סיפור מהחיים מתרגמת וכותבת
פרק 10: ציפורי שיר ציפורי טרף
את אחד מחדרי השינה שלנו הפך בעלי לכלוב ענק. הוא רישת את הדלתות והחלונות והתקין בתוך החדר גזעי עצים, ענפים וקינים. הוא מילא את החדר בציפורים, המון ציפורים, שמספרן רק הלך וגדל.
היו שם כנריות, פינקים, לאב-בירד'ס, תוכים גדולים וקטנים, ציפורי טרף, ועוד.
הוא התעסק שעות רבות בטיפול בהם, אך עלי הטיל להכין מדי יום, בשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק, תערובת דשנה של דוחן, קטניות, שעורה, חלמון ביצה ועלים ירוקים. לציפורי הטרף נדרשתי לקצוץ פיסות בשר ועוף.
מכיוון שהייתי צמחונית מושבעת, כל מגע עם בשר החליא אותי. שלא לדבר על כך שהתחביב שלו גרם לי ממש עוגמת נפש, כי אני מתנגדת להחזקת ציפורים בכלוב.
למזלי, בעלי לא דרש ממני לנקות את הכלוב הענקי. אך מדי פעם, כשהגיעו אלינו חברים להתארח, הוא דרש מהם להיכנס יחפים לכלוב המפלצתי, להתבוסס בלשלשת הציפורים שהצטברה בשכבה עבה על הרצפה, לגרוף את החריונים ולקרצף את הרצפה עם אקונומיקה עד שבהקה.
רובם פחדו ממנו ולכן עשו כדבריו. אפילו אחותי יעל, שהגיעה פעם להתארח אצלנו, הצטוותה לקרצף את הרצפה המטונפת האינסופית, והמסכנה כמעט שהתעלפה מן הצחנה ותחושת הגועל. אפילו היא, שלא נותנת לאיש לקבוע לה מה לעשות ולצוות עליה, עשתה כדברו מרוב אימה.
לפעמים צצו בינינו ויכוחים בנושא. אני טענתי באוזניו שלא מטילים עבודות רס"ר על חברים, שהרי באו להתארח בצל קורתנו, לא לעבוד עבורנו בעבודות בזויות. על כך טען בעלי ש"עליהם להרוויח את לחמם".
כשהוריי הגיעו לביקור, בפעם היחידה בכל עשר שנות חיינו המשותפים, ירדתי לקבל את פניהם ולעזור להם עם המזוודות. החיבוקים, הנישוקים והברכות ארכו זמן רב ממה ששיערתי, וגזלו" את המועד המדויק של הכנת העיסה לציפורים. השעה ארבע המדויקת חלפה לה.
כאשר נכנסנו הביתה, בעלי אפילו לא הביט לעברם ולא שאל לשלומם. הוא רק צרח: "איחרת! כבר ארבע ורבע. למה לא עלית בזמן? עכשיו פספסנו את שעת ההאכלה."
הוריי ההמומים קפאו על מזוודותיהם. אבי הפך חיוור כסיד. אך הם לא אמרו מילה. הם לא התגברו מעולם על תחושת העלבון שחשו בעבורם ובעבורי, למרות שבאותו רגע כבשו אותה.
כבר בפרק השני סיפרתי מעט כיצד הסתובבתי בכל רחבי הארץ, לעיתים במקומות נידחים ומסוכנים, כדי לרכוש למענו ציפורים לאוסף שלו. גם הזכרתי עד כמה חרה לי תחביבו המוזר, שגם עלה כסף רב, גם היה מנוגד לערכיי, וגם הפריע בחיי היומיום: הזוהמה, העבדות לטיפול האינסופי במאות ציפורים, הרעש מחריש האוזניים שהם הפיקו, והכפייתיות שבה נהג בעלי ב"תחביב" שלו שרק הלך והחמיר.
מעניין להזכיר כאן, שכל הגברים שמהם קניתי ציפורים עבור בעלי, גם להם היו טונות של ציפורים, למורת רוחן של נשותיהם.
כיצד החל "תחביב" זה ומדוע נכנעתי, בוודאי תשאלו.
במשך השנים, בעלי תינה באוזניי כיצד קופח בילדותו על ידי הוריו, שסירבו בתוקף להעניק לו חיית מחמד. אפילו תוכון "פושט", שעולה כמה גרושים, הם לא הסכימו לקנות לו, על אף שמירר בבכי. ואני, שבעלי היה בשבילי כמו בני יחידי, שחשתי כי עלי להעניק לו הכול כדי לרצותו ולהשביע את רצונו, ריחמתי עליו והסכמתי שיקנה לעצמו שניים-שלושה תוכים.
לא שיערתי אז, ש"התחביב" יהפוך למפלצת, כפי שהפכו חיינו המשותפים.
הייתה זו רק ההתחלה לאספנות כפייתית של ממש. מלבד אוסף הציפורים הענקי, התווספו בעלי חיים נוספים, שכמוני, למרבה הזוועה, זכו להתעללויותיו ולנחת זרועו.
בפרק הבא: הכלבות ענווה וכינרת חוטפות מכות רצח
בכל פעם אני לא מאמינה מחדש כיצד עברת את כל זה ושרדת שפויה.
הסיפור שלך מקומם, ועוד יותר מקוממת הדרך שבה את מספרת אותו. הדמות שלו לא מספיק מובנת, גם המניעים בלתי מובנים. האם את יכולה לנסות להיכנס מתחת לעורו?
לל",
תחילה, מדובר בפוסטים בהמשכים. אני כותבת בכל פעם רק פרק אחד ממה שארע בנישואיי. לצערי, ואולי זה לא מתאים לבלוגיה, צריך לקרוא את כל הפוסטים מההתחלה, ועד הסוף, שיקרה בעוד הרבה זמן, כי מטרתי היא לתאר את חיי הנישואים בצל גבר אלים, לפרטי פרטים. ממש ניתוח של זה. דבר לא נעשה עד היום.
מי שיקרא הכול, יבין את מניעיו של בעלי, את אופיו, את הבעיה הנפשית המסתתרת מאחורי כל גבר מכה.
אם יש לך סבלנות, אני מקווה שהתמונה תתבהר לך.
מה עם מניעייך שלך? להישאר שם? האם יש דרך להבין את זה? (זה לא נאמר כביקורת, אלא כתמיהה)
לד",
אם תקרא את סיפורי מראשיתו, כולל בביוגרפיה שלי, תראה שהדבר תם לפני 23 שנים. היום אני כותבת על כך בפרוטרוט, כדי לתת "מראה מקום" מדויק לנשים אחרות שהן היום במצבי. מעולם לא נעשה "פוסט-מורטם" כזה של נישואים עם גבר אלים. הגיע הזמן, לא?
אז שוויע, שוויע. למי שיש סבלנות. הכול התבהר.
ועוד משהו למחשבה.
אני מקווה שמובן לכולם שאין זה סיפור בדוי, אלא מה שקרה לי. זו אינה דמות בסיפור, כזה היה בעלי. הכול קרה לי. האם אני מראה בעיקר את הצד שלי? קרוב לוודאי. אחרי הכול זהו סיפורי, ורצוני הוא להראות את הצד של האישה המוכה בכל זה. לתת לה לדבר סוף סוף, להעניק לה קול. מוסרית, ייתכן שאינני שבכלל איני צריכה להבין אותו, לרדת מתחת לעורו, שכן הוא היה התליין, ואילו אני הקורבן. האם אנחנו מבינים או שעלינו להבין את מניעי הסדיסט? הנאצי? הפסיכופט? אולי לא.
מכל מקום, אני דווקא מנסה להבין, ועוד אחזור לאשיותו, לבעיות שהיו לו בילדותו, לאלימות שחווה, כדי לתאר תמונה שלמה, ובעיקר, כדי להעניק לנשים אחרות שהן היום במצבי את התובנה לזהות גבר שיהפוך למתעלל.
תבורכי על מפעלך.
קראתי הכל, ועדיין חסר. האם הוא היה ילד מוכה? האם הוא שתה או עישן או היה חולה במחלת נפש או שטוף בנקמה? היו לו נשים אחרות? יש לכם ילדים? האם היה לו איזה צד נחמד כלשהו?
ל",
אני חוששת שתאלץ להמשיך לקרוא גם בעתיד. כפי שאמרתי, אלה פוסטים בהמשכים, והכול יתברר ויתבהר. אני מקווה שתתאזר בסבלנות ותחזור לקרוא אותי. תודה.
מה חסר לך ל"? מה יש להתפלא? האדם פסיכופט כמו כל מי שנוקט באלימות כלפי אחרים.
ואם הרביצו ל בידותו אז זה מסביר התנהגות כזו?
ואם יש לו נשים אחרות זה משנה במשהו?
ואם הוא שותה או מעשן? מה זה מסביר? מה זה מצדיק? מי יצדיק את רצח האישה האתיופית שנרצחה שלשום מי???????
אני סבור ששולמית מתארת הכל בבהירות כה מופלאה, שקשה לי לקרוא את זה. מיכה שמחון אמר כבר שזה גובל במזוכיזם.
אני חייב לציין, שכל פעם שאני מגיע לבלוג הזה אני שואל את עצמי למה אני עושה את זה? ואני מגיע לכאן לא מעט. אני תמיד מסיים עם כאב בטן ותחושת בחילה ורצון עז להקיא. זו כנראה התגובה שלי לא לאלימות אלא לכניעה לאלימות. התגובה שלי לאלימות היא זעם אלים.
אני רוצה להבהיר שאני לא בא בטענות אליך, שלומית. אני מחבק אותך ומחזק אותך. פשוט קשה לי להיות איתך שם בעמדת הקרבן וההזדהות שלי איתך כל כך חזקה שהדמעות מציפות. הצורך להחניק את התגובה לאלימות ולבלוע אותה יחד איתך מייצר אצלי צורך עז להקיא. זה תקוע לי בגרון ויוצר תסיסה יחד עם הכעס והזעם. אני מתפוצץ מבפנים.
אז למה אני כאן בכל זאת?
יכול להיות שאני מזוכיסט.
סביר יותר שאני מרגיש שאם את עברת את זה ועוד אלפי נשים עוברות את זה, אז אני לפחות יכול להיות שם אתכן, בסיפור של זה, בעדות.
מאד מדוייק, מיכה.
בהיגוד ליתר המגיבים כאן שלא ירדו לסוף דעתך, אני סבורה שאת מתארת את המצב היטב, עם רקע ומניעים ואפילו עם דימויים. כל כך ברור שבעלך כלא אותך כמו את הציפורים. שהוא נהג בך כאספן, כמו עם הציפורים.
את מרתקת.
המשיכי כך.
לא רק שסיפורך חזק, כתיבתך ממש נהדרת.
את מובנת ונהירה ומנהגיו המוזרים ברורים לי.
דעי שאני קוראת אותך קבוע. יש מייל שלי למקרה שאת רוצה לכתוב לי.
התחלחלתי
הפרק הזה, עם החדר שהפך לכלוב ענק לציפורים, כבר ממש הזכיר לי את אוירת הביזאר מ "טווין פיקס".
מעבר לכל שאר הרגשות שסיפורך מעלה כמו זעם כלפיו, חלחלה, תדהמה, נוסף כאן עוד פן של ביזאר.
מה שפחות הבנתי הוא למה ידידים שלו, פחדו ממנו.
הוא איים עליהם ?
הוא הרביץ להם אי פעם ?
מה גרם להם לציית לפקודותיו לנקות את הכלוב ?
האם גם החברים שלו היו שפוטים שלו ?
לרונית, על החברים יבוא פרק מיוחד.
ועניין הציפורים אינו כה ביזארי. כפי שהסברתי, במהלך מסעותיי לקנות לו ציפורים, פגשתי בארץ לא מעט גברים בעלי אוספים גדולים של ציפורים, שנשותיהם סבלו מזה. כמובן שזה לא אומר שכל גבר שהוא אספן של ציפורים, הוא גבר מכה.
רוניתוש, בתור האחות שגם מוזכרת כאן, אני יכולה לספר לך מה אני הרגשתי. לא סבלתי אותו מהיום הראשון בו פגשתי אותו. הייתי אז בת 13. מן הרגע הראשון היתה ביננו עוינות, כי כבר כנערה הייתי אסרטיבית, והוא קלט את זה, והוא רצה רק אנשים שהוא יכול לשלוט בהם. אבל אני קלטתי את אווירת הטרור והמשהו הלא נעים שיצא ממנו, וסלדתי ממנו. וכך סלדנו זה מזה. הוא עשה הכול כדי להרחיק את אחותי האהובה ממני, וזה מאוד הכעיס אותי.
לא אגיד שהבנתי לגמרי את מה שקןרה ביניהם, כי הייתי צעירה מאוד ואז גם עדיין לא דיברו על כך. אבל אני מניחה שבתת מודע הרגשתי משהו לא נעים, לא נכון. אבל זה מה שהיה, וקיבלתי את זה כעובדה מוגמרת שהם יחד, על אף שהסתייגתי ממנו.
לי הוא מעולם לא עשה דבר, כי לא היינו בקשר קרוב, וכאמור, הוא הרחיק את שולמית ממני. אבל באותה פעם שבאתי אליהם לשבוע, והוא השפיט אותי לעבודה הזו, אני זוכרת שמצד אחד כעסתי שהוא הופך אותי, האורחת, למין משרתת, וגם אמרתי לו משהו נגד זה, אבל הוא התווכח, ולא היה לי נעים לסרב. איכשהו קיבלתי גם אני את הדין. אני יכולה לומר שהתנהגותו היתה כמו מכבש. הוא לא הסכים לקבל לא. ובסוף החלטתי שאין לי כוח להתווכח וניקיתי את החדר עם הציפורים. יכול להיות שזה התהליך שקרה לאחותי. כשאת חיה עם מכבש, ואין לך כוח יותר להתנגד, ואת נכנעת. הנה, אפילו אני, שלא נולד הגבר שאמר לי מה לעשות, נכנעתי לו.
אני מקווה שמדבריי ניתן להבין מה חשו אחרים מול הלחץ האיום שלו.
וואו.
זה ממש מהדברים האלה שנאמר עליהם:
"זר לא יבין זאת".
אני מכירה התעללויות רגשיות, ועוד איך.
גיהנומים כאלה.
ומנסה דרך ההתנסויות ההן להבין את שלומית, אבל לא נראה לי שאפשר אם לא היית שם.
ושלומית, נראה לי שאת יודעת בדיוק מה את עושה עם הדרך שלך לספר את מה שהיה ושיהיה לזה בדיוק האפקט והתוצאה שתכננת במיומנות וכשרון רבים.
איזו דרך עברת וכמה כוח צריך בכדי לרצות לעזור לאחרים, להפוך את הניסיון (המר) שלך ללימוד ולעזרה ולכוח חיובי בעולם.
זו הגדולה וזה הרווח האמיתי בחיים.
מנקודת השקפתי.
הספור פשוט מקומם. אני תמהה איזה אומץ יש לך להעלות ספור שכזה. כל הכבוד לך. כל הכבוד. כמה שאני לא יודעת להתבטא כמה שאני לא יודעת לספר את ספור חיי. אני ממש מעריכה אתיכולתך להחשף. יכול להיות שבגללך אקבל אומץ . הלוואי. את ממש חזקה
לכל קוראי היקרים המשתתפים בצערי ושולחים לי חיבוק, תודה נקרב לב על דברי הנחמה והעידוד.
מה שתמיד הורס אותי זה שהרבה אומרים לי כל הכבוד לך על החשיפה. אני לא ממש מבינה את פשר הביטוי הזה. אני רק אחת ששורדת וגם זה בחסד אלוהים. אני בסך הכל מספרת את מסכת הייסורים שעברתי ואין בה שום כבוד. שולמית
אבל את החלטת לספר ולצאת מהתחושה שאם זה קרה לך את ודאי אשמה בזה ואיך אדם אינטליגנטי הרשה לעצמו להגיע למצבים האלה.
את מספרת את זה באופן ישיר, לא מתחנחן וללא הסברם מלודראמטים.
זה בהחלט מעורר הרבה הערכה.
את עצמך סיפרת שעוד לא נעשה ניתוח-שלאחר המוות לסיפור כזה, ואת צודקת – בהחלט הגיע הזמן.
אני מכירה 3 "מגדלי ציפורים" כפייתיים פחות או יותר.
ולמרות שסביר שאין הקשר וקשר לכך ששלושתם נהנים להתעלל בנשותיהם, מי בלשון חדה ומי באגרוף ממוקד, זה גורם לי לרתיעה קלה מטיפוס מגדל בעלי הכנף.
אותם אלה שאוהבים את הציפור שלהם, אך צרצצים את כנפיה וגוזלים את החופש שלה…