יניב ברנר
*
במרפסת שמש שוזפת
מול ים תיכון מתנמנם
אני אומר לך, את שלא מכאן:
אני נח עבור מאה דורות של יהודים
מבריחי גבולים ויושבי אוהלים
על נדודיהם ועל מיטלטליהם ועל מקלם.
במקום הזה תקעתי יתד
גם אבי וסבי נחים כעת
סבי בפעם האחרונה למרגלות הר נמוך
אבי מעלעל בעיתון מבוקר ועד ערב.
את העייפות אני חש בעצמותיי
את המרדף ברגליי הרגזניות
ועל גבי שריד של חטוטרת-מאמץ –
אבל בני,
בני סוף-סוף יהיה זקוף קומה.
אני חולץ את סנדליי
מעסה את כפות רגליי
נוגס בפרי מתוק-צהוב
מביט בקורת רוח במתרחצים
קלי התנועה על שפת הארץ.
אמנם, אני לאה ועצל.
אך האם אפשר להאשים אותי?
אני נח עבור מאה דורות של יהודים.
מקסים
תודה מירי
יפה ומרגש. קשה להיות יהודי. השיר הזה אם יגיע למקום הנכון יעשה לך שם.
תודה מוטי
תענוג. נשאר רק לנפנף לך קצת…
🙂 תודה אמיר
מפעים. בראבו!
אהבתי את השילוב בין האישי לבין הלאומי-אפי בשיר.
תודה אוטו ותודה איריס
"אבל בני
בני יהיה סוף סוף זקוף קומה"
אמן.
אהבתי את התחושה האמיתית הזו שאתה נושא על גבך את חטוטרת הדורות.
עכשיו הבלוג יפה בזכותך
תודה אורה, ותודה אחת, שמח שאהבתן
יפה.
תודה איציק
אם נחשב את כל הקילומטר"ז" של אבותינו נמשיך לנוח לנצח וזה לא רעיון רע בכלל. אהבתי.
תודה, שמח שאהבת
שיר מושלם
ותודה גם לאלמוני/ת
גדול.
מיוחד מאוד, יניב