ועל סביבותיו שב משורר, מורה, עורך
הארוס הרליגיוזי ב"סוף דבר"(מאת י.שבתאי)
"ופתאום, כאילו בבת אחת, התחיל המרחק להצטמצם בינו ובין הקיר השחור המקומר, שגדל והלך, עד שכיסה כמעט את האופק והשמיים, […] משהו כבד מאד כגוש אוויר מעובה התהפך בחזהו וכמעט העתיק את נשימתו מעוצם הרוממות והיראה, ואחר כך נשא את עיניו כלפי מעלה, אלא שדבר לא נראה חוץ מהנד השחור שכיסה את הנוף ואת השמיים,[…] ומשהו סמיך ועם זאת רפוף, כקצף הגלים נוגע ולא נוגע, ליפף אותו בעדנה אשר לא תשוער, ומשהו מתוכו חיווה, אבל ללא צליל, "הנועם האלוהי", והוא ידע כי כן הוא. (יעקב שבתאי "סוף דבר" 1984 עמ" 233) הפרק הרביעי בספרו של יעקב שבתאי "סוף דבר", רווי כולו במה שאני מכנה מבע רליגיוזי, מבע שיש להבדילו מן ה"דתיות" במובנה השגור. בספר "החוויה הדתית לסוגיה", רומז וויליאם ג"יימס כי חוויה דתית אינה קשורה לאדם הדתי הרגיל המקיים מצוות של בני עדתו. "חוויה דתית", הוא כותב, "יכולה לפקוד אנשים שחייהם הפנימיים מרובי ניגודים, ובמשך זמן מסוים בחייהם לקו במרה שחורה".
דווקא מזג זה מאפשר להכניס אותנו לתחומים ולפינות כאלה של היקום, אשר אליו לא תחדור לעולם מערכת עצבים של הטיפוס הבריא הקרתני. אם ישנו דבר כזה שקוראים לו הארה ממרום, ייתכן כי דווקא המזג הנוירוטי הוא המכיל בקרבו את התנאי העיקרי לסגולת הקליטה הדרושה להשגת הארה זו. "דווקא חוסר אונו ואי שלמותו של האדם, מוסיף ג"יימס, הם העשויים לחולל התגלות,(ג"יימס וויליאם, 1984 עמ" 8; 20;23)
"הֵהָפֵך לב האדם", "לזכות בחסד ממעל", "להיוולד מחדש", כל אלה הם ביטויים הבאים על פי ג"יימס לסמן את התהליך בו "האני", שהיה קודם לכן חלוק, נחות ואומלל, מגיע לידי כלל אחדות פנימית, וזוכה לאחיזה חזקה יותר באיזו ממשות שלא מהעולם הזה(שם עמ" 125).
גולדמן, צזאר ואפילו ישראל, גיבורי "זיכרון דברים", לוקים באותה הנוירוזה, חווים את חוליים של הגוף והנפש, את המרה שחורה שמתאר ג"יימס בספרו, אך בעוד ב"זיכרון דברים" אין עדות לקונברסיה המוליכה לאחדות פנימית של "האני החלוק והאומלל", הרי שהפרק הרביעי "בסוף דבר" רובו ככולו הוא אותה קונברסיה. לאחר מסע של תשעה ירחי לידה, מסע המתחיל מחולי הגוף ומתחושת פחד המוות ההולך וקרב, פחד המוליך את גיבורו המתפרק, לחיפוש חסר פשר ותכלית ברוח קהלת ברחובות תל אביב, אמשטרדם ולונדון. ההתפוררות והתפרקות נמשכים עד הפרק הרביעי, בו מגיע לשיאו תהליך פיצול הזהות שלו מעצמו. אבל, שם, ברגע מסוים, "ברגע שהרגיש בעליל, שמשהו חשוב, ואולי מכריע, אבד לו, משהו שהייתה לו שייכות עמוקה לחייו […] ואולי אף בעיצומה של התהייה והצער, התפשטה בקרבו תחושת רווחה מסחררת" (עמ" 214) מסף התהום, נקודת האובדן והאבדון, נפתח שער סמוי, מתרחשת מטמורפוזה, מתחיל תהליך הקונברסיה. בנקודה זו בזמן, לאחר שכלו כל התקוות לגאולה, תקרוס הכרתו של מאיר לאיזה שפע והוא יובל במנהרת זמן אל לידה מחודשת.
במאמר "ההחטאה הפילוסופית והסיכוי הרליגיוזי בסטודיו גיליון 115 מנסה גדעון עֹפרת, הנשען בעיקר על אסכולות פילוסופיות מבית מדרשם של דרידה, בטאיי, רורטי, ברנאר לוי ואחרים, להציב את המשתמע מהבחנותיהם ולהעמיד את הרליגיוזיות המצויה לדעתו באופן מובהק בפוסט מודרניזם, כתחליף לחורבות הפילוסופיה עליהם נשענה האמנות במאה העשרים. "הרליגיוזי, במונחים פוסט קנטיאניים, "הוא התייצבותה של ההכרה אל מול האין סופי הנעדר היוצר חוויה של "נשגב נגטיבי". "זהו נשגב נורא הוד, מדגיש עפרת, "שמהדהדים בו צלילי השתיקה וזוהרי החשכה כחוויה אסטתית שלא מן העולם".
סופרים או משוררים אשר ירצו לתת לחוויה זו ביטוי מילולי, יעמדו בפני האתגר למצוא מסמנים שיוכלו להתגבר על השתיקה, על אין האונים והאונות של השפה בבואה לבטא באופן אמין ואותנטי את המסומנים האולטימטיביים, עוגני המשמעות הנעדרים, ולבטא מדויק וקרוב ככל האפשר את המסומן-הדבר בעצמו. כדי להתגבר על מכשול זה, מאחה שבתאי בין השדה הסקסואלי – בנאלי, לשפת המסמנים והמסומנים הדתיים: מאיר מתחיל את היבלעותו אל המטאפיזי ברחמה של ד"ר ריינר. המשגל מתחיל במעין נמנום שמזכיר את המשפט משיר השירים: "אני ישנה וליבי ער", המכין אותנו אל האהבה הנשגבת בה הגוף מנוטרל ורק הנפש מתאחדת עם האין סוף: "… ובתוך כך, באותה עדנה הזויה, הכניס את ידו אל מתחת חולצתה, ידיו נעו מעצמן כישנות…:(עמ" 206-7).
זרמים במיסטיקה היהודית במיוחד זו המופיעה בספר הזהר, הדגישו כי הדבקות באלוהי והניסיון להגיע לאיחוד, קשורה, ולעיתים מותנית בזיווג הארצי.
בפרק רביעי זה, מפוזרים לא מעט סימנים המרמזים על האפשרות שד"ר ריינר היא הרחם אל האין סופי הנעדר: "… הפקיר עצמו בידי הגוף הטעון בתשוקה הדרוכה לענג אותה ולהתענג, … אבל בעדינות, שכן גם עכשיו לא יכול היה להשתחרר מרגש ויראת הכבוד שרחש כלפיה… ובעוד הוא נע אליה בכל גופו, הרגיש איך לאט לאט, בתנועה שאי אפשר לעצור אותה, וגם שום רצון לעשות כן לא התעורר בו כאילו נעטף בתרדמה בעודו ער, הוא נמשך ומחליק לתוכה, עד שנבלע בה, וכשעיניה עצומות וגופו מתוח עדיין מהמאמץ חש בלחלוחית החמימה… ובלי להניע את שפתיו, אבל בקול ובמפורש אמר "זה המקום, זה המקום". (שם, 207-208) סיומו של המשגל מורה בוודאות על חוויה רליגיוזית הנמסרת בשפה דתית: כמו תפילתה הרליגיוזית של חנה העקרה, אם שמואל הנביא: "רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע" (שמואל א" פרק א"), נשמע קולו של מאיר על ידי איזה אוזן מטאפיזית המנחה אותו לומר פעמיים: "זה המקום". ושם כחנה יזכה בעיבור. "אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָים" (בראשית פרק כח). אומר יעקב אבינו כשהוא מקיץ משנתו ומחלומו. זו התגלות בה המקום הפיזי עובר טרנספורמציה והופך למקום במובנו המטאפיזי. אבל אין התגלות זו מביאה את מאיר להכרה באל הנצחי ולסגידה לו כמו אצל יעקב. במשגל מטפיזי זה המתרחש בקליניקה וברחם של ד"ר ריינר, מעין מעבורת חלל המסיעה אותו אל אנשים ומקומות שאבדו, מתחיל תהליך הריפוי של מאיר. בתהליך פרידה מכאיב, הוא יגיע לאחדות פנימית: גופו וכך גם רוחו, שהיטהרה מכל רצון וחרדה ומכל המחשבות והזיכרונות, כל אלה נשלו ונבלעו בחושך העסיסי, ובשרו ורוחו היו לאחד.." (עמ" 234)
בפרק רביעי זה, מפוזרים לא מעט סימנים המרמזים על האפשרות שד"ר ריינר היא הרחם אל האין סופי הנעדר: "… הפקיר עצמו בידי הגוף הטעון בתשוקה הדרוכה לענג אותה ולהתענג, … אבל בעדינות, שכן גם עכשיו לא יכול היה להשתחרר מרגש ויראת הכבוד שרחש כלפיה… ובעוד הוא נע אליה בכל גופו, הרגיש איך לאט לאט, בתנועה שאי אפשר לעצור אותה, וגם שום רצון לעשות כן לא התעורר בו כאילו נעטף בתרדמה בעודו ער, הוא נמשך ומחליק לתוכה, עד שנבלע בה, וכשעיניה עצומות וגופו מתוח עדיין מהמאמץ חש בלחלוחית החמימה… ובלי להניע את שפתיו, אבל בקול ובמפורש אמר "זה המקום, זה המקום". (שם, 207-208) סיומו של המשגל מורה בוודאות על חוויה רליגיוזית הנמסרת בשפה דתית: כמו תפילתה הרליגיוזית של חנה העקרה, אם שמואל הנביא: "רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע" (שמואל א" פרק א"), נשמע קולו של מאיר על ידי איזה אוזן מטאפיזית המנחה אותו לומר פעמיים: "זה המקום". ושם כחנה יזכה בעיבור. "אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָים" (בראשית פרק כח). אומר יעקב אבינו כשהוא מקיץ משנתו ומחלומו. זו התגלות בה המקום הפיזי עובר טרנספורמציה והופך למקום במובנו המטאפיזי. אבל אין התגלות זו מביאה את מאיר להכרה באל הנצחי ולסגידה לו כמו אצל יעקב. במשגל מטפיזי זה המתרחש בקליניקה וברחם של ד"ר ריינר, מעין מעבורת חלל המסיעה אותו אל אנשים ומקומות שאבדו, מתחיל תהליך הריפוי של מאיר. בתהליך פרידה מכאיב, הוא יגיע לאחדות פנימית: גופו וכך גם רוחו, שהיטהרה מכל רצון וחרדה ומכל המחשבות והזיכרונות, כל אלה נשלו ונבלעו בחושך העסיסי, ובשרו ורוחו היו לאחד.." (עמ" 234)
ב"אחים קרמזוב" כותב דוסטויבסקי: "כי אם אלוהים אינו קיים, האדם ננטש, ואם אלוהים לא קיים, אין עוד סולם ערכים וצווים היכולים להצדיק התנהגותנו". בין אם מדובר ב"סוף דבר" בנטישת האלים או במות החלום הציוני סוציאליסטי, ובין אם מדובר על סופיות החיים, בלותו של הגוף, והעמידה לנוכח המוות, דברים הנוטלים לכאורה טעמם של חיי אדם כפי שטוען ויקטור פרנקל באדם מחפש משמעות, (עמ" 144), הרי שבסופו של דבר, מתגבר יעקב שבתאי על חדלונה של השפה באמצעות המבע והחוויה הרליגיוזית, חוויה המאפשרת לנסח איזו תקווה, למצוא בתוך הכאוס, פשר, ותכלית ומשמעות גם אם הם קצרי מועד.
מתוך דברים שנאמרו בכנס – 60 שנות ספרות ישראלית שנערך באוניברסיטת חיפה.
בפעם הבאה על "חיי המתים.." של חנוך לוין
עיון מרתק, משה, וקרוב לליבי.
לגבי הפוסטמודרניות – אני בספק אם אפשר לייחס לה חזרה לרליגיוזיות. עיקרה אני חושש ניהיליזם ולא ארחיב, אבל אם תרצה, עיין ב"הגעגוע למשמעות"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2978&blogID=182
אפשר למצוא חזרה כזו כבר אצל מודרניסטים מכל התחומים – מיונג ועד ברנקוזי. קשה לי גם המינוח הפסיכולוגי הבא להסביר את הרליגיוזי. אפילו אפרופו ג"ימס. האם אפשר להסביר את הטבע וההכרה בו על סמך הפתולוגיה?
ואשר לארוס הדתי אצל שבתאי, יפה הראית אותו לעינינו, והוא אמנם עומד במסורת ארוכה. תודה.
בזמן המודרני כבר סוזן זונטאג ב"הדמיון הפורנוגרפי" עמדה על התובנה העתיקה בדבר שיתוף המילון שבין הארוטי, הרליגיוזי והמטורף. העניין הזה היה מובן מאליו בדתות הפגאניות (ואם להתייחס רק לאלה המוכרות יותר – הרי ארוס הוא הכוח המניע, והנישואים הקדושים הם מקור העולם גם אצל היוונים וגם אצל ההודים).
אמיר, תודה ממעמקים. תענוג לנהל אתך שיח בנושאים האלה הקרובים ללב, לראש ולגוף. כשאתפנה אקרא את המקור שהפנית אותי אליו.
לדעתי יש בפוסטמודרניזם מרחב המאפשר כניסה של הרליגיוזיות.אני לא בטוח שעיקרה ניהליזם, אני מסכים שזו הפרשנות הרווחת לגביה. אבל זה באמת נושא לשיח רחב יותר.
האם כל מצוקה, סבל, תחושת התפרקות, ספקנות, עמידה לנוכח תוהו ללא השגחה של אב הם פתלוגיים? נדמה לי שג"יימס בחלק מהדוגמאות שהוא מביא, אינו מדבר על פתולוגיה. אני בכל אופן, ביססתי את העיון על העיקרון שג"יימס מתווה, שרק מקום שיש בו סדקים יכול האור לחדור ולהתגלות. נכון, השילוב של ארוס ודת מצוי לכל אורך התרבות האנושית, והוא מובן מאליו. הספר של זונטאג, חמק לי מהרדאר, תודה. ומעבר לכך, יש בי רצון ותשוקה לערער קצת על התפישות הדיכוטומיות שפשו בשדות בור(ות) רבים. התפיסה המקבעת, המקטלגת והמחנאית שלא יכולה לראות שילובים לכאורה פרדוכסליים כמוחילוני-רליגיוזי, כמו ארוטי ודתי ועוד.
משה, סלח לי על הנוקדנות, אבל הלא אנשי מלים אנחנו, ומלה היא מחשבה, נימה, וממשות פוטנציאלית.
התכוונתי למלה "נוירוטי" ולא למצוקה הקיומית שבחוויית הספק והתהייה, שבלעדיה לא תיתכן ידיעה, אלא רק אמונה (כלומר, ספק כבוש). המלה "נוירוטי" שייכת למילון הפתולוגי.
המלה "חילוני" היא אכן סתירת הרליגיוזי (מלשון חולין). ודוק – היה זה כינוי גנאי לחופשיים, שבסופו של דבר השתרש (כמו, להבדיל, ש"כנענים" הפך לכינוי השגור ל"עברים הצעירים"). ל
אמיר
באופן מילוני אתה צודק, אבל דומני כי לא במשמעות דנוטטיבית עסקינן, ולא כל נוירוטי הוא פתולוגי, או אפילו יהיה פתולוגי האופציה הרליגיוזית מהווה תחליף סביר לשוק חשמלי. ובמשמעות המטאפורית אני מתייחס לנוירוזה כתוצר של שבר ברצף החיים, שבר היוצר הפרעות מסוגים שונים. מאיר ב"סוף דבר" הוא נוירוטי כזה. אני מסופק אם הוא היה פתולוגי, היה מצליח להגיע להארה. אני סבור שההגדרות המחנאיות מצמצמות את היקף חווית המלאות המזומנת לכל אדם, בין אם הוא גלוי ראש ובין אם הוא כסוי ראש.רליגיוזיות היא חוויה דתית שאינה קשורה לדת הממסדית. מדוע יש סתירה בין היותי אדם שאינו מחויב להלכה, אבל נותן ביטוי של תפילה בחיי?
מוישלה, אני רואה עכשיו שמחצית מתגובתי נעלמה לה. כל מה שלא שייך לדיוק המלים. אשר למלים – אני חושב שדיוקן הוא קריטי. זה נכון לא רק בשירה, אלא בכלל. מלים יוצרות מציאות, גישות ויחס.
כשאנחנו אומרים "פתאומית לעד" זה נראה לנו אוקסימורון בדיוק משום שאין לזה מלה בשפתנו, גם אם החוויה נהירה לנו; כך גם "חילוני דתי" הוא אוקסימורון, אבל לרוב אנחנו משתמשים פשוט בשם הגנאי "חילוני" וזה מה שצובע את כל החופשיים בצבע הזה לכאורה.
אני מסכים אתך לגמרי שאין קשר בין קיום מצוות לרליגיוזיות בכלל. אחדים מהחילוניים המושבעים ביותר שהיכרתי(במשמעות הנכונה של המלה) היו חובשי כיפה או פוקדי כנסייה נאמנים. ולהפך – אנשים דתיים ("רליגיוזיים") יכולים לא להשתייך לשום ממסד "דתי" כפי שאמרת.
דוק גם בפשר המלה "דת" – מאוד מעניין.
ועוד – מה שפוער פתח אל הרליגיוזי לא חייב להיות שבר, אם כי לא פעם זה קורה כך כפי שציינת. אלה שני קצוות הספקטרום הרגשי שלנו: אפשר לחוות הארה מכך שאין עוד מה להפסיד, או להפך, משמחה וחיבור גדול.
אמיר
עכשיו אני יורד לסוף דעתך ואף מסכים. אם נדקדק הרי שהמילה סתירה לא משקפת את משמעות האוקסימורון. ודווקא דבר והיפוכו יוצרים ישות חדשה שאינה קיימת בשפה וזה מה שמרתק אותי.
נכון, גם שמחה גדולה וחיבור גדול יוצרים הארה. אבל עם נרד שוב לעומקי השמחה והחיבור הרי שבדרך כלל הם מצויים על פי תהום והחיבור נובע מתוך חסר, בדידות…המשיכה אל החלק שחסר בי
מסכים אתך. אוקסימורון הוא סתירה לכאורה –
ה"סתירה" מצביעה על מציאות שמצויה בתוך פער קונצפטואלי בשפה נתונה("פתאומית לעד").
אבל ה"סתירה" עשויה גם להיות מלאכותית, כלומר מבוססת על שיבוש קונצפטואלי באחד ממונחיה ("חילוני דתי") או בשניהם.
מסכימה איתך . יש איזו התנתקות המהחוויה הזאת ולצידה נהירה אליה , הדוחים הטוענים שהמאיסו עליהם אותה בגלל פוליטיקה ואני מוצאת שבנאדם מחפש אותה על מנת לעדן את עולמו הפנימי וכל השאר טפל. מצפה להמשך.
תודה על ההקשרים המעניינים.
רציתי לשאול: איפה מצאת שאברהם אבולעפיה גורס שזיווג ארצי הוא תנאי לדבקות עם האלוהי? זה מצוי היטב בזוהר, ובאופן כללי בתפיסה המיסטית היהודית, שמעולם לא משכה לכיוון של התנזרות או סגפנות, אבל דווקא אצל אבולעפיה- הדרך לחוויה אקסטטית מורכבת מטכניקות שאדם מכיל על עצמו, באופן אישי ועצמאי ובלי כל קשר לזיווג.(ראה "חיי העולם הבא" ועדות תלמידו על ההוראות הטכניות שביצע והחוויות שעבר).
שירלי, את לגמרי צודקת. במקור אכן כתוב "הזהר", אבל כשערכתי את הדברים לבלוג כתבתי מחדש את המשפט הזה ורק פסיכולוג יוכל להסביר למה כתבתי שם "אבועלפיה", תודה על הערנות וכמובן ההתמצאות.
יבוא על תיקונו
ותודה על התגובה
אולי חשבת על מאפה אבולעפיה(-:
(אצלי זה יכול להיות תנאי לא רע…)
תודה אביטל
המשך יבוא…
קראתי בשקיקה.
תודה.
סיגל
שימחת את ליבי
תודה
שומרת ללילה לקרוא.
והגבתי לך עכשיו בבלוג משום שרק עכשיו ראיתי את התגובות.
אשמח לקרוא את דעתך
מאוד מעניין, ומתקשר לדיבור בפוסט שלי.
ונזכרתי בשיר הראשון שפרסמתי, הייתי בת 20, זה שיר ירוק ותסלח לי עליו, כבר אין לי אותו, ואני זוכרת רק את ההתחלה:
ובאה עלי ההארה
כנוגה העמום העולה מן ההר,
ובאה אלי ההארה
ובכל זאת נותרתי אני,
וראיתי עוד יגיע האור
ונפתחתי ברוך לקבלו
וראיתי בכל יום תבוא הזריחה
אך אין מנוס מבוא הליל.
ובאה עלי ההארה
למרות שליל כוכבים היה…….
מכאן אני זוכרת רק מילים ספורות. זו החוויה שאתה מדבר עליה? נכון? זו חוויה פיסית.
יודית
לולא השירים הירוקים, לא היו השירים המאוחרים בשלים ומלאים. כן, בהחלט. "ונפתחתי ברוך לקבלו…" זו החוויה.
אני כבר עובר להגיב בבלוג שלך