אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הנֵבל של גאסירֶה
מההתחלה: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9527&blogID=182
2
בבוקר המחרת שוב יצא גאסירה עם הגיבורים להילחם בבורדאמה. גאסירה זעם. גאסירה קרא אל הגיבורים: "הישארו כאן, מאחור. היום אלחם בבורדאמה לבדי". הגיבורים נשארו מאחור, וגאסירה התקדם לבדו להילחם בבורדאמה. גאסירה הטיל את חניתו. גאסירה הסתער על הבורדאמה. גאסירה הניף את חרבו. גאסירה היכה ימינה, גאסירה היכה שמאלה. חרבו של גאסירה הייתה כחרמש בשדה חיטה. הבורדאמה פחדו. הבורדאמה היו המומים. הם צעקו, "זהו לא פאסה, לא גיבור, זהו דאמוֹ!" הבורדאמה סובבו את סוסיהם. הבורדאמה השליכו את חניתותיהם אחריהם וברחו. גאסירה קרא לאבירים. גאסירה אמר: "איספו את החניתות". האבירים אספו את החניתות. האבירים שרו: "הפאסה גיבורים. תמיד היה גאסירה ראשון לגיבורי הפאסה. תמיד הגדיל גאסירה לעשות. אבל היום היה גאסירה גדול מגאסירה!" גאסירה רכב אל תוך העיר והגיבורים רכבו מאחוריו. הגיבורים שרו: "מעולם לא זכתה וואגאדו בחניתות כה רבות כמו היום".
גאסירה הניח לנשים לרחוץ אותו. הגברים נאספו. אבל גאסירה לא התיישב במעגל הגברים. גאסירה יצא לשדות. גאסירה שמע את הקוראים. גאסירה התקרב אליהם. קורא אחד ישב מתחת לשיח ושר: "הקשיבו לשיר! שמעו את עלילותי!" הקורא שר על המלחמה שנלחם עם הנחש. הקורא שר: "על כל היצורים נגזר למות, להיקבר ולהירקב. מלכים וגיבורים מתים, נקברים ונרקבים. אבל הדָאוּסִי, השיר על מלחמותיי, לא ימות. הוא יוּשר שוב ושוב, ויאריך ימים יותר מכל המלכים והגיבורים. הוּ, אעשה נא את המעשה! הוּ, אשיר נא את הדאוסי! וואגאדו תאבד. אבל השיר ישרוד ויחיה!"
הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילה! הוּ! פאסָה!
גאסירה הלך אל החכם הזקן. אמר גאסירה: "קייקורו! הייתי בשדות. הבנתי את דיבורם של הקוראים. הקורא התגאה בכך שהשיר על עלילותיו יאריך ימים יותר מוואגאדו. הקורא שר את השיר. אמור לי, האם גם בני האדם מכירים שירי עלילה? האם יש בכוחו של השיר להאריך ימים יותר מן החיים והמוות?" אמר החכם הזקן: "גאסירה, אתה ממהר אל סופך. איש אינו יכול לעצור בך. ומאחר שאינך יכול להיות מלך, תהיה למשורר. אה, גאסירה, גם בזמן ששמלכי הפאסה שכנו ליד הים, הם היו גיבורים ונלחמו בגברים אוחזי נבל ששרו את הדאוסי. לא אחת הטיל שירו של האויב פחד בליבות הפאסה, שהיו גיבורים מאין כמותם. אבל הם מעולם לא שרו את שירי העלילה. הם היו הראשונים במעלה, ההוֹרוֹ, ואילו שירי העלילה הושרו רק בפי בני השנִיים במעלה, הדְיארֶה. הדיארה לא נלחמו כגיבורים, למען שעשוע הקרב כשלעצמו, אלא יותר כמו שתיינים, למען התהילה שלאחר הקרב. אבל אתה, גאסירה, מאחר שאינך יכול עוד להיות השני בין הראשונים, תהיה ראשון בין השנִיים. על זאת תאבד וואגאדו". אמר גאסירה: "שתישרף וואגאדו!"
הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילה! הוּ! פאסָה!
גאסירה הלך אל החרָש. אמר גאסירה: "התקן לי נבל". אמר החרש: "אתקין, אבל הנבל לא ישיר". אמר גאסירה: "חרש, עשה את מלאכתך. השאר הוא ענייני". החרש התקין את הנבל והביא אותו לגאסירה. גאסירה פרט על הנבל, אבל הנבל לא שר. אמר גאסירה: "ראה, הנבל איננו שר". אמר החרש: "הוא שאמרתי לך מלכתחילה". אמר גאסירה: "ובכן, עשה שיָשיר". אמר החרש: "איני יכול לעשות יותר משעשיתי. השאר הוא עניינך שלך". אמר גאסירה: "מה אני יכול לעשות אם כן?" אמר החרש: "זוהי חתיכת עץ. היא אינה יכולה לשיר אם אין לה לב. עליך לתת לה לב. כשתצא לקרב, שא על גבך את חתיכת העץ הזאת. על העץ להדהד במכת חרבך. על העץ לספוג את הדם הנוטף; דם מדמך, נשימה מנשימתך. על כאבך להיות כאבו, על תהילתך להיות תהילתו. על העץ לחדול להיות מן האילן; עליו לספוג אליו את עמך ולהיות חלק ממנו. לכן עליו לחיות לא רק אתך, אלא גם עם בניך. אז יהדהד הצליל העולה מליבך באוזנו של בנך, וימשיך לחיות בעם; ודם חייו של בנך ישתות מליבו וישטוף על גופך, וימשיך לחיות בחתיכת העץ הזאת. אבל על זאת תאבד וואגאדו". אמר גאסירה: "שתישרף וואגאדו".
הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילה! הוּ! פאסָה!
גאסירה קרא אליו את שמונת בניו. אמר גאסירה: "בניי, היום נצא לקרב, אבל מכות חרבותינו לא תהדהדנה עוד בסאהֶל לבדו, אלא תשמענה את צלצולן לעידני עידנים. אתם ואני, בניי, נמשיך ונחיה בשיר ונאריך ימים יותר מכל גיבור אחר. בני בכורי, היום שנינו, אתה ואני, נהיה הראשונים בקרב!"
גאסירה ובנו הבכור יצאו חלוצים לקרב, לפני כל הגיבורים. גאסירה הטיל את הנבל על שכמו. הבורדאמה קָרבוּ. גאסירה ובנו הבכור תקפו. גאסירה ובנו הבכור יצאו ראשונים והשאירו את שאר הגיבורים הרחק מאחוריהם. גאסירה לא נלחם כמו בן אנוש, אלא כמו דאמוֹ. בנו הבכור נלחם לא כמו בן אנוש, אלא כמו דאמוֹ. גאסירה פתח בקרב עם שמונה בּוֹרְדאמה. שמונת הבורדאמה תקפו בעוז. בנו חש אליו לעזרה והיכה ארבעה מהם ארצה. אבל אחד הבורדאמה הטיל חנית ופילח את ליבו. בכורו של גאסירה נפל מת מעל סוסו. גאסירה כעס. גאסירה צעק. הבורדאמה ברחו. גאסירה ירד מעל סוסו ולקח את גופת בנו הבכור על גבו. אז עלה על הסוס ורכב לאיטו בחזרה, אל הגיבורים האחרים. דם ליבו של הבכור נטף על הנבל שהיה תלוי על שכמו. וכך, בראש הגיבורים רכב גאסירה לתוך דיירה.
הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילה! הוּ! פאסָה!
מאנגלית: אמיר אור
ה מ ש ך : http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9613&blogID=182
הוּ! אמיר
כתב החידה ממשיך ומרתק
משום מה עלה בדעתי המשפט
The pen is mightier than the sword
משום מה? 🙂
זה בוודאי נכון, לא?
את חושבת על פאר הספרות והתרבות, ריקי, אבל העטים הולידו גם רעיונות שבשם חלקם נרצחו מאות מליונים.
קושט אמת
:))) בעיקר הקושט
"מאחר שאינך יכול להיות מלך תהיה למשורר"האם שיריו יהיו טובים יותר שאחר שאיבד את בנו בכורו?
חני, בוודאי… הלא ידעת? האמנות היא גם חיים שלא נחיו, קורבן אדם.
אמיר, מחיר כבד להחיות כך את הנבל
האם השירה תחייה קולה רק בדם ליבו של מישהו?
האם לא כך לעיתים קרובות? זוהי גרסה קדומה של "האמן הסובל" כנראה 🙂 אבל בהחלט לא מומלץ…
"האם יש בכוחו של השיר להאריך ימים יותר מן החיים והמוות" אם וכאשר הוא נולד "יותר כמו שתיינים, למען התהילה שלאחר הקרב"?
נראה שלקרוא שירי משוררים שכבר אינם עימנו בחיים זה כמעט כמו לעלות אל קברי צדיקים. לזמֵן את רוח הצדיק ולהתפלל בהנאה איתו, כדי להבין מה הוא אמר ככלי, כתובנה עמוקה…
אבל נראה לי שיותר אנשים בתקופה הזו רוצים להשמיע מאשר לשמוע. יותר אנשים רוצים לכתוב שירה מאשר לקרוא שירה.
בסופו של דבר אנחנו בונים שוב את מגדל בבל…
תמי, השירה הייתה פעם לא רק המיתוס, האתוס והחלום של התרבות אלא גם הפילוסופיה, ההיסטוריה, האתנוגרפיה והמטפיסיקה.
כיום אנחנו בעולם אחר. וכשאת אומרת "מגדל בבל" האם את מתכוונת לבליל הקולות נטולי הקשב של מביעים שאינם קולטים?
לו ניתנה לשירה תהודה רחבה יותר, היא הייתה משרתת אותנו באותה צורה גם כיום.
ברגע שצמחה הפופוליזציה של השירה וחבְרָה ללחנים, היא התפשטה מן המשמעויות הרבות שיכלה ללבוש, אולי כדי לדבר אל קהל יעד רחב כדי לחצות גבולות…
השירה שאתה מתכוון אליה, נשמעת רק באוזני קהל מצומצם מאוד.
קהל מצומצם שמגביר כוחו בהשמעת בליל קולות וממעיט בהקשבה לעצמו או לאחר…
יש בזה הרבה מן האמת. השירה היא דיבור למיטיבי לכת, טעון משמעות עד קצה גבול היכולת.
אבל דווקא בזמנים קדומים שירה ולחן (מושר או בליווי) היו הדבר הרגיל.
לכן אין לנו מלה נפרד לPOEM וSONG
אם כך אולי אתחיל להגיד שאני לומדת פואטיקה ולא שירה?…
כתיבת שירה ובעיקר כזו העוברת מדור לדור ומשמשת תמרורים לשבט או לעם היא סוג של עצמה וחקיקה, בעיקר אם היא ראשונית. לפיכך היא שובת לב ומאחדת, גם אם לא כל עיקריה ברורים. די בכך שהם מהפנטים ומאחדים.יצירה זו בשלמותה מן הסתם תספק תשובות אחדות ותעמעם אחרות. אנא, המשך בזאת אמיר.
רות, למה את מתכוונת שעיקריה אינם ברורים? מסכים אתך ששירה כזו מכוננת אתוס וחזון.
אמיר,
מעניין מאוד האופן שבו נתפשים שירי העלילה והמשוררים בסיפור המיתי הזה.
האמונה שהשירים והמשוררים יאריכו ימים יותר מהגיבורים שאת עלילותיהם הם מספרים. השירה כסוג של מלחמה בשכחה ובחידלון.
אלא שהמחיר גם במלחמה הזאת כבד.
הוּ! דְיֶירָה, אָגאדה, גאנה, שילה! הוּ! פאסָה!
חני, בוודאי שהמחיר כבד… הרי שירה אינה משחק מלים.
השירה נתפסה כמגע בנצח במרבית התרבויות העתיקות הידועות לנו, והדברים אף נאמרו במפורש באיליאדה ובמהאבראטה,למשל, בתוך השירה עצמה.
ולא רק בשירה הלירית. סאפפו, בשיר שתוקף אישה בורה, אומרת לה: את, בניגוד לי, סאפפו,
"במותך תשכבי ואף פעם לא זכר יהיה לך
ולא געגוע אלייך! אין לך חלק בשושני המוזות, וגם בבית המוות, נעלמת מעין, תשוטטי לגומה בין מתי ערפל"
אופס, צ"ל כמובן 'לא רק בשירה האפית, אלא גם בשירה הלירית'.
האם התחושה שלי נכונה ,ויש שינוי בפרק הזה בסגנון הכתיבה? יש לי תחושה של סטאקטו להבדיל מתחושת היריעה הרחבה יותר של הפרק הראשון.
לא חושב, גיורא. אמנם בהתחלה יש רקע ובחלק הזה פשוט יש אירועים, אבל בסך הכל הסגנון דומה.
ממש מחול החרבות, כמה קרובים הם
הנבל-שירה לנבלה- מוות ולנבלים ולנבילה
הו! מוישלה!
עם קופת מתים על שכמנו, נמשיך ונשיר
אוי, אמיר.עצב גדול הפיל עלי הפרק הזה.כבר מהפסקה הלפני אחרונה נכנס בי אי שקט. אכן שבדמינו ניצור, ננגן, נכתוב.שאלתי את עצמי מי יהיה הקורבן והתשובה באה בפיסקה האחרונה.
הייתי מוותרת על כל אמנותי אם זה היה מחזיר לי את בני…
כן, היצרים פה גדולים מהחיים, שאם לא כן לא היה זה אפוס. לגאסירה לא אכפת החיים אלא מה שעל פי הבנתו הם החיים הראויים. האירוניה כאן היא אכן שעל מזבח הנצח והזיכרון שלא יסוף מוקרבים פה בנים בשר ודם.