בננות - בלוגים / / רליגיוזיות בסיפורת ובשירה הישראלית (ב)
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

רליגיוזיות בסיפורת ובשירה הישראלית (ב)

 

 

 

 

 

                                                                       רליגיוזיות בבשר וברִיק

(עיון בפואמה ברכת השחר מתוך "חיי המתים" מאת חנוך לוין)
על פי משנה א" מסכת אבות פרק ג,  המסתכל בשלושה דברים לא יבוא לידי עֲבֵרָה: "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". משנה זו מזכירה לכל בני האדם כי מקורם אינו גן עדן, אלא טיפה סרוחה, ועתיד הבשר להיאכל על ידי יצורים נחותים, רמה ותולעה המתעוררים לחיים עם מותו של הבשר "העליון". הפונקציה התמטית של איון "הבשר" עוד בחייו של אדם החי על רצף זמן קווי, אל מול האל, השופט הנצחי, הדן את נשמת האדם, הנצחית גם היא, לשבט או לחסד, היא להזהיר את האדם מפני חטא הגאווה, כדי שלא יבוא לידי עבירה. שתי ידיעות מתוך משנה זו נוכחות באופן עקבי במרבית יצירותיו של חנוך לוין, מקורו של האדם ועתידו, וביניהם נוכחות גדושה ועלובה של הבשר, המעוצב לעיתים באופן אירוני באמצעות שירי הלל ששרים לו גיבוריו העלובים. הידיעה השלישית בדבר האלוהים נעדרת באופן מופגן ביצירתו של לוין, אם הוא מופיע, הרי שהוא יונמך  באופן מעורר גיחוך, עד כדי כך שהאדם שנברא בצלמו הופך לאדוניו. ברם, הוצאתו של האל השופט בבית דין של מעלה, מאפשרת באופן פרדוכסלי כניסה אל המרחב הרליגיוזי. מבע  זה, על פי אמות המידה שנסקרו  בעיון ב"סוף דבר" של יעקב שבתאי, הולכים ומתעצמים ביצירתו המאוחרת של לוין.

 

בפואמות ובשירים אשר בספר "חיי המתים" שנדפס ב1999, מגיע חנוך לוין לביטוי פואטי רליגיוזי יוצא דופן.  דווקא מתוך כפירה גדולה לכאורה, והנמכת כל מה שנתפש כ"נשגב", תתגלה הרליגיוזיות מתוך ובתוך הבשר. "חיי המתים" המשוחח בכמה משיריו עם אלתרמן וביאליק הוא מסע של החיים בארצות המתים והתבוננותם של המתים בארצות החיים, זהו מסע מקברי וגרוטסקי, ספר יהודי של אומרי שיר על סף המוות. אדון כאן בקצרה ובאופן חלקי רק בפואמה הראשונה בספר: "ברכת השחר". השיר הראשון פותח בפסוק מתוך מזמור תהילים, המופיע בסידור התפילה: "שירו לאדוני שיר חדש".  אך במקום ההמשך "שירו לאדוני כל הארץ" וכו", לוין נוקט במהלך שמפרק תודעה קולקטיבית שיש בה מודל דתי ותרבותי ידוע בדבר ההשגחה האלוהית, ובמקום להמשיך ולשבח את האלוהים הוא עובר לתאר את מר שרשבסקי שימות, שכבר מת בבקרו של יום:

"… כך, כך מר שרשבסקי,/ כשביקשת לקום, כדרכך, לפני עלות השחר,/ לא נשמעו לך ידיך, לא נשמעו לך רגליך./ הגשם ירד וירד על בית הכנסת… …כך מר שרשבסקי,/ בטרם היום האיר/ וגרונך מלא באלוהים נורא/ חברת אל התרנגולים בצווחה ארוכה;/ רבי מאיר בעל הנס קורא מקופסת פח ריקה"(חיי המתים עמ" 9)
השיר פותח כאמור בשבח והלל לאל ולגבורותיו, אך מיד נוצרת תמונה ניגודית בה המאמין הקטן נידון למוות עלוב, מוות שנגמר בצווחה ארוכה עם התעוררותו של העולם לבֹקר חדש. זהו בֹקר מרוקן מכל נס ומכל מטבעות של חסד, בעולם שבו בית הכנסת מאוכלס במניינים תמהים, במניינים יודעים ובברכת כוהנים, שאפילו השכינה צרודה בגרונו של הכהן. כנגד מוות בנאלי זה, הגשם יורד על בית הכנסת, כאילו השפע האלוהי אינו משפיע על באי בית הכנסת הנמצאים בתוכו. לוין יוצר כאן פער אירוני בין הנשגב לנחות, הוא מרוקן את ההוד האלוהי, וקופסת הפח הריקה של ר" מאיר היא אפילו לא איסטרא בלגינא, קיש קיש קריא. אבל דווקא הריקון הזה משאיר ריק ומרחב לתודעה אחרת, אותה נפגוש בשיר השלישי בפואמה. אמנם הפואטיקה של לוין מלאה בצורות ביטוי כאלה אך לא כפי שהיא מנוסחת "בחיי המתים":
"הספרדיה ברטה לוי כבר יושבת בחלון/ ומפצחת גרעינים/ ישבניה, שני בני טובים טובי משקל ורכי בשר/ המשתחווים זה לזה בחנופה מדי לכתה…/ שדיה, שני בני טובים סקרנים ונפוחי ארשת, פורקי עול החזייה, תמרורים למאבדי נתיבות/ מציצים עכשיו מבעד פתח שמלתה/… בנותיה גלוריה, ויקטוריה ופנטסמגוריה/ מושחות את שערן בחלב ציפורים,/ מגרדות פצעוני תאווה על ירכיהן ושואלות זו לזו:/ מי האיש אשר ארש אשה?…/ מי זאת עולה מן הרחצה?/ זוהי דינה הכובסת. (שם, עמ" 12) בחלק הזה של הפואמה בולטת הנמכת שיר השירים. לוין שם ללעג ולקלס את הנשגבות והרוממות,לועג לארוס הנשגב, ולאהבה, בין אם היא בין גבר לאישה, ובין אם היא בין כנסת ישראל לאלוהים. נלעגותו של הבשר מועצמת כאן לנוכח רוממותו ונשגבותו, הבאים לביטוי בערגתה של השולמית לאהובה בשיר השירים.
ברטה, שהיא מעין פרודיה על סולווג בפר גינט, ועל הנערה הברה, היושבה לחלון וסורקה שערה, משירו של ביאליק, מפצחת גרעינים, וכל אברי הגוף המעוררים תשוקה נשגבת, כאן הם טובי משקל ורכי בשר, כמו בחנותו של הקצב השכונתי. אבל דווקא השדיים של ברטה זו, הם המציבים תמרורים למאבדי נתיבות. ניתן לראות בהצבה זו אנלוגיה פרודית לדבורה הנביאה, שהציבה נתיבות לדור של שמגר בן ענת שהלכו בדרכים עקלקלות, ולישעיה הנביא המוליך עִווְרִים "בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ…" לוין מפרק את המטפורה והאלגוריה המצויה במדרש שיר השירים: "שם כתוב בין היתר כי השדיים הם משה ואהרון, ואילו לוין כאילו אומר: דבורה וישעיהו הם שדיה של ברטה. בספר משלי פרק ז" כתוב כך: בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ:/… (ה) לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה:/ (ו) כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי: (כד) וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי פִי:/ (כה) אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ:…
לוין מקצץ כאן בנטיעות, דווקא זו שהכתוב מזהיר מפניה, ונותן למאמיניו תמרורים באמצעות המצוות, כיצד להישמר מפני פיתוייה של אישה הנשקפת בחלון, היא, ישבניה ושדיה מהווים את התמרורים למאבדי נתיבות. "מי זו עולה מן הרחצה? מחקה לוין את הדוד משיר השירים, ויוצר הזרה. במקום בואה של השולמית, באה דינה הכובסת – דינה אחות יעקב הנאנסת היא זו שאמור להציג בגד נקי וחדש. היינו, רק מתוך הנמיכות והשפל בבחינת: "דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ….", רק בפער האירוני הנוצר בין הנחות לנשגב, מצוי הפוטנציאל לגאולה. כדי לחזק דברים אלו מציב חנוך לוין מול ברטה בחלון את חיים גורלניק הנוהג על פי הנאמר במשלי:"עכשיו כשחיים גורלניק מנשק את המזוזה/ ויוצא את בית הכנסת,/ יושבת ברטה לוי, שדיה/ מטפסים על אדן החלון,/ ומפצחת גרעינים/ עיניה סובבות לאט כשני צבים חולים,/ רואות אותך בבואך ובצאתך ובלכתך בדרך…" (שם)

כאן יוצר לוין זהות בין ברטה לבין אלוהים, כאשר הוא מסב את ביטוי האמונה אולי הגבוה ביותר שבין אדם לאלוהים המגולםבפסוקים מספר דברים פרק ו:שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד:/ …(ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:/

שדיה של ברטה הם המצפן, ועיניה כעיני האל הרואות הכל, אבל אצלה הן עיני שני צבים חולים, רואות את אותה התפוררות, התמעטות והתרוקנות, רואות את המוות הבא אל בית האלוהים ועל באי בית זה, בשעה שאין בבית זה ובחיים בכלל, אלוהים משגיח, אלא אל נעדר, אַיִן מוות ושברי תרועות:"…רואות איך הגשמים יורדים,/ והמנין הולך ומתמעט,/ והקדיש הולך ורפה ודק,/ והמילים מסובכות בחוט אדום,/ ואנשים מעט יוצאים מבית הכנסת,/ מנשקים את המזוזה,/ והפועל מדביק את מודעות האבל,/ והאדם מרגיש פתאום ברע,/ הולך הצידה ומקיא,/ והשמים לוחצים עליו,/ ובאזניו שברי תרועות/ כשהיא יושבת בחלון ומפצחת גרעינים/ ובאזניו שברי תרועות, שברי תרועות…". (שם, עמ" 13) 
בניגוד ליעקב שבתאי, אשר שרטט את ההתגלות הנחווית מתוך התוהו כמסע של לידה מחדש, משאיר אותנו חנוך לוין, לכאורה ללא הקתרזיס הרליגיוזי. אבל רק לכאורה, משום שהגשמים יורדים גם אצל לוין, היינו ישנו איזה שפע היורד לעולם שהאדם הלוויני אינו מתחבר אליו. בניגוד לילד בשירו של אמיר גלבוע: "הולדת"*, שם, לאחר שהגשם יורד, חווה הילד הדובר חוויה רליגיוזית באמצעות האיחוד שבין נפשו לבין נפש הטבע, מאבד האדם של חנוך לוין את תום הילדות. רק לנוכח מותו של שרשבסקי מחלק א" בפואמה מרגיש חיים גורלניק ברע והולך להקיא, זוהי שעת הרליגיוזיות, אז הוא שומע שברי תרועות, המתגברים לנוכח הגשמיות המתגלה בדמותה של ברטה ושדיה על אדן החלון כשהיא מפצחת גרעינים. שלוש פעמים הוא שומע שברי תרועות, צירוף של שני סוגי תקיעה בשופר בימים הנוראים: תרועה ושברים. הצלילים האלה הם מהצלילים הקדושים ביותר בתרבות היהודית.
אפשר בהחלט לומר שזמן התרועות והשברים הוא זמן שתיקת המילים, הוא זמן בו מתגלה הנשגב הנעדר באמצעות הצלילים הבוקעים את החשכה ויוצרים רגע של הארה.  
*
אמיר גלבוע
 
הולדת
 
הַגֶּשֶׁם חָלַף.
 
וְהוּא עוֹד מִגַּגּוֹת וּמֵעֵצִים
מְזַמֵּר בְּאָזְנַי
וּמְכַסֶּה עַל רֹאשִׁי
בְּהִינוּמָה כְּחַלְחֶלֶת.
 
אַשְׁרֶיךָ אֱלֹהַי ,
בְּרִשְׁתְּךָ נָצוֹד הַיֶּלֶד.
הִנֵּה אַקְרִיב עָלֶה אֶל עָלֶה
וְאֶרְאֶה אֵיךְ מְכַסֶּה עָלֶה עַל עָלֶה
וּמִתְמַזְּגִים הָרְסִיסִים.
וְאֶקְרָא לִכְלוּלוֹת מִשָּׁמַי
אֶת הַסִּיסִים.
וְכָל חַלּוֹנִי אֲעַטֵּר עֲצִיצִים.
 
אַשְׁרֶיךָ אֱלֹהַי , בְּרִשְׁתְּךָ נָצוֹד הַיֶּלֶד.
אֲנִי פּוֹקֵחַ אֶת עֵינַי 
אַדְמָתִי רְחָבָה מְאֹד
וְכֻלָּהּ מִקְשָׁה
שֶׁל פִּטּוּרֵי צִיצִים
יְרֻקִּים.
 
הוֹ אֱלֹהַי , אֵיךְ הָיִינוּ חֲבוּקִים!
 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

14 תגובות

  1. אהבתי את השיר של גלבוע. אגב, רליגיוזיות בשירה תמיד שולחת אותי למרצה שלי לשעבר, מומחית בעניין, לילי רתוק.

    • משה יצחקי

      תודה איריס
      אכן שיר נפלא.
      האם לילי רתוק מנסחת אחרת את תפישת הרליגיוזיות בשירה?

      האם מכלל ההן על השיר אפשר ללמוד על הלאו שבשאר העיון?(-:

  2. מעניין ביותר, מוישלה. אצל גלבוע יש "תיקון" של מעמד העקדה להארה פגאנית של הנשגב בטבע. אבל בקשר לחנוך לוין – נדמה לי שזה ההפך מהרליגיוזי.
    לא כל חילון הקודש הוא קידוש החול. ככל שאני רואה, מה שלוין עושה עומד במסורת "מחברות החשק" יותר מכל, ואצל לוין הכל מוליך לשבר חילוני חסר תקוה ואל.

    • תודה אמיר

      אמיר גלבוע יוצר חוויה פגאנית של קדושה
      שהיא אכן מעין תיקון למעמד העקדה.
      בוא נעשה תרגיל מחשבתי:
      האם אין בעיסוק האובססיבי בבשר הגשמי והעלוב עד כדי איונו משום השארת יסוד שהוא בעצם הנפש שבבשר? האם אין העיסוק האובססיבי בהעלאת והאלהת הנשגב משום חילונו? האם אין ריקון הכל מגיע בסופו של דבר לאיזה אין גדול?
      אגב, ביצירותיו האחרונות של חנוך לוין, אני מזהה יסודות של פיוס.

      • זה מזכיר לי את אמרתו המבודחת משהו של ישו בבשורה על פי תומא: "אם בעבור הרוח נהיה הבשר הרי זה פלא. ואם בעבור הבשר הרוח – הרי זה פלא על כל פלא. ואני לא אבין איך ישכון העושר הרב בעוני הלזה"
        מוישלה, אני הייתי מגיע אתך מיד לאותה מסקנה רוחנית, אבל התרגיל המחשבתי הזה עלול להיגמר במסקנות שונות לגמרי, כמו של חנוך לוין ורבים אחרים לפניו. האם זה מוביל אותו לייאוש קיומי? אני חושש כן. לתמונת עולם פסימית? שוב, לצערי, כן.

        • האמרה הנפלאה מבודחת, אבל אנחנו יודעים שיש בבדיחות עומק ורצינות גדולה. זה היופי שבאוקסימורונים ופרדוכסים.
          כן, ללא ספק יאוש קיומי, אבל אני, ואולי זו המועקה הגדולה שמחפשת התרה, מניח את האף על פי כן של הקורא, ואני מאמין גם של היוצר -בכתיבה הזו, כך אני מאמין קיים היסוד המתגבר על הייאוש הקיומי. אחרת, המסקנה המתבקשת היא התאבדות. והכתיבה היא יסוד אכזיסטנציאלי המתמודד עם האבסורד.
          ובכל מקרה חווית השיחה אתך היא בשבילי רוחנית.

  3. מעניין מאוד, אבל אני צריכה לקרוא את כל הטקסט של לווין בכדי להחליט אם האין הלוויני הוא היש הרליגיוזי.
    בינתיים, כפי שקראתי אותם כאן, הם עומדים בהיפוך מבחינת החוויה הרליגיוזית.

    • איה עיפוף, לא התבטאתי מדוייק, התכוונתי שחוויית השיר של גלבוע עומדת בהיפוך לחוויה הלווינית.
      אוהבת את הנושאים שאתה מעלה, אשמח אם תביא עוד.
      ושבת שלום.

      • תודה יודית

        הבאתי את שירו של גלבוע כדי להצביע על הניגוד לטקסט של לוין. אצל גלבוע החוויה הרליגיוזית נוכחת ומצויה "ביש" המתהווה באיחוד של הילד עם הטבע ששיאו החיבוק האלוהי.
        אצל לוין הרבה יותר קשה לחשוף את זה מבעד ליאוש, האירוניה והאיון.
        תחשבי על חוויה של יאוש קיומי בו אדם פועל בכל מאודו כדי לא להשיג דבר. ומתוך הייאוש הזה הוא נותן ביטוי פואטי המשוחח עם מקורות דתיים שהוא הופך אותם על פיהם ומייצר משמעות חדשה. כתיבה כזו לטעמי היא ביטוי רליגיוזי כמו קוהלת.
        אני שמח שהנושאים הללו פוגשים את ליבך, ושמח לשוחח אתך עליהם.
        שבת שלום גם לך

  4. מוטי גלדמן

    מרתק ביותר. אחזור ואקרא בטקסט הזה שהמובאות בו כולן עזות ומרגשות ביופיין. כך גם השיר הנהדר של גלבוע. מהיפים בשיריו. תודות

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי