורם אחד שמפריד אותנו מניצולים אחרים: העובדה שהמתעלל, המקרבן הוא בן הזוג שלנו. שהאויב הוא גם המאהב.

 

פוסט טראומטיים אחרים חוו את הרוע מדי מתעללים "נטולי פנים" על פי רוב: סוהרים, מפגעים, חיילים אחרים, אנסים. אנשים שאין להם כל קשר איתם, ובטח שלא קשר רגשי. בעוד שאישה מוכה אהבה או עדיין אוהבת את בעלה, מרחמת עליו, רחמים מסולפים אומנם, אבל קשה לה מאוד להפריד את תחושות הכאב, הפחד והאימה המשתקת מתחושות הרכות והסלחנות שיש לה כלפי הגבר שלה. זה עדיין הגבר שלה, למרות הכול. אבי ילדיה, המפרנס שלה, הגבר שהיא שוכבת איתו. אולי יש בזה משהו מ"סינדרום שטוקהולם" של חטופים שמזדהים עם חוטפיהם.

 

אני יודעת שעל פי רוב מאשימים נשים מוכות דווקא בגלל הדברים הללו. איך את סולחת? אומרים לה. איך את מבליגה? למה את לא בורחת? וכו". שאלות לגיטימיות ללא ספק, אבל הן באות מפיו של אדם שלא היה שם, לא חווה את זה.

 

האם לאישה המוכה יש איפיונים נפשיים שמביאים אותה לזה? בסדרת הכתבות על הטראומה הפרטית שלי ניסיתי לענות על כך, ואני סבורה שהתשובה היא כן. יש נשים שבשל הרקע הנפשי והמשפחתי שלהן מועדות ליפול בידי בעל מכה ומתעלל.

 

האם בשל כך הן ראויות לבוז החברה? לעונש כפול על חולשתן הנפשית? אני סבורה שלא, למרות שמפתה להעניש שנית את האישה המוכה על שהיא "נותנת", "מרשה" שבעלה יתעלל בה.

 

 

אנו, הנשים המוכות בעבר ובהווה, הגענו למצב הזה בעל כורחנו, ונשארו שם כי לא היה בנו מספיק כוח לעזוב. בין השאר, מפני שהאדם שהתעלל בנו הוא זה שגם אהב אותנו לפרקים, ניחם, התנצל, פינק. האדם שאנחנו אהבנו.

 

וכאן לדעתי, בנקודה הזו, שונות הנשים המוכות מהפוסט טראומטיים אחרים. יש לך גם זיכרונות טובים וענוגים מהגבר הזה, שהתעלל בך, שאין למי שסבל כאב מסוהר רשע או אנס פסיכופט, למשל. וכאן קבור הכלב.