הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילה! הוּ! פאסָה! – סוף

הנֵבל של גאסירֶה

מההתחלה: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9527&blogID=182

3

בנו הבכור של גאסירה נקבר, ודיֶירה אבְלה. כד הקבורה שבו הושבה הגופה היה אדום מדם. בלילה ההוא נטל גאסירה את הנבל ופרט על העץ. הנבל לא שר. גאסירה כעס. הוא קרא אליו את בניו. אמר גאסירה: "מחר נרכב להילחם בבורדאמה".

שבעה ימים רכב גאסירה עם הגיבורים לקרב. מדי יום הצטרף אליו אחד מבניו להיות הראשון בלוחמים. ומדי יום נשא גאסירה בחזרה העירה את גופתו של אחד מבניו על שכמו ועל הנבל. וכך, מדי ערב ניגר דמו של אחד הבנים אל הנבל. אחרי שבעת ימי המלחמה אבל גדול נפל על דיירה. כל הגיבורים וכל הנשים עטו בגדים לבנים ואדומים. בכל מקום ניגר דמם של הבורומה שהקיזו מדמם. כל הנשים נשאו קולן בקינה. כל הגברים מלאו זעם. לפני יום המלחמה השמיני נאספו כל הגברים והגיבורים של דיירה ודיברו אל גאסירה: "גאסירה, זה חייב להיפסק. אנחנו נכונים להילחם בעת הצורך. אבל אתה בזעמך ממשיך ונלחם בלי טעם וגבול. צא עכשו מדיירה! אחדים יצטרפו אליך. קח את הבורומה שלך ואת בקרך. רובנו מעדיפים חיים על תהילה, ואם כי איננו רוצים למות כבני בלי שם, גם איננו רוצים למות למען התהילה לבדה."

הזקן החכם אמר: "אה, גאסירה! כך תאבד היום וואגאדו בפעם הראשונה".

הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילה! הוּ! פאסָה!

גאסירה ובנו האחרון, צעיר בניו, נשיו, רעיו ונאמניו, רכבו אל המדבר. הם רכבו דרך הסאהל. גיבורים רבים רכבו עם גאסירה בשערי העיר. רבים שבו, מעטים התלוו אל גאסירה ובנו הצעיר אל הסהארה.

הם רכבו הרחק, יום ולילה. הם הגיעו אל הישימון ושם לבדם נחו. כל הגיבורים וכל הנשים וכל הבורומה ישנו. בנו הצעיר של גאסירה ישן. גאסירה היה חסר מנוחה. הוא ישב ליד האש. זמן רב ישב שם, עד שלבסוף נרדם. לפתע זינק ממקומו. גאסירה היטה אוזן. קרוב אליו שמע קול. הקול נשמע כאילו בקע ממנו עצמו. גאסירה החל לרעוד. הוא שמע את הנבל שר. הנבל שר את הדאוסי. 

כשהנבל שר בפעם הראשונה את הדאוסי, מת המלך נגאנאמבה בעיר דיירה; כשהנבל שר בפעם הראשונה את הדאוסי, התמוגג זעמו של גאסירה; גאסירה בכה. כשהנבל שר את הדאוסי בפעם הראשונה, נעלמה וואגאדו – בפעם הראשונה.

הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילה! הוּ! פאסָה!

ארבע פעמים ניצבה וואגאדו בכל הדרה. ארבע פעמים אבדה וואגאדו ונעלמה מעין אדם. פעם בגלל גאווה, פעם בגלל מרמה, פעם בגלל חמדנות, ופעם בגלל מחלוקת. ארבע פעמים שינתה וואגאדו את שמה. בפעם הראשונה היא נקראה דיירה, בשנייה אגאדה, בשלישית גאנה, וברביעית שילה. ארבע פעמים סובבה וואגאדו את פניה. פעם צפונה, פעם מערבה, פעם מזרחה, ופעם דרומה. כי תמיד, בכל פעם שנראתה לעין אדם, היו לוואגאדו ארבעה שערים: אחד פנה צפונה, אחד מערבה, אחד מזרחה ואחד דרומה. אלה הם הכיוונים שמהם מגיעה עוצמתה של וואגאדו, העוצמה שבכוחה היא עומדת בין אם תיבנה מאבן, עץ או אדמה, ובין אם תחיה רק כצל ברוחם ובכמיהתם של בניה. כי לאמיתו של דבר וואגאדו אינה עשויה מאבן, אינה עשויה מעץ,  אינה עשויה מאדמה. וואגאדו היא העוצמה החיה בליבותיהם של אנשים. לעיתים היא גלויה, כי העיניים חוזות בה והאזניים שומעות את מכת החרבות וצלצול המגינים, ולעיתים היא עייפה מנחישותם של אנשים, ואז היא ישנה. בפעם הראשונה נפלה שינה על וואגאדו בגלל גאווה, בשנייה בגלל מרמה, בשלישית בגלל חמדנות, וברביעית בגלל מחלוקת. אם אי פעם תשוב ותימצא וואגאדו בפעם הרביעית, היא תחיה בעוצמה כה עזה ברוחם של האנשים, עד שלא תאבד עוד לעולם; בעוצמה כה עזה שגאווה, מרמה, חמדנות ומחלוקת לא יוכלו שוב לפגוע בה לעד.

הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילה! הוּ! פאסָה!

בכל פעם נעלמה וואגאדו באשמת אדם, ובכל פעם ששבה והופיעה זכתה ביופי חדש שהוסיף  הדר על הדרה. הגאווה הביאה את שירת המשוררים, שכל עם מכבד ומחקה עד היום. המרמה הביאה גשם של זהב ופנינים. החמדנות הביאה את הכתב, המצוי עדיין בשימושם של הבורדאמה, ובוואגאדו היה עיסוקן של הנשים. המחלוקת תזכה את וואגאדו החמישית בכוח עמידה שיהיה איתן כסלעי הסהארה וכגשמי הדרום, כי כל גבר יישא אז וואגאדו בליבו  וכל אשה תישא וואגאדו ברחמה. 

הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילה! הוּ! פאסָה!

מאנגלית: אמיר אור

****

על שירת הגיבורים של הפָאסָה

בין הסהארה בצפון לבין ערבות המיוערות של הסודאן מדרום, בין  סנגל במערב לבין הנילוס במזרח, משתרעת רצועה של אדמת מרעה, הסאהֶל. במערבו של אזור זה, בין הניזֶ'ר העליון לבין יובלו, הבּאני, משתרעת ארץ הפאראקה הפוריה, ששני הנהרות האלה משקים. במתכונתו הנוכחית, מקורו של שיר העלילה "הנבל של גאסירה" הוא בממלכת גהאנה, ממלכתם ההיסטורית של הסונינקה שנוסדה שם במאה ה-4 לספירה. אולם העלילות עצמן שייכות לעידן הירואי קדום בהרבה; אזור זה, שכיום יושבים בו הסונינקה, היה  קודם לכן ארצם של אבירים ומשוררים נודדים, ארצם של בני הפאסה. הפאסָה זוהו עִם הגאראמאנטים שנזכרים כבר אצל הרודוטוס, ותרבותם הגיעה לשיא כוחה והתפתחותה בסביבות 500 לפנה"ס. הם הגיעו לניז'ר העליון מן הצפון דרך הים ונלחמו מלחמה ממושכת עם הבּוֹרוֹמָה והבּוּרְדאמָה (אבותיהם של בני הפוּלְבֶּה והטוּאָרֶג) עד שהכניעו אותם. כעדותה של היצירה עצמה,  הפאסה הם שהורישו את האפוס לסונינקה, והעלילות המספרות על מאבקים קדומים אלה, משקפות מסורת ומציאות היסטורית שקדמה להיווסדה של גהאנה באלף שנה לפחות. למרות השפעתו ההרסנית של האיסלאם על תרבות הסונינקה, ולמרות שהלוחמה פינתה את מקומה לחקלאות, מקצת מעלילות הגיבורים של הפאסה השתמרו בדאוּסי – שירת העלילה של הסונינקה, ובבָּאוּדִי – שירת העלילה של הפולבה.

© אמיר אור