ציפורניים

צ י פ ו ר נ י י ם

כשבאים לבקר את מרסל היא חוזרת כל הזמן לסיפור הילדות שלה. איך גרה בשוק מחנה-יהודה בירושלים וכשאימא שלה רצתה להעניש אותה היתה שולחת אותה לאביה שלימד בחדר. מרסל, שהיתה כבת שבע או שמונה, הלכה לכיתת הלימוד של האב ואמרה לו מילת קוד שסוכמה קודם לכן בין ההורים. בנוכחות תלמידי הכיתה, שהיו כולם בנים, הורה הרב לבתו לשכב על השולחן, נטל מקל שלשני קצותיו היתה קשורה רצועה, הפשיל מעט את שמלתה, שם את כפות רגליה ברווח שבין הרצועה והמקל, קרא לשני בנים מתלמידיו וציווה עליהם לאחוז בקצות המקל ולסובב את הרצועה עד שהיא נכרכה סביב כפות רגליה והידקה אותן. אז לקח האב מקל נוסף והכה עליהן. מרסל זוכרת בעיקר את העלבון, את הבנים האוחזים במקל שמנסים להציץ מתחת לשמלתה, וכל הכיתה שצוחקת לה.
 
אני חושבת איך מרסל התמימה היתה נשלחת אל אביה המלמד עם מילת הקוד, בלי שהבינה לקראת מה היא הולכת, כמו יצחק שהלך עם אביו בלי שידע מה עמד לקרות ואיך אבות עוקדים את ילדיהם בשם האהבה ובשם האמונה, ואיך לילדים אין עדיין ציפורניים.

אני נזכרת באלוהים ששולח את ידו וכמעט נוגע בידו של אדם על תקרת הקפלה הסיסטינית ואף על פי שהידיים רפויות מאד, רגועות, הן טעונות פוטנציאל של כוח. כמה נתינה ואהבה וכמה אמונה באדם יש במגעו זה של אלוהים, ואיזו תנוחת גוף נינוחה, משוחררת, מלאת ביטחון וכבוד כלפי האב העליון יש לאדם.

עולה בראשי אז תמונת גופה המכווץ מעלבון ומכאב של מרסל על שולחן הכיתה, ובסדנה שלי אני לוקחת לוח שעם צובעת אותו באקריליק צהוב ונועצת סיכות בציפורניים מלאכותיות ארוכות ואדומות, יפות מאד. שלוש שורות של ציפורניים, בכל אחת חמש, ושמה אותן בקופסת זכוכית, כמו פרפרים משופדים. אולי האצבעות של מרסל התעקמו כל כך בגלל שהיא שתקה. ככל שהיא שתקה הן התעוותו יותר. 

מרסל חוזרת שוב ושוב לסיפור הזה אפילו שעברו מאז בטח שבעים וחמש שנים, והיא כל הזמן שואלת איפה ההורים שלה כי היא מתגעגעת אליהם, ואני שואלת איך זה יתכן.