בננות - בלוגים / / הגוף הוא קו המשווה
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

הגוף הוא קו המשווה

 

הגוף הוא קו המשווה
 
 
מִישֶׁהוּ הַיּוֹם שָׁאַל לִשְׁלוֹמִי
וְלֹא הָיוּ לִי כּוֹחוֹת נֶפֶשׁ
לְהַרְאוֹת לוֹ אֵיךְ מִתַּחַת
לִבְגָדַי הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים
כָּבְשָׁה הַיַּבֶּשֶׁת הַשְּׁחֹרָה
אֶת מַפַּת גּוּפִי וּבִטְּלָה
בִּי אֶת קַו הַמַּשְׁוֶה.
גַּם לֹא רָצִיתִי לְזַיֵּף לוֹ
אֶת חִיּוּךְ כִּכַּר הַטַּיְמְס
וּלְתַקְתֵּק לוֹ שֶׁהַכֹּל
בְּסֵדֶר בַּקֶּצֶב שֶׁל הַבִּיג בֶּן,
פֶּן תֹּאכַל הַתּוֹלַעַת הַמְּכַרְסֶמֶת
בִּי הַיּוֹם, אֶת שְׁאֵרִית הַתַּפּוּחַ הַגָּדוֹל.
וּמַה שְּׁלוֹם הַנְּכָדִים? שָׁאַל,
וּבְטֶרֶם הֵשַׁבְתִּי לוֹ שֶׁאֵין לִי
עֲדַיִן, הִשְׁתַּלְּטָה אַפְרִיקָה
גַּם עַל רוּחוֹ שֶׁמֵּעֵבֶר לַשֻּׁלְחָן.
כַּנְפֵי הַזְּמַן הַמִּתְקַצְּרוֹת
שֶׁל חֲסִידַת נְדוּדַי, חֲצוּ אֶת
תְּהוֹם רוּחִי
בֵּין שְׁנֵי צְדָדָיו הַמְּתַעְתְּעִים
שֶׁל קַו הַמַּשְׁוֶה.

 

36 תגובות

  1. גיורא פישר

    משה
    זה שיר הגורם לי לחוש קנאת סופרים.
    כלומר: חרה של מצב אבל יופי של שיר.
    האם הוא מהספר החדש?

    • גיורא פישר

      מעניין, לפני כמה חודשים כתבתי שיר בשם "פחדן" שממש מתכתב עם השיר הזה. המוטו של השיר הוא "שיהא אדם שואל את שלום חברו" (ברכות ט' ה')
      אבל השיר שלך הרבה יותר יפה משלי.

    • גיורא, קנאה כזו היא טובה לשירה. סופר אחד שפך פעם לפניי מרירותו על עולם הספרות ואמר לי זה בלוף שקנאת סופרים תרבה חוכמה, קנאה, הוא אמר לי מרבה קנאה, שנאה ומלחמה, שום אהבה אין בהם. ואף על פי כן, אמרתי לו, יש קנאות טובות. ובעניין החרה, כן מסתבר כל פעם מחדש שיש לו שני צדדים, וגם כאן יהיו שיחלקו ויגידו שחרה הוא חרה. אם השיר שלך "פחדן" פורסם בבננות, אקרא בו בקרוב.
      תודה!

      • גיורא פישר

        שלום משה
        אני בעד הגרסה הטוענת שחרה הוא חרה הוא חרה.
        יש המנחמים עצמם ואומרים שלעתים יוצא מזה טוב. אולי, לפעמים.
        אני בטוח שרוב האנשים היו מוותרים על "הטוב" הזה.
        ובעניין הקנאה, לצערי הרב, אני נוטה לכיוון חברך. כי ממה נובעת הקנאה? היא מצביעה על משהו שחסר לך.
        אני מסתדר עם קנאת הסופרים, אני חושב שזה נובע מכך שהמשוררות הכתה בי בשלב מאוחר של חיי, כשכבר גובשה הזהות האישית, המשפחתית והמקצועית שלי.
        זה לא אומר, שאני לא חש צביטה קלה, כשאני קורא משהו טוב.
        לא ענית לי: האם השיר לקוח מהספר החדש?

    • גיורא, השיר חדש לגמרי, תחילתו של עוד מסע

      • גיורא פישר

        אם כך, זה נהדר!
        אגי משעול סיפרה לי, שכשהיא מוציאה ספר חדש, היא שומרת שיר אחד טוב, ולא מכניסה אותו לספר. היא עושה זאת כדי שימשוך אחריו אחרים.
        והנה, יש לך כבר אחד כזה.
        בהצלחה.
        אגב, את השיר "פחדן" עדיין לא פרסמתי ב"בננות".

        • ראשית, אולי לשני המשוררים האהובים עלי היה טיפה לא נעים לנקוט במילה חרא ולכן הם כתבו אותה ב-ה' על מנת לטשטש עקבות? ולעניין קנאת סופרים ופרס ספיר. לתחושתי ומניסיוני הזוכה האמיתי האנושי בפרס הוא הסופר דרור בורשטיין. למה? הוא ערך את ספרו של ליניק ובמקביל גם יצירתו שלו הוגשה לפרס ספיר והגיעה לרשימת 12 הגדולים, ולא זכתה. ומעל הבמה דרש הזוכה הגדול בטובת עורכו הסופר הבלתי זוכה וסיפר בשבחו איך לחש על אוזנו כל העת "אתה תזכה". נו האין סיפור טוב מזה לאלטרואיזם של סופר? וכעמיתה עורכת-סופרת אני תוהה מה באמת בורשטיין מרגיש, ובצד זה יודעת כי יש משהו מוזר בסופרים עורכים. איזה פיצול אישיות נדיר שאולי כדאי לסופרים-סופרים ולמשוררים-משוררים לאמצו אל לב – וירווח לכולנו.

          • ענת יקרה, תפסת אותנו על חם:) בעניין החרא ישנו משל נפלא על ציפור שלא רוצה לעזוב את מולדתה על אף הקור הצפוי להמיתה. ואכן היא נשארת והקור מתחיל להקפיאה ואז היא מוצאת ברפת גוש חרא חם ומהביל, בתוכו היא מפשירה ומתחממת ופוצחת בשיר, שומע זאב את שירה מזנק עליה וטרף אותה. והמסקנות: לא כל מה שנראה חרא הוא חרא, מה שחרא לפעמים יכול להציל ולבסוף אם נמצאים בחרא אז מוטב לא לשיר. האמת שגם לאה גולדברג נזהרה בלשנה וכתבה: היטב היטב חרה לי:)
            ובאשר למה שאירע אמש על בימת פרס ספיר זה באמת חומר לנובלה נוספת.

        • אשמח לקרוא אותו גיורא, כאן, או באופן פרטי

  2. משה שלום,
    יפה הקו המשווה בין קטנות האדם לרוחב העולם. ובכל זאת עולה התחושה כי בסופו של דבר לעולם הגדול יש מציאות רק מכוח היותו בליבנו הקטן.
    תודה על העונג הספרותי — צדוק

    • תודה צדוק על הבחנתך היפה. ובעניין המציאות שיש לה תוקף רק מכוח הביטוי האנושי, שאלה גדולה, על אף המחשבה הפילוסופית הטוענת כך, אני נוטה יותר ויותר לחשוב שהציפור תמשיך לעוף גם אם לא נהלל את מעופה:)

  3. יופי של שיר. התיירות הפנימית והחיצונית גם יחד והקו הלא-ברור ביניהם.

    • מצטרפת לתגובתה היפה של נורית
      יופי של תיירות חוץ ופנים

      • למשה,

        אני מקווה שאיני טועה, אבל נתקלתי בספר שלך מלווה באיורים של לוסי אלקוטי בסטמצקי.

        ממש חוויה כל כך יפה גם לך
        וגם ללוסי אלקוטי, מאוד אוהבת את הציורים שלה בצבע.

        חוה

        • גיורא פישר

          לחוה
          הציורים בספרו של משה הם של בננה אחרת, של איריס קובליו.

        • לחוה, תודה על תגובתך.
          קודם כל אני שמח בביקורך,
          שמחתי גדולה על שספר שלי לא הורד מהמדפים אל גנזך השכחה ואת נתת לו חיים חדשים בתגובה זו.
          ולבסוף
          את טועה ולא טועה, ספר שלי ובו דואט מרתק, מרגש וייחודי עם ציירת אכן קיים, הציירת אינה לוסי אלקוויטי (הייתי שמח להוציא גם אתה ספר), אלא איריס קובליו. אלה אינם איורים, אלא אקוורלים והם אינם מלווים את השירים, אלא הם ניצבים במלוא תפארתם ויופיים כחלק מתהליך דיאלוגי בין שתי אמנויות. ואחרי כל אלה אני תמה מה את חושבת על השיר הגוף הוא קו המשווה.

      • תודה חנה, ראי בעניין התיירות תגובתי לנורית

    • תודה נורית, חשבתי על המושג תיירות פנימית וחיצונית, הוא יפה מאד, אבל בתיירות יש משהו מהתבוננות מעט מרוחקת, הנעה על קליפת כדור הארץ ולא בתוך ליבתו. בשבילי החוויה שהולידה את השיר הייתה יותר תרמילאית:)

  4. קו המשווה הגיאוגרפי הוא לפעמים גם קו המשווה האישי.
    חצייתו מדי פעם אפילו מומלצת.

  5. ןעל כזאת נאמר מרבה חוכמה מרבה דאגה מרבה הנאה לקוראיו. ומה שעושה את השיר הזה שלך, גם אותו, לגדול, זה התמהיל המדויק בין השדות הסמנטיים, בין התבונה הטהורה לבין חוכמת הלב, בין הפרוזאיות לבין המוזיקליות. הכול מדויק והכול זורם אל שני צדדיו המתעתעים של קו המשוה המפריד בין הפשט לדרש בכולנו.

    • ענת, אכן, אכן, אנחנו ויצירתנו תנועה מתמדת שבין פשט לדרש, רמז וסוד ואלה חוטי החסד המחברים בינינו לבין קוראינו. ושוב היטבת לנסח ולקלוע לנפש הפנימית. ותודה מקרב לב על הרשימה המרגשת על ספרי.

  6. העולם כולו שר מתוכך מוישלה, שיר נפלא{משני צידי קו המשווה

  7. איריס אליה כהן

    נהדר, משה יקירי. תביא לנו עוד מהספר, ולינק לרוכשו. כבר הייתי בשתי חנויות ספרים, והם אינם. אך אל נא תצטער כמובן, יש שם בעיקר כלום. כמה כרכים של קלאסיקות ותו לא.

    • תודה איריסית יקרה, השיר כפי שכבר כתבתי אינו מהספר, השירים בו פרשו כנפיים ובאמצעות הספר מחפשים את דרכם ללב הקוראים.
      באשר לרכישת הספר, אני ראיתי אותו בכמה חנויות ואם הוא לא נמצא אני מניח שניתן להזמינו.
      בתאריך 15/2 תהיה השקה בקרון הספרים וניתן יהיה לרכוש את הספר בהנחה ניכרת. אני אבדוק אם אפשר לרכוש ישירות דרך האתר של ,קשב" לשירה וכתוב לך.
      להתראות

  8. רות בלומרט לא הצליחה להגיב דרך המערכת הרגילה ושלחה לי במייל את התגובה היפה והמרגשת הזו:
    משום מה לא הצלחתי להגיב, לפיכך אעשה זאת כאן: העולם כולו מבצבץ בכתיבתך באופן כה מושלם. רל תניח לכנפי הזמן המתקצרות לחצות את תהום רוחך. יש להן הרבה לתור ולכתוב.
    רות בלומרט

  9. מירי פליישר

    שיר יפה , אוהבת את הקצב והניגוד בין הפנים לחוץ . קשה עם המסיכות.

    • תודה מירי על תגובתך.
      אולי תפרטי יותר מה הקושי ואם איזה מסיכות ואנסה להתמודד עם האתגר.

  10. איזה שיר נפלא,מחלחל אל הלב
    עפרה

    • תודה עופרה,
      איזה מזל שהלב אינו מתמלא אף פעם ויש בו עוד ועוד מקום לפליאה ויופי.

  11. הי מוישהלה
    תמיד כיף לראות אותך בבננות
    ולקרוא

    כָּבְשָׁה הַיַּבֶּשֶׁת הַשְּׁחֹרָה
    אֶת מַפַּת גּוּפִי

    איך אמרה נורית זרחי : הנפש היא אפריקה

    • היי ריקי, תודה,

      שמח שראית את הזיקה לשירה של נורית זרחי, רק שאצלי הגוף הוא מה שאצלה נפש.
      וקו המשווה הנעלם מבטל את מה שבין הגוף לנפש,
      והאמת שבימים אלה אני מת להיות אפריקאי:)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי