בננות - בלוגים / / "זה לא שאיני יכול לחיות בלעדיך"
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

"זה לא שאיני יכול לחיות בלעדיך"

 

 

"זה לא שאיני יכול לחיות בלעדיך"[1].
על היחסים בין משורר לקוראיו 
בילי קולינס בספר: "חוצה ברגל את האטלנטי" כמקרה מבחן
 
א.
גילוי נאות. רשימה זו עוסקת ב"פלירטוט", כך שחלק מהנאמר להלן נגוע מלכתחילה ברצון עז לפתות אותך להישאר אתי, על אף שזה אינו שיר אהבה קצר ולוהט, גם לא שיר על סף המוות.
אני מודע לאורך נשימתך ביום קיץ לח וגם ביום קר, אני יודע שלא עם שמיכת מילים זו היית רוצה להתכסות. כן, כן, ידוע לי שסבלנותך מתחילה לפקוע בערך אחרי מאתיים עשרים ושתיים מילים. כך שגם אם לא גמרת, זה בסדר, אני רק רוצה שתשאר לי ממך איזו מזכרת, ולו רק פתק קטן לדעת שעזבת,
שנתחיל? כואב לך הראש? 
ב. 
בהתחלה הדף ריק. הגוף מתפרק, בראש מחשבות קופצות ומתפצפצות כפופקורן בסיר, הלב כוורת, כל שנייה נכנסת עוד דבורה עמלנית. איזו ישות עלומה מוליכה את היד למקלדת. רק רגע, נכנסים למקלחת, צריך לצנן, אם יש דמעה בקצה הכאב, שלא תמרח את הדיו ותטשטש את הנכתב. היד נרתעת, מצטננת מעט וחוזרת מודעת קצת יותר, הדף מתמלא בסימנים, אותיות ומילים. צירים, פתיחה, נולדת יצירה. היד תרגמה את מה שקדם למילה, את מה שקדם למחשבה. לפעמים המילים יצרו חיץ והתרחקו מהדבר בעצמו, עכשיו בציפייה דרוכה, עוקבת נשמת הכותב בדרכיה העלומות של  היצירה, התרה במרחב הלא נודע, אחר הקוראים שלה.
ג.
 כל מי שהוציא יצירה מחושך לאור, אם מודפסת על נייר ואם למרחבים הוירטואליים, מכיר את המתח הנלווה: מי הם הקוראים, מה ואיך יחוו ויבינו, איך יתרגמו לעולמם את שנארז לתיבת המילה בעולם פנימי אחר, איך יגיבו. איך להעביר שיר לקורא שיוכל להגיד בשדות התעופה לפני העלייה למטוס או למסוק השירה: "לא ארזתי לבד, אינני מכיר באופן אישי את בעל המילים, אבל אני בטוח שהם נכתבו במיוחד בשבילי".
 מרתק לעקוב אחר היחסים, לעיתים ה"פלירטוט" שבין כותבים לקוראיהם.
יוצרים נוקטים בתחבולות שונות כדי לפתות את הקוראים הפוטנציאליים שלהם לקרוא אותם כדי שזו לא תהיה אפיזודה חולפת. באופן שונה, מידי ואינטנסיבי, פורומים ובלוגים מאפשרים להתבונן "בשידור חי" במערכת הקשרים והיחסים בין כותבים וקוראים. המרחב הווירטואלי אף מרחיב את אפשרויות קיום מערכת היחסים, אופני החיזור "והפלירטוט". מתוך השיר או הסיפור או הציור מתפתחים הקשרים להתכתבות גלויה, שיש בה את הגילוי והכיסוי, אך לא בכך עסקינן. ומכאן
ד.
 נרחיק עדות ונבחן מערכת יחסים כזו בשירתו של המשורר האמריקאי בילי קולינס. אך לפני שניכנס לעובי הקורה והקורא, אקדיש מספר מילים לסוגיית התרגום.      
"בפעולת התרגום" כותב הפילוסוף וההרמנויטיקן פול ריקר,[2] נוצר קשר בין שני שותפים: הזר, מונח המכסה את היצירה, את המחבר, את שפתו – והקורא המיועד של היצירה המתורגמת. ובין שני אלה נמצא המתרגם אשר מעביר את המסר המלא משפה אחת לאחרת. פרנץ רוזנצוייג ניסח את מבחן התיווך כפרדוכס: "לתרגם הוא אמר, פירושו לשרת שני אדונים: הזר הנמצא ביצירתו, והקורא שברצונו לנכסה. ריקר מציין שפעולת התרגום מתרחשת, לא רק בין שתי שפות שונות, אלא אף באותה שפה במעבר מהכותב לקורא. 
למיטב שיפוטי, המתרגמים מכבית מלכין ויואב ורדי, עמדו במבחן תרגום שיריו של קולינס בהצלחה מרובה, והניחו לפני הקורא העברי ספר שירים יפה שיוצר היכרות עם משורר אמריקאי ידוע בשירה האמריקאית, ופחות ידוע במחוזות השירה בארץ. ההכרעה להציב בספר, מקור מול תרגום, היא החלטה מצוינת שמאפשרת לעמוד על יפי התרגום, אבל גם על מה שהתרגום, כל תרגום לעולם יתקשה לעשות, והוא למזוג את הטמון והאצור בשפת תרבות אחת לשפת תרבות אחרת.
מה שמשך את תשומת ליבי בקריאה ראשונה של השירים הוא הדיאלוג של בילי קולינס עם הקורא. יחסי המשורר והקורא, הם לעולם יחסים הפכפכים, משונים, מעין מפגש עיוור בו השיר נשלח לעורר את האהבה עד שתחפץ, עם נמען שאינך יודע כיצד ייענה להזמנתך. נמען שבלעדיו השיר יהפוך לאבן שאין לה הופכין, ברצותו יחיֵה הקורא את שירך, יתנה עמו אהבים, וברצותו יזנח אותו לאנחות ויגזור את דינו לשכחה. ברצותו יכנס לחלל השיר כפיל בחנות חרסינה, לעיתים יענה אותו, יעוות כדי שיתיישב בתבניות המוכרות שלו, לעיתים יימנע מכניסה כאילו מדובר במרחב מקודש, לעיתים יתבונן בו כמוצג בחלון ראווה וכיו"ב. 
אם נדמה את השיר לקפסולה מרוכזת ומתומצתת, הרי שהקורא הצמא לשיר, מוזמן להפוך את התמצית המרוכזת לשתייה מרווה.
תיאוריות רבות נכתבו על מערכת היחסים בין הקורא לטקסט, ומאחר ולא קשה להבחין ב"פלירטוט" שבילי קולינס מנהל עם הקוראים הפוטנציאליים שלו, תוך כדי בדיקת נוכחות קפדנית, מעין פחד נטישה, עליו הוא משוחח באופן גלוי עם הקורא שלו, בחנתי את מנהג הכנסת האורחים שנוהג בה משורר זה.
הספר נפתח בהקדמה מאת המשורר במיוחד למהדורה העברית, דילגתי עליה   כדי שלא להיות מנותב למערכת הקואורדינטות של המשורר ורק בסיום קריאת השירים חזרתי אל ההקדמה כדי להפגיש בין החוויה שלי לכבש העלייה לספינת השירה אותו הניח המשורר עבור הקורא.
 ואכן כשקראתי את ההקדמה של בילי קולינס, נוכחתי שהקורא מצוי באופן עמוק בתודעתו של המשורר, אשר בונה עבורו מפת קריאה: "בתחילת השיר, אני רוצה שהקורא ידע בדיוק היכן אנחנו נמצאים, אבל אני רוצה שיהיה קצת נדהם ומבולבל בסופו"[3] "מבוא לשירה", עמ" 22:. על איזה קורא מדבר קולינס, היה אפשר לחשוב שהוא מתכוון לקורא המובלע, היינו לקורא שהוא סך כל התודעה הקולקטיבית של התרבות לתוכה נכתב השיר, זה שיכול לממש את סך כל המשמעויות המובלעות במפה שבילי קולינס יוצר עבורו. אבל בשירים השונים ובמיוחד אלה העוסקים בקורא באופן גלוי, אני סבור שקולינס מאפשר גם לי כקורא מוחשי שאינו מצויד בכל המטענים התרבותיים האמריקאיים, להיות הקורא המזדמן שלו בתנאי אחד המופיע בשיר: "מבוא לשירה" שם מנחה קולינס את קוראו איך להתייחס לשיר
אֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵהֶם לָקַחַת שִׁיר/ וּלְהַחְזִיק אוֹתוֹ מוּל הָאוֹר/כְּמוֹ שְׁקוּפִית צִבְעוֹנִית/ אוֹ לְהַצְמִיד אֹזֶן לַכַּוֶּרֶת שֶׁלּוֹ./ אֲנִי אוֹמֵר הַשְׁלִיכוּ עַכְבָּר לְתוֹךְ הַשִּׁיר/ וּרְאוּ אוֹתוֹ מְגַשֵּׁשׁ אֶת דַּרְכּוֹ הַחוּצָה,/ אוֹ הִכָּנְסוּ לְתוֹךְ חַדְרוֹ שֶׁל הַשִּׁיר/ וּמַשְּׁשׁוּ אֶת הַקִּירוֹת לִמְצֹא מֶתֶג חַשְׁמַל./ אֲנִי רוֹצֶה שֶׁהֵם יַעֲשׂוּ סְקִי מַיִם/ עַל פְּנֵי שִׁיר / וִינוֹפְפוּ לִשְׁמוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר עַל הַחוֹף./ אֲבָל כָּל מַה שֶּׁהֵם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת/ זֶה לִקְשֹׁר אֶת הַשִּׁיר לְכִסֵּא בְּחֶבֶל / וּלְעַנּוֹת אוֹתוֹ עַד שֶׁיּוֹדֶה./ הֵם מַתְחִילִים לְהַכּוֹת אוֹתוֹ בְּצִנּוֹר / כְּדֵי לְגַלּוֹת מַה בֶּאֱמֶת כַּוָּנָתוֹ.
 השיר מוצב מול איזה "הם" אליהם פונה המשורר ומשרטט להם מפה לגילוי השיר, נראה כי חושש שהם אינם יודעים כיצד לנהוג בשיר ולכן הוא מדריך אותם: קודם כל העין – השיר הוא שקופית. האוזן, שימו לב השיר הוא כוורת, יש בו המולה, עמלנות ופעלתנות, תהליך יצירה בו מתהווה הדבש. והשיר הוא מעין מבוך לקורא כמו המבוך לעכבר, וצריך קודם להיכנס לחדר חושך, לתעות, לגשש, לאבד ולחפש את הדרך החוצה או למתג האור. קולינס מבקש מהקוראים שלו לאפשר לעצמם את חווית הגילוי והפליאה, את חווית התעייה וההליכה לאיבוד במרחב השירי, וכשיגלו אותו יוכלו לרחף על שורותיו כמו הגולש במים, הנוגע לא נוגע בהם, ולהפוך אותו לשלהם על ידי התייצבותם, אבל, גלישת סקי טובה, יש לזכור מותנית בסירה ובחבל המחבר בין הגולש לסירה, היינו יכולתו של הקורא לגלוש על פני השיר מותנית בקשר לאותו יסוד המושך היוצר את המתח והחיבור בין הקורא לבין השיר, הוא שמו של המשורר הניצב על החוף. תגלשו, תעשו חיים אומר בילי קולינס לקוראו, אתה חופשי לגלוש על פני השיר, אבל זכור את מי שיצר עבורך את חווית הגלישה.
בבית האחרון בשיר מסתבר מדוע קולינס בונה את המפה היפה והמורכבת הזו. מתברר שהמפה נבנתה לא עבור הקורא התמים, אלא אולי עבור עמיתיו של פרופסור קולינס, המשמש כמרצה באוניברסיטת ניו יורק, ואולי עבור ציבור המורים המלמדים שירה, שעל פי קולינס מדומים לחוקרים במרתפי עינויים. כותבי בחינות בגרות ומורים ראו הוזהרתם.
משוררים לא מעטים כותבים על מערכת היחסים המורכבת בין המשורר לטקסט:    
ח.נ. ביאליק "בלא זכיתי באור מן ההפקר" כותב על הניצוץ השירי, הזקוק ללב הקורא: וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,/ וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,/ וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי/ אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.[4]
לב הקורא הוא מקור האש של השיר, אך המחיר שביאליק קורא לו "חלבי ודמי" נעוץ באותה בעירה שהשיר לא יכול בלעדיה להיות שיר – ליבו של הקורא, ועל הלב הזה מדבר קולינס בשיר "קורא יקר", וראו באילו אמצעים מפתה קולינס לבוא דווקא אל שדות השירה שלו: " בּוֹדְלֵר מַחְשִׁיב אוֹתְךָ לְאָחִיו,/ וּפִילְדִינְג קוֹרֵא לְךָ בְּכָל כַּמָּה פִּסְקָאוֹת/ כְּאִלּוּ לְוַדֵּא שֶׁלֹּא סָגַרְתָּ אֶת הַסֵּפֶר,/… פּוֹפּ מְקַדֵּם אוֹתְךָ בִּבְרָכָה אֶל זֹהַר חֲדַר עֲבוֹדָתוֹ,/ מוֹרִיד אוֹבִידְיוּס בִּכְרִיכַת עוֹר לְהַרְאוֹת לְךָ./ טֶנִיסוֹן מֵסִיר אֶת הַבְּרִיחַ אֶל גַּן מֻקַּף חוֹמָה,/ וְעִם יֵיטְס אַתָּה נִשְׁעָן עַל עֵץ אַגָּס שָׁבוּר,/ בְּיוֹם מְחֻפֶּה עֲנָנִים נְמוּכִים./ אֲבָל עַכְשָׁו אַתָּה כָּאן אִתִּי, שָׁלוּב בַּשָּׂדֶה הַפָּתוּחַ שֶׁל הַדַּף הַזֶּה…" (עמ" 50) קולינס מזמין את קוראו אל הפשטות, אל השיר המשאיר לו מרחב נשימה , שלא כמו כל המשוררים שהזכיר, הוא מזמן לקורא את רגעי היום יום במסווה של פשטות, שם יגלה את העומק והמורכבות. בילי  שולח חץ אירוני אל משוררים כמו בודליר ופילדינג ופופ וטניסון ואל דרכי הפיתוי שלהם ודרכם אל המעמד החברתי אליו מכוונים המשוררים הללו את שיריהם. לעומתם הקורא של קולינס הוא איש מקרי ברחוב, או בבנק או בדואר, או נהג שחלף על פניו ובמפגש הזה על רצף החיים מה שקרוי כאן יום קטנות הוא מזמין את הקוראים שלו לנסיעה זמנית, משותפת.
וקולינס מכיר את השניות, התעתוע והבוגדנות ההדדית שבין הכותב לקורא ובעיקר הוא יודע את פחד הנטישה, ולכן הוא יבדוק את נוכחותו, כמו למשל בשיר"מנוסת הקורא" עמ" 146-147:
אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב שֶׁכְּבָר נִמְאָס לָנוּ/ אֶחָד מֵהַשֵּׁנִי/ אַחֲרֵי כָּל הַגֶּשֶׁם שֶׁזּוֹרֵם בַּחַלּוֹנוֹת הָאֵלֶּה,/ הַטִּיּוּלִים אֶל הַגַּן כְּשֶׁמִּתְבַּהֵר,/ אוֹתָם פְּרָחִים צְהֻבִּים וּלְבָנִים,/ כָּל הַלֵּילוֹת לְלֹא שֵׁנָה – / מְכוֹנִית הַצַּעֲצוּעַ שֶׁנּוֹסַעַת בְּמַעְגָּלִים עַל שֻׁלְחָן הַלַּיְלָה. / אַךְ עֲדַיִן אַתָּה נִשְׁאָר יָשׁוּב עַל כְּתֵפִי,/ צְרָצַר אוֹ כָּחָל ,/ תֻּכִּי פֶּרֶא נוֹעֵץ טְפָרֶיךָ בְּחֻלְצָתִי הָרוֹעֶשֶׁת. / הַאִם זֶה מִשּׁוּם שֶׁאֵינִי מֵצִיק לְךָ/ עִם הַיַּתּוּשִׁים הַנִּסְתָּרִים שֶׁל מַשְׁמָעוּת,/ שֶׁלְּעוֹלָם אֵינִי מְשַׁחְרֵר אֶת כַּלְבֵי הַחֲרָדָה מִכְּלוּבֵיהֶם, אוֹ מֵרִים אֶת הַמַּרְאָה הַמִּפְלַצְתִּית שֶׁלִּי, / בְּסֵדֶר גֹּדֶל שֶׁל מִגְרַשׁ סְפּוֹרְט?/ מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁגּוֹרֵם לְךָ לְהִשָּׁאֵר, / אֲנִי נִרְתָּע מֵהַמַּחְשָׁבָה עַל אוֹתוֹ בֹּקֶר / כְּשֶׁאֶתְעוֹרֵר לִרְאוֹת שֶׁעָזַבְתָּ,/ הוֹלֵךְ לְעֵבֶר הַיָּם הַפָּתוּחַ,/ גּוֹרֵר אֶת הַכְּבָלִים שֶׁחִבְּרוּ אוֹתָנוּ יַחְדָּו,/ מוֹתִיר אוֹתִי בְּלִי שׁוּם דָּבָר נוֹסָף לוֹמַר./ אַךְ אַל תָּבִין אוֹתִי לֹא נָכוֹן ./ זֶה לֹא שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִחְיוֹת בִּלְעָדֶיךָ,/ שֶׁאֵינִי יָכוֹל לָשֶׁבֶת תַּחַת עֵץ יָרֹק מָצוּי/ בְּלִי חֵשֶׁק לְהוֹצִיא אֶת הָעֵט מִכִּיסִי,/ אוֹ לִשְׁכַּב כָּל הַיּוֹם שְׂבַע רָצוֹן עַל הַסַּפָּה,/ יָד אַחַת עַל פִּי./ זֶה לֹא כְּאִלּוּ הִתְאַהַבְתִּי בְּךָ/ וּבִמְקוֹם לִכְתֹּב אֶת חֲמֵשֶׁת קִטְעֵי הַמַּאֲמָר שֶׁלִּי/ אֲנִי מֵעִיף אֵלֶיךָ מְטוֹסֵי נְיָר מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַחֶדֶר – / זֶה לֹא שֶׁאֵינִי מְסֻגָּל לְחַכּוֹת לַצִּלְצוּל שֶׁל אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם/ כְּדֵי לִרְאוֹת שׁוּב אֶת פָּנֶיךָ./ זֶה לֹא כָּכָה. לֹא בְּדִיּוּק.
ה.
קוראי ואוהבי שירה יקרים, אני פונה אליכם כמשורר ובשם המשוררים באשר הם, שימו את שורותיו של קולינס על לוח ליבכם, אל תתירו את הכבלים שחיברו או מחברים אותנו יחדיו, אל תתנו לנו להתעורר בבקר ולהיווכח שעזבתם, זה לא שאנחנו לא יכולים בלעדיכם, זה לא כאילו שהתאהבנו בכם, שאיננו מסוגלים לחכות עד שנראה את פניכם שוב, זה לא ככה. לא בדיוק.
ובכל זאת,  הרי הסענו אתכם אל מחוזות הלב, הראינו לכם פרחים נדירים, ציפורים יפות נוצה, עוררנו בליבכם אהבות, אולי קנאות, דיברנו באומץ וביושר על מיתות שונות ומשונות, לקחנו אתכם להפלגה על פני ימים שלעולם לא תראו, טוב, זה לא ככה, לא בדיוק. חיזרו
 


[1]  ציטוט מתוך השיר: "מנוסת הקורא" בספר: חוצה ברגל את האטלנטימאת בילי קולינס, מבחר שירים בתרגום מכבית מלכין ויואב ורדי, הוצאת כרמל, ירושלים (2008), עמ" 148.
[2]  פול ריקר (2006), על התרגום, הוצאת רסלינג, תל אביב, עמ" 24-25.
[3] בילי קולינס, חוצה ברגל את האטלנטי, שם, עמ" 10.
[4] מתוך כל כתבי חיים נחמן ביאליק
 
 
 
חלקים מרשימה זו עומדים להתפרסם בגיליון הבא של עיתון 77 

 

 

55 תגובות

  1. ציפורים יפות נוצה

    בדיוק הכנסתי שיר על נוצות

    ואת הרשימה הזו אני זוכרת מטבעון. כבר אז היתה יפה בעיני מאד.

    • מאמר טוב וכתוב היטב וברגישות רבה, משרטט את היחסים הדואליים בין המשורר לקורא ,כל כך צדק קולינס כשדימה את הקריאה לסקי לסוג של מבוך ,שיש לתעות בו ולגשש ובחוף לקשור אותו למשורר שכתב אותו,ולא להכות אותו ולחבוט בו בצינור הבקורת והפרשנות כמו שחוקרי שירה אוהבים לעשות ובכך הם מבריחים את הקורא. מאמר רגיש טוב ובהיר מאוד נתרמתי יש ציטטות מכוננות שאשמור לי

    • משה יצחקי/ לסבינה

      יש לי אהבה גדולה לבעלי כנף.
      זוכר שאהבת את רשימתי סבינה, אבל פה הוספתי דברים אישיים שלא היו שם. ומאחר ואין הנחתום וכו" אצטט אותך: שווים:)

  2. מוישלה, הרשימה פותחת עניין לא מואר באופן מרתק. במקרה של קולינס אני חושש שהפלירטוט הוא עיקר חשוב מדי. היחסים עם הקורא מעמיקים יותר מזה לטעמי – וקצר המצע כאן מלפרוש את העניין. הרחבתי ב"הקורא עונה ליצירה" –
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

    • מוישלה/ לאמיר

      מאמרך מאיר עיניים וחשוב. ואכן מרתק לכוון את האלומה לשם.
      אני לא חושב שהפלירטוט אצל קולינס הוא העיקר, אלא הוא משחק מקדים לעיקר שלפעמים פשטותו של עיקר זה מטעה.
      שמחתי שהפתיחה ריתקה.

      • אולי באמת אני שופט אותו יותר מדי לחומרה.
        ואיזו פתיחה? האם זו הפתיחה לתרגום העברי החדש?
        אגב את "אני מבקש מהם לקחת שיר" תרגמו בלא מעט תרגומים בבי"ס של הליקון.

        • הממ.. ירד לי האסימון, מוישלה. התכוונת לכך שאמרתי שהמאמר פותח עניין מרתק?
          אכן כך. שווה דיבור וגם כתוב באופן מרתק.

          • מוישלה/לאמיר

            אשמח לדבר אמיר – עניין יחסי כותב-קורא ראוי בהחלט לפענוח – הקפה על חשבוני:)
            אולי תקדיש גליון הליקון לנושא.

  3. זו אחת הרשימות היפות שקראתי בתחום היצירה והקורא/צופה. יש משהו מאוד מסובך ביחסים האלו ומצד שני מאוד בסיסי וראשוני – בלי הקורא באמת אין שיר, השיר על אף המצאותו על נייר או במרחב הוירטואלי של האינטרנט אינו קיים אם לא נקרא.

    האקטיביזציה של היצירה "התרה במרחב הלא נודע, אחר הקוראים שלה" הוא אחד המשפטים היפים בכל הרשימה לטעמי. לאחר שנכתבה, אין היצירה ברשות היוצר אלא ברשות עצמה ועכשיו תפקידה לתפוס את הקוראים והכותב יכול רק לשבת ולחכות לשלל שיבוא, הוא את תפקידו סיים, ארז את המחשבות במילים ואת המילים ארז במבנה המתאים ביותר לטעמו – שלח את היצירה אל המרחב ושם היא האקטיבית ולא הקורא, הקורא הוא הנתפס, הקורא לא צריך להתאמץ – היצירה צריכה להיות חזקה מספיק – אחרת המבנה יתפרק למשפטים שיתפרקו למילים שלא יחדרו למחשבתו של הקורא, ואם יחדרו יפלו החוצה ולא ישקעו אל נפשו פנימה וקיומה של היצירה יוטל אם כן שוב בספק.

    בנושא התרגום יש משפט ששמעתי פעם, וחברי היקר חגי רוגני דיבר על אומרו כי גם אם נכון המשפט רק מצביע עד כמה שוביניסט הוא היה – אמר שלונסקי כי תרגום הוא כמו אישה… אם יפה אינה נאמנה ואם נאמנה – אינה יפה.
    הקביעה הזו אמנם חד משמעית ולא מתירה מקום לפרשנות, אבל עם הזמן למדתי להעריך את משמעותה ועם זאת גם לא להסכים איתה, משום היותה חותכת.
    התרגום נועד באמת לשרת שני אדונים ואין סתירה ביניהם, להפך, התרגום הוא הגשר המשרת את העוברים ושבים אל ומהמרחב של השיר, השיר מחפש קוראים והמתרגם בונה את הגשר המתאים לקהל קוראים חדש שלא היה מגיע אל השיר ללא התרגום.
    המתרגם לוקח על עצמו להעביר את המקור אל הקורא, אבל איך מעבירים מקור? איך מעבירים את המסר המלא? ואם המשורר או הסופר אינו בן זמננו, האם המסר יהיה עכשוי או ארכאי? האם תפקידו של המתרגם להביא את רוח השיר, אומר מותר לו למתרגם להכנס אל היצירה ולשנותה באופן כזה שלא תאבד מעצמה אך עם זאת תהייה אחרת ומתאימה לקוראיו, שאם לא כן קוראיו לא יהיו קוראיו ולו משום שענינם בה לא יהיה?

    ומה הקשר?

    האם מתישהו מתעייפת היצירה מלתור אחר קוראיה? האם נחה היצירה מהחיפוש יום אחד ונותנת לעצמה להיות מונחת על מדף הקלאסיקות הישנות, אותו מדף אליו רק הקוראים האקטיבים והמחוייבים מגיעים מעת לעת – אולי לשם מחקר, אולי לשם תרגום – או אולי לשם הזמנים שהיו?

    לא אטען כי יש בידי תשובות או ידע לכל כך, אבל ישנו גם תפקיד "השואל" ולכן באתי אני ונטלתי על עצמי לשאול ובכך מסיר מעלי את עול "המשיב" ולו משום שאינני יודע .

    עם זאת, אולי בניגוד לקולינס, אינני נרתע מהמחשבה על אותו בוקר, משום שהמחשבה על אותו בוקר גורמת להמשיך לכתוב, לחדש, להתאים, להתכתב עם העבר ולהביאו אל ההווה. אינני נרתע – משום שאין רע בלשבת תחת עץ ירוק רענן בלי חשק להוציא את העט ולנוח מעט, לצבור כוחות לפעם הבאה.

    • איזו תגובה "שווה"!

      • תודה.. אני מניח, אבל עם זאת אך רציתי לחלוק עם משה את המבט שלי.
        לא רגיל להיות מקוטלג תחת המילה "שווה"

      • משה יצחקי/לסבינה

        סבינה, המילה "שווה" אינה מתיישבת באמת עם עמרי – תאב שירה ויופי
        והבחנותיו המושקעות נובעות מנפש סוערת. אבל אני בהחלט מודה לך שהבחנת באיכויות האלה.

    • משה יצחקי/לעמרי

      עמרי, קבל את מחיאת כף היד האחת.
      ולא אמאס מלומר לך שתגובותיך הם תענוג צרוף.
      היצרה לא תתעייף לעולם מלחפש אחר קוראיה, כל עוד יהיו קוראים תאבי ורעבי שירה ויצירה. שתי הישויות הללו ינועו בעולם בחיפוש הדדי. לצערי – פוחתים והולכים קוראי השירה ולפעמים גם משוררים לא קוראים שירים של אחרים. ולכן הבלוגייה הזו ייחודית, חשובה ואיכותית, ובתוך זה הדיאלוג שהתחדש בינינו.
      נדמה לי שפחדיו של קולינס על הבוקר שלמחרת מושאלת מיחסי הזוגיות –
      להתעורר מלילה נפלא לבד.
      אכתוב לך במייל בעניין החוג לספרות. ואגב כבר ראיתי שפרטנר אחד ללימוד בחוג כבר יש לך:)

      • אכן פרטנרית, אבל אני אשאל האם חל איזה שינוי מסוים שבגללו אתה מוחא רק כף יד אחת…?
        כשלימדתני זכורות לי שתי ידיים…

        לגבי הפיחות – אתה חושב שהעניין נכון גם לאיכות? האם חלה ירידה באיכות?
        לעיתים לא נורא שיש פיחות – כי לעיתים הפיחות מזקק אינפלציה מיותרת.

        אין לי דעה, אני בעיקר שואל
        אני קורא הרבה – אבל של מעט, ולכן אני לא מחשיב עצמי יותר מדי מעורה.

        • משה יצחקי/לעמרי

          הנהגתי חידוש בחוג לספרות: אני חד חידת זן ורק מי שפותר אותה מתקבל.
          ובכן החידה היא כזו: אם קול המחיאה הוא קולן של שתי הכפות, מהו קולה של כף היד האחת?

          המצב הוא חמור עמרי – תאר לעצמך שספר שירה שיוצא לאור, אינו נמכר ביותר מ200 עותקים, מה שמעבר לזה זו הצלחה כבירה. ישנו מיעוט והוא איכותי – אבל חברה שאינה קוראת שירה – היא חברה שמאבדת בהדרגה את עוגני המשמעות.
          מלבד הקלסיקונים שאותם קוראים יותר, יש משוררים טובים צעירים וותיקים שאובדים בים גרפומני וקוראים מצילים – אין.

          • יפה. (ומי שכבר התקבל יכול לנסות את כוחו?:))

          • מוישלה/למירה

            מה יפה? התשובה או החידה?
            בודאי- אפשר לנסות רטרואקטיבי

          • אני הייתי גורס שקולה של היד האחת הוא קול התנועה ולאו דווקא המפגש.

          • משה יצחקי/לעמרי

            אתה בכיוון – נסה להמשיך מכאן

          • אם אני צריך להתעקש, אני אלך על שקט.
            אם לא חייב להתעקש, אני אשאר על הפרדוקס של צליל התנועה.

          • משה יצחקי/לעמרי

            תישאר עם הפרדוקס ותנסה לדמות אותו לאיזה קול בתנועה ללא קול בטבע.

          • משה, אני אקח את זה למקום אחר לרגע, מדף (או אזור) ספרי הילדים בחנות הספרים. שבע-מאות אלף כותרים שונים, ממי תבחר וממה תיקח?
            כשיש מבחר כל-כך גדול דווקא אז נצמדים לקלאסיקות, למאוד מוכר ולבטוח, זו תגובה צרכנית די מוכרת, ולכן אני חושב שיש בעיה אינפלציונית – מה שהאינטרנט אגב פותר בצורה די יפה.
            אבל לפני ואחרי הכל, אין חינוך לצריכת תרבות ואין חינוך לתרבות! רוב הקוראים לא לומדים לקרוא בצורה ביקורתית או נשארים עם החוויה התיכונית של קשירה לכיסא והכאה בצינור…
            איבדנו את מה שהיה לנו, מעם הספר נהפוך לעם המיספרים (ה "י" נוספה בכוונה שלא ייחשב כאילו mesaprim)והתרבות שלנו נהפכה לתרבות צריכה (צריחה?)

            אתה מקונן על 200 עותקים ואני גורס שמזל שעוד יש את זה…
            עם העם שבציון זו הצלחה כבירה.

          • הצעה להתמצאות ולקניית ספרים.
            פנה לך זמן, כי אי אפשר לקנות ספר בלי להריח, למשש, לקרוא מעט.
            1. לפני שאתה נכנס לרשתות המפלצתיות, בדוק אם אין בסביבתך, חנות קטנה, או חנות ספרים יד שנייה. סיכויים קלושים, אבל כדאי לנסות. המוכרים בחנויות כאלה, הם אוהבי ספר אמיתיים, וגם ההמלצות שלהם ניתנות לאחר שבאמת קראו.
            2. אם לא תמצא, (סביר שלא תמצא) בין אלפי הכותרים, בחר ספר לא מוכר, וקרא בו כמה דפים ותראה שמחוץ לקלסיקנים מסתתרים פרחים וציפורים. זה קשה כי יש גם הרבה גרפומנים,ובכל מקרה הקלסיקונים יישארו שם, מה שלא יקרה לספר אחר, במיוחד ספר שירה שאחרי חודש – חדשיים הוא ייעלם מהמדף.
            3. כתבתי לך 200 במקרה הטוב.
            ואני לא מתנחם בכך. מספרים על סוס שניסו להרגיל אותו לא לאכול, כל יום נתנו לו פחות וופחות אוכל, עד שלא נתנו לו בכלל, וביום שהוא התרגל הו נפח את נשמתו.
            שבת שלום

  4. מוישלה, רשימה נהדרת. חששתי בהתחלה שאתה הולך להתמקד בביל קולינס ועוזב את הכאן ועכשיו, אבל חזרת אחרי זמן מה…
    הדיאלוג בין הכותב לקורא, גם אם הוא נשאר ברובו על הדף ובחלקו הקטן קיים בתודעה של כל אחד מהם מבלי שייפגשו, הוא מרתק. אני חושבת שבעידן הוירטואלי הדיאלוג הזה מקבל ייצוגים ממשיים בהרבה (אוקסימורון, לא? עידן וירטואלי וייצוג ממשי), ואולי כדאי היה גם לדון בזה. מה קורה בין הקורא לכותב כאן, בסביבה האינטרנטית.
    ובחזרה לרשימה שלך – לבד מהנושא המעניין אפשר היה לקרוא את הקריאה שלך (אפרופו דיאלוג בין כותב לקורא) לקריאה, להבנה, להתייחסות. כל כותב רוצה, כמעט נואש. וכאן אנחנו עם שני הכובעים – כובע הקורא וכובע הכותב. ואחד מהם כרגע הורדתי בפניך: שאפו. אהבתי. תודה!

    • מוישלה/למירה

      מירה אני קד קידה עמוקה ואומר תודה.
      האמת היא שחשבתי להעמיק את הדיון בשאלה זו בסביבה הבלוגית – אבל חשתי שאני מעורב באופן כזה שלא מאפשר התבוננות מרוחקת הנחוצה להתבוננות מסוג זה. זה בהחלט יכול להיות מרתק. אבל – הרי אני חושב שאני רומז כאן על מערכת הקורים האנושיים הנטווית שיש בה עדיין חלקים מאד עמומים וערפיליים שאולי אי פעם אפשר יהיה להאיר עליהם ולהבקיע את הערפל. היופי והקסם של הבלוג לעומת מאמרים אקדמיים, זה שאני יכול לשלב כמו כאן את המבט האישי המאד סובייקטיבי, ההופך את ההתבוננות האקדמית למעניינת יותר.

  5. מעורר מחשבות, הרבה, מענין, ומענין לבדוק בכתיבה בלוגית מה קורה ליחסים האלו, כאן נראה לי שהקשר והפלירטוט עם הקורא הם חלק מהכתיבה, שוב אין זה אתה והדף והחלק והקורא העלום אלא אתה מול ריצוד המחשב ותגובה חדשה לבלוג שלך וזה משנה לדעתי מאוד, את היחסים.

    • תודה חני, גם אצל משוררים וסופרים שאינם בלוגיסטים זה חלק מהכתיבה. השאלה אם זה משפיע על הכתיבה, והאם היצירה הופכת להיות רק אמצעי ליחסים.
      ואיך נטווים הקורים האנושיים, ומה מותר ומה אסור, אין לי עמדה מגובשת בעניין, רק הרבה שאלות שבמרכזן מה קורה ליוצר וליצירתו בסוג חשיפה כזה וסקרנות על האופן שבו רקמות אנושיות מתחברות באיזה אופן פלאי.

  6. מ.י.ט. יקר
    נראה לי שיכולתי לנחש מהם ה"חלקים" לעיתון 77 ומהם אילו המיוחדים ל"בננות".

    בין מטעי הבננות מסתובבת רוח. לפעמים מנדנדת, לפעמים קוטפת, לפעמים חומקת, לפעמים מושכת.
    זה מה שיפה
    במטעי בננות.

    אהבתי את הקטעים המאד אישיים שלך.

    איריס הבננה

  7. היי מושלה
    כתבת על דברים שנמצאים מאוד מאוד רחוק בקיום שלי… כלומר, אף פעם לא חשבתי עליהם בקול, הרשימה שלך שלפה לי מחשבות, על יחסים סמויים וניגלים.
    לבלוג שלי קראתי לגלות ולהתגלות…
    אז גיליתי אצלך מחשבות ששחכתי
    להתראות טובה

    • מוישלה/לטובה.

      טובה יקרה
      איזה פסוק שירי יפה כתבת הייתי מלחין אותו: "גיליתי אצלך מחשבות ששכחתי"
      מתחשק לי לכתוב על זה שיר
      אולי עוד נופיע ביחד:)

  8. החיזור של קולינס אחר קוראיו מרענן.
    ותודה, משה, על העכבר שהשלכת לתוך מארג היחסים שבין משורר לקוראיו. מאמר מאיר עיניים. ואני מבטיח לא להכות אותך בצינור כדי לגלות מה כוונתך בשיריך.

    • משה יצחקי- לשחר-מריו

      תודה שחר-מריו,
      "זה לא שאני לא יכול לחיות בלעדיך", אבל הייתי בכיף הולך איתך לאיבוד במבוך:)))

  9. מִלִּים

    נִרְאֶה לִי שֶׁמִּישֶׁהוּ חִלֵּק מִלִּים כְּדֵי שֶׁיְּדַבְּרוּ אוֹתָן יָפֶה,
    שֶׁיִּכְתְּבוּ אוֹתָן בְּהַתְאָמָה פּוֹאֵטִית.
    פַּעַם, הֵרְאֲתִי אֶת מָה שֶׁכָּתַבְתִּי לְמְשׁוֹרֵר יְרוּשָׁלְמִי מְפֻרְסָם.
    (הוּא אָמַר שֶׁלֹּא אִכְפַּת לוֹ שֶׁאֹמַר אֶת שְׁמוֹ. אֲבָל אֲנִי לֹא…)
    בְּכָל אֹפֶן, בְּמַבָּט קַל – הַרְחֵק כְּאֹרֶךְ אַמָּה מֵהַדַּף,
    קָרָא וְאַמַר: "כַּאֲשֶׁר הַמִּלִּים והַשּׁוּרוֹת קְצָרוֹת – זוּ שִׁירָה צְעִירָה מְשֻּׁרְלֶלֶת".

    לֹא יָכֹלְתִּי לְהַסְבִּיר לוֹ שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לִמְצֹא מִלִּים טוֹבוֹת (גַּם לֹא מִמֶּנּוּ).
    נֶאֱלַצְתִּי לְהִסְתַּפֵּק בְּמַחֲצִית הַפַּרְפַּר,
    כָךְ שֶׁכָּתַבְתִּי עַל פִּשְׁפֵּשׁ שֵׁחוֹשֵׁב שֶׁהוּא פַּר
    וְהַפְּלִירְט הַמְּשֻּׁרְלָל הוּא שִׁיר נֶהְדָּר.

    אֲבָל אִם כְּבָר מִדְּבָרִים עַל הַגֹּדֶל, לְטַעֲמֵי הוּא לֹא קוֹבֵעַ – יֵשׁ עֹנֶג בַּלָּשׁוֹן!.

    • משה יצחקי- לתמי קאלי

      וואו תמי, איזו שיר משוכלל
      על יחסים עם משורר משורלל
      והעונג בלשון מממממ…. מחמיא
      והוא גם לטעמי:)

  10. מעניין ומעורר מחשבה. למשל, אני לא חושבת שלכותב יש שליטה על מה שהיצירה מעוררת. לעיתים, היצירה תופסת נפח אשר היוצר עצמו אינו יודע לפענחו. למשל, גתה שלימים התקומם על כך שהוא מוסיף להיות מוכר בעיקר כורתר, גם לאחר שכתב דברים נעלים מזה, לטעמו.

    • משה יצחקי/לשלי

      תודה שלי, אני חושב שלכותב יש לא מעט שליטה על מה שהיצירה מעוררת – כמובן שלא שליטה מלאה, אבל אם נתבונן ונפענח תגובות שלנו ליצירה, נגלה שהמחשבות והתחושות הונחו על ידי מה שהיוצר טמן לנו ביצירתו – קצרה היריעה מלפרט – אבל יש על זה מחקרים, בהזדמנות אולי אכתוב על זה כאן.

    • הי משה, מאמר מרתק, הרבה שאלות, וזה ניפלא, אני באופן אישי אוהבת שאלות ופחות סימני קריאה. לפני הקורא, הכותב הקורא את עצמו גם הוא שולח את העכבר למבוך שיצר, לבדוק לבחון את משמעות המסר ששלח לו התת מודע, או שלחו העין, האוזן, לפעמים העכבר הזה מתרוצץ שבועות עד שהוא מוצא את הלחצן לפעמים דוקא הוא עושה סוויץ" הפוך, והקורא תארת ניפלא את היחסים שלו עם הטקסט, המאמר עצמו כתוב בפיוטיות.

      • משה יצחקי/לאורה

        תודה אורה על קריאה ותגובה מענגות
        ומחמיאות. הוספת עוד זווית מרתקת: הקורא, הכותב הקורא את עצמו.
        עוררת בי את המוטיבציה לרשימה הבאה שעניינה תהליכי קריאה.

  11. מרתק, כתיבה מענגת.
    חיי היצירה שלי ידעכו ללא ספק ללא קוראים, צופים, מתבוננים.

    תודה לך.

  12. המאמר שם אצבע על מקום כואב, לקולינס, ולא רק לו, קשה להודות ברעב האדיר ובצמאון לקורא, ויותר מזה, למילה מפיו; זה לא שאיני יכול לחיות בלעדיך, אבל יודע מה, אני באמת לא!

  13. מוישלה, הרשימה שלך לא עוזבת אותי. אני חושבת שוב ושוב על כמה כל אחד שכותב רוצה שיקראו, שיגיבו, שיתרגשו, שיגידו בדיוק איפה נגעו בו המלים, שיראו את הכאב או הצער, שיחבקו…
    כל אחד מאיתנו צריך לזכור את זה במיוחד שכל מי שכותב הוא גם קורא.
    שבת שלום.

    • מוישלה/למירה

      מירה, הצהרתי על כך בפתיחה, שהרשימה נגועה ברצון עז לפתות את הקורא(ת):)
      באשר לרישא מזדהה איתך. הצד הסבוך יותר הוא איך למצוא את הדרך להגיד שמשהו לא מצא חן, שמשהו לא עובר ולא להתעלם. ויחד עם זאת אני מרגיש שאני לא יכול לקרוא הכל ולהגיב לכולם, ואני לכן מקבל את זה שלא כולם קוראים את שלי, ויותר מזה שזה קשה יותר, נוצרות מערכות קשרים שהציפייה בהם היא לתגובה מיידית, וכשלא מגיבים – מיד מתפתחים כל מיני "סרטים". אני חושב שחשוב ללמוד לחיות עם זה ולא להרגיש כל הזמן שחייבים להגיב. במיוחד לאור העובדה שפוסטים חדשים קופצים כל רגע.
      אני חושב שטוב היה אם כל אחד היה מפרסם פוסט ומחכה עד עד שירד מהמסך ואז אם יש לו יעלה פוסט חדש. זה מאפשר להיות יותר זמן עם הכותב.
      ועוד משהו – אני בדרך כלל לא מגיב מהר לפוסטים שאני מרגיש שיש בהם משהו שתופס אותי חזק, או מעורר בי משהו, אני אליהם אני הופך ל"כבד פה וכבד לשון".
      ואחרון-אחרון- הרמז נקלט, אגיב מאוחר יותר:)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי