פרק 13: הבנים נחמה

כשבעלי הפך אלים יותר ויותר כלפי, והחל להצר עוד ועוד את צעדי (לדוגמה, אסר עלי לצאת לעבודה, להתראות עם חברותיי ולנסוע לסופשבוע אצל הוריי), דווקא אז הוא עודד את קשריי עם כמה מידידיי הגברים הרווקים, חלקם חברים ותיקים, חלקם חדשים.

   הוא הזמין אותם להתארח אצלנו לכמה ימים או לארוחת ערב, נהנה לבשל למענם, להעביר ערבים בחברתם, ואפילו הרשה לי לבלות לבד בחברתם, לצאת איתם לבילוי, או לנסוע איתם לטיולים.

   הוא חיבב מאוד את רובם, ולא הביע שמץ של קנאה לגבי הקשר שלי איתם, זאת בניגוד לקנאותו החולנית לגבי קשריי עם חברותיי ועם אחותי. שאבתי נחמה רבה מהקשר עם ידידיי הגברים באותה תקופה אפלה.

   הם לא ידעו שהוא מתעלל בי. לא סיפרתי להם דבר. בדרך כלל הוא נהג כלפי בחביבות כאשר הם ביקרו אצלנו. מעניין שדווקא אז הוא קצת התעלל בהם. אחד מהם היה משורר. הוא נהג להקריא באוזנינו משיריו הנוגים. אני נהניתי להקשיב לו, אבל בעלי נהג לומר לו, בחיבה אבהית אומנם, שהוא הגבר המשעמם בעולם, וכי ערבי השירה הללו הם המשמימים בעולם. מכיוון שהפגין חיבה כלפיו ופינק אותו בארוחות חמות, המשיך ידידי המשורר לבקר בביתנו.

    אחר היה פילוסוף. אני נהניתי לשוחח איתו שעות על גבי שעות על דברים ברומו של עולם. בעלי היה מתערב לפעמים, מתנגד לדבריו או מקניט אותו.  ידיד אחר היה חייל בודד שמצא בביתנו "משפחה מאמצת", וכן הלאה.

   על אחדים מידידיי הגברים הטיל בעלי עבודות ומשימות שונות ומשונות, שהיו קשורות על פי רוב בטיפול בציפורים או בכלבות שלנו. פעם, כשענווה הייתה עדיין גורה וסבלה מחום גבוה ומשלשולים, הוא ציווה עלי, אחרי חצות, להזעיק את אחד מידידיי ולבקש ממנו שיסיע אותי ואת הכלבה לוטרינר שגר במושב מרוחק.

    בכל המקרים האלה ידידיי עשו כמצוותו ולא פצו פה. חלקם היו מאוהבים בי נואשות בסתר. חשדתי בזה, אבל הם לא אמרו לי דבר. רק אחרי שנמלטתי מבעלי והחלו דיונים משפטיים בינינו, התוודו בפניי אותם ידידים על אהבתם כלפיי. 

    האירוע הנורא שקרה בהמשך, קטע לצערי הרב את הקשרים המנחמים הללו.

   לילה אחד, כשאחד מידידיי התארח אצלנו, התפרץ עליי בעלי בזעם נורא, אינני זוכרת על שום מה ולמה. אחרי שצרח והשפיל אותי בנוכחות ידידי, ציווה עליי בצעקות לצאת מהבית יחד עם ידידי, והתרה בי, כמנהגו, שלא אחזור הביתה לעולם. באחד הפרקים הקודמים סיפרתי על מנהגו להעניש אותי בגירוש מהבית לעיתים תכופות. אבל הפעם זה היה נורא מתמיד. לא אשכח את ליל השימורים הזה כל חיי.

    ישבתי עם ידידי על ספסל בגן ציבורי. בהתחלה לא יכולנו אפילו לדבר. היינו מבועתים מהצרחות שלו ומהיחס שלו כלפי אורח שבא בצל קורתו. מרוב בושה, רציתי לטמון את עצמי עמוק באדמה: בעלי גם השפיל אותי בנוכחות ידיד וגם גירש, בלי שום סיבה, אורח שהוא עצמו קיבל במאור פנים ואירח ברצון.

   ידידי ההמום ישב קפוא על הספסל הקר. הוא לא ידע מאיפה זה נחת עליו. הוא הרגיש מושפל בשבילי ופגוע ודחוי בעצמו. כשסיפרתי לו שעברתי את זה פעמים רבות בעבר ורמזתי על האלימות של בעלי כלפי, הוא פשוט היה הרוס.

   לפנות בוקר רעדנו מקור ומאימה גם יחד. בבוקר הוא עזב והלך לדרכו. נודע לי שבעלי התנצל בפניו בשלב מאוחר יותר, אבל ידידי לא שב אלינו עוד.

    מאותו יום חדלו ביקורי כל ידידיי בביתנו. עכשיו נאלצתי לוותר גם על הנחמה הפעוטה הזאת.

בפרק הבא: התעללות נוספת בחיות המחמד שלנו