החתונה (סיפור)

                                         החתונה
                                שולמית גלאור

בחום הדביק של אוגוסט אנחנו עומדים ומחכים, דבוקים לגב בניין הרבנות. דני לא רצה שאימא שלו תדע שאנחנו מתחתנים. היא איימה שתנשל אותו מהירושה אם יעז להתחתן איתי. "אתה חושב שהיא ראתה את מודעת הנישואין בעיתון? רק זה חסר, שהיא תבוא לעשות סצינה." שחס וחלילה הבן-פורת-יוסף, הבן-יחיד-לה יתחתן עם איזו שווארצה. "תסתמי, יה זונה," נובח דני. "חבל שאנחנו בכלל מתחתנים!"

   אני מביטה על הקיר וסופרת בלב את טיפות המים שמחליקות מן המזגן לתוך פחית שימורי פלפלי שיפקה, חונקת את הדמעות שמחליקות לי בגרון. לאט לאט מתחילים המוזמנים להגיע. מצד החתן – אפס. מצד הכלה – בקושי מניין. אורן שהוזעק מהבסיס מגיע ראשון. מנשק אותי בביישנות על הלחי ומיד נסוג לאחור. אחריו נוחת ירון. רואים עליו שהוא בא היישר מישיבת אור שמח, עם הציצית שמציצה לו מהתחת. הוא זורח מאושר, נכון ומזומן לעזור בקיום מצוות חופה וקידושין, אבל לי הוא נראה פשוט מסטול עד הגג, כאילו תפס איזה ג'וינט בדרך. 

   עכשיו מתחילים בני המשפחה להתאסף: אימא ואבא, האחיות שלי עם הבעלים שלהן וקומץ דודים ודודות.

   "את נורא חיוורת", קובעת אימא ומדביקה לי נשיקה דביקה על המצח. 

   "בואו נכנס פנימה", אומר אבא בחוסר מנוחה ונפנה לשיחה ערנית עם חבר שלו מהעבודה. 

   בחדר האחורי צונן ומקפיא, והרב מתחיל בהכנות להעמדת החופה. בשולחן צדדי ממתינים הבייגעלך והבורקס הקרים בצלחות חד פעמיות. כמה כוסות פלסטיק מתגוללות לצד בקבוקי גזוז כתום ולבן. הרב ממלמל משהו בלתי מובן, אולי באידיש. אני רואה את שפתיו הבשרניות והלחות תקועות בתוך פרצוף חיוור ומזיע. אני לא מבינה מה שהוא אומר. 

   "כמה הכתובה?" הוא שואל. 

   ודני אומר: "תכתוב המינימום שבמינימום."נדמה לי שטבעת –"שוות פרוטה?" שואל הרב בבוז – מושחלת על קמיצתי. אחר כך מורים לי לפסוע סביב החתן. מתוגברת באחותי ובגיסתי משני צדדי, אני פוסעת סביבו – שבע פעמים – אבל החומה אינה נופלת. 

   באיזה שהוא שלב אני שמה לב שדני שובר בהינף קרטה את כוס המרורים לקול תשואות קהל נלהב המהדהד באוזני מכל הכיוונים.

     "קדוש, קדוש, קדוש אדוני צבאות", מייבבת דודה חיה המשוגעת ותולה את עינה הבריאה בפניו העגולות של החתן. עינה השנייה פוזלת לכיוון אבא שלי, כאילו היא מחפשת אישור לקיומה, ואחר כך הולכת לאיבוד בכיוון הנצח. 

    "בלי עין הרע, שיהיה במזל", נשמעות אנחות מכל הצדדים. רואים על אימא שהיא מתאמצת לבכות ואבא צורח אמן, ורק אימא שלך לא באה ואביך לא מתהפך בקברו.

   עוד כמה דקות הסיוט ייגמר. בשעה שאני חולמת על נסיעתנו הקרובה להודו, אני שמה לב שדודה חיה ודודה אטי מצביעות לי על הבטן. שלא יחכו. אין סיכוי שזה יקרה. 

   באותו רגע צרים עלי המוזמנים ודוחפים לי לידיים מעטפות לבנות ארוכות. אני בוהה בהן. חושבת על הכסף שבמעטפות. זה דווקא יעזור לנו בהודו. מה אני עושה פה? למה אני לא על החוף עכשיו? בסיני החול כל כך לבן ורך. האם באמת אלך אחריו עד שהמוות יפריד?

    הבייגלעך והבורקס נותרו במקומם. מזווית עין אני קולטת את דודה אטי גורפת אותם במהירות לתוך שקית ניילון ענקית.