רותי רום ציירת וסופרת
סיפור פשוט על אהבה
מאת: רותי רום
העיר מתעוררת
ושושי לא נשברת
חג. שושי לא תיתן מתנה
חג. שושי צריכה לקבל מתנה
חג. נשמעו מחשבות של פרידה
חג. מברשת איפור מהודרת
יש פרוטוקול של חג
שושי שומעת אותו צועד
על מכשיר ההליכה
וחושבת
שצריך להשאיר עדוּת למה שקרה
כאן
הוא מתקלח
נכנס בשקט לחדר
וּמתלבש
עיניה של שושי כבויות
משימות עצמן
שושי לא רוצה לחייך
לומר אוהבת
וּכשדלת הכניסה נסגרת
מאחוריו
מזנקת למחשב
וכותבת
שושי רוצה להיות משוררת.
כותבת מלים יפות
צחות לשון
שורות שלמות במחלצות
בתים זוהרים באור יקרות.
שושי חושבת:
יפה
מצוחצח
מיותר.
אבל שושי רוצה להיות משוררת
שושי גם רצתה פעם להיות
עולה חדשה מרוסיה.
שושי חושבת שיש להן סטיגמות וכך אולי
ידבק בה משהו מעניין.
מעניינת אותה הסטיגמה של
הזונה או של הבלונדינית
היפהפייה עם עור השיש החלק.
היא חושבת שהסטיגמה באה להן
בקלות בלי לעשות דבר
ואפילו אם היא תתאמץ זה יבוא לה
בקושי רב.
ככה זה
דברים באים לה קשה
ודבר לא יעזור לעור שלה
הוא לעולם לא יהיה מספיק לבן
ובטח שלא חלק –
ושושי חושבת שזונה זו
עבודה קשה
אין לילות
זה לא לאישה שאוהבת לישון
ובאור יום היא לא נרדמת
שושי חשבה ללמוד רוסית באולפן
ואז אם תפטפט רוסית
כבר תבוא לה הסטיגמה
בלי העבודה
זה יותר קל מלעשות לילות
אבל שושי לא
בלונדינית
קרן מבריקה מעל העיר
העיר מתעוררת
ושושי לא נשברת
השמים קורסים
ורעם
גשם עצום ניתך.
ראשון. רומנטי.
שושי יפה. טובה.
אבל סתיו.
ורעם
לשושי יש חוץ שלם
וּפְנים מרוסס
שושי מלקטת כל שנקרה כקבצן:
מבט
מחמאה
אחיזה מרפרפת
חיבוק
וקארבר אמר שאולי בחיים האלה
צריך ללמוד להיות כמו כלב
ולישון על הרצפה כדי להסתדר
אבל שושי לא רוצה
לא מתאים לה.
פשוט לא.
לשושי היה איש
וְישב
וְעמד
וּמכנס משבצות
וְחולצה ירוקה שבחרה
וְנעליים שחורות ואבזם
וְלא הכירה
שושי מתיקה מלתחה של רגשות מנודים
מזיחה תחושות פרובינציאליות
ונגע
וליטף
וחדר
ונקבוביות הגוף אינן מוגפות
שושי פרשה מרגשות
באושר וּבעושר
שושי אמרה אותו בבוקר
אמרה אותו בצהרים
אמרה אותו בערב
וּבלילה
וּבין השעות
וּבין המועדים
וְהשפתיים חשוקות
והלשון נדבקת
והמוח ממאן.
שושי עושה אהבה בלילות
אז אמרה
שושי נשקפת בעיניו
שואלת
מי הכי
וּמאמינה
כמו בתיבת נח
תמיד בשניים
זוג משמיים.
ונשקף בעיניו
יפֶה כמו נרקיס
אמר לחיות שני חיים
ושושי לא הבינה
לשושי יש כעת מסגרת שחורה.
לַמשקפיים.
זו מציאוּת של אופנה.
יש לה גם מסגרת שחורה
לַעיניים.
זו מציאות קיומית.
ואור שנופל על גלגל עין
בהיר ואמיתי שנספג וּמעכיר
את הירוק שמוקף בַּמסגרת השחורה
שמוקפת בְּמסגרת שחורה. אופנתית.
לשושי נפערו סדקים וקרחונים עצומים
חסרי רחמים נדחקו
וחושך על פני תהום
ואין אור
והיא ממלאה את הסדקים
היא ולא מלאך
היא ולא שרף
בציורים
בשירים
שרוצה שיפציעו שקופים כבדולח
וּמתוך שרוצה להיות מדייקת
נמשכת להביט פנימה על כן אסור שיהיו
זה לא טוב.
כמו נמלה עמלנית
סותמת סדק ועוד סדק
מותירה צלקת ואין מפולת
בינתיים יש די חומר
ושושי חושבת על ימים
שבהם לא
והסדקים יתרחבו והתהומות יעלו
והקולות יבקעו והקרחונים יטביעו.
שֶתִּצמח בועה בַּמוח
שֶתִּגדל
שֶתְמלא
וְשֶתתפוצץ
רק לא רִיק
והצמיגות בַּבטן
וצריך להגיד משהו
והגוף
תפקוד רע של גוף
בתחתית הבטן הצבה
בָּערווה הבחושה
זרעיו ניגרים
לא יישאו פרי
משדל את הזמן לעצור
זמן לועג
זמן מדיח
זמן קוסם
ושושי שלשלה
וחשבה
רק אל תראי לו שרֵיק לך במוח
העיר מתעוררת
ושושי לא נשברת.
קמה
משתינה
רוחצת
מצחצחת
וּפותחת חלון רחב לעולם.
רוח נדיבה חובטת בְּכָנף
גלגל מסתובב
מחט פלדה נוקבת
באדמה מִתרצה
שואבת
עוזבת
ושושי שרה:
בוא עולם –
עַנֵג אותי
גָּרֵה אותי
זַיֵין אותי
שיר לי מלים חנֵפות שיערבו לאוזנַיי
הוצֵא אותי מתוך עצמי
אל תספר על אכזבה ואהבה
אל תספר על כאב ועל אחֵר
סַפֵּר על יצועים רכים
הב לי קצפת מתוקה
לטבול את יָדַיי
את הדביקות אשטוף כבר אחר כך
וְציפור
חובטת בַּכָּחול
הודפת אותו בִּכנפיה,
כסכין יפני
חותכת בו צורות
ונעצרת על ענף
מול החלון
מערטלת אותו משלוותו
צורחת בהפקרות
מגששת במקורה אחר
פירות הבוסר
מתבוננת בשושי
בסקרנות
מודדת את המרחק
האין סופי ביניהן
חתולים
משני עברי גזע
קופצים
מתגפפים בפרהסיה
– חכו הנה שושי קופצת גם
והשמש כבר חזקה
בוצעת לבן ושחור
פורסת נתחים מעיר בְּקוֹמָה
וּמַנשימה
ושושי לא נשברת
שושי רוצה להיות מאושרת.
ילקוט מלא אידיאות על גב ילדה
עוּבדות כאלה וכאלה
הוראות של כך וכך
מדלגת על חריצי מדרכות
היה לה גם כלב
חוּמי
גר על גג ונעלם
וחיים תוקפים
וּמחלחלים
והם מגלגלים אותה כמו הנקניקייה המסתובבת
על הגריל
מילדות
לבגרות
לאמצע חייה
התגלגלה בעליות
התגלגלה במורדות
ואספה ציורים
וצברה שירים
ועדיין
מתגלגלת
וּמתגלגלת
כמו הנקניקייה המסתובבת
שבסוף תיאכל
או תישרף.
את שושי תפסה האהבה
בַּאהבה זינבה הידיעה
את הידיעה תפס הכאב
בַּכאב התיעוב זינב
בַּתיעוב תפסה השנאה
בַּשנאה זינב הייאוש
שושי ידעה שהוא יודע
שושי ידעה שהוא יודע שהיא יודעת
והוא לא חדֵל
רק על עצמו
רק על עצמה
כמו עטלף שטס בהיסטריה
עולה יורד
צובר מידע
שובר ימינה
שובר שמאלה
לא נחבט
שבוי במלים
נבונות
לועזיות
ארוכות
מתחום המדע הפילוסופיה
ומה לא
אוגר אותן בניירות
שצורר אותם לחבילות שמורות היטב
פן תישמט
אחת
מחבר מלים מדהימות
למשפטים נפתלים
בהתפלספות חביבה
של תיאוריות משומשות
וכל מלה כמו עלה כותרת
צח שטיפת טל שקופה
וטהורה כבדולח מחוברת אליו
מעצם קיומה במוחו נוצרת
בתוכה אמת.
ואין. אין לשושי מלים.
הוא אמר לה שגופם
אָחוי למסה קיומית אחת
וּבמוחו
היא סֶרַח
הוא שלח יד אל אש היצירה שלה
ושושי השקתה אותו
מִקֻבּעת תשוקותיה ויצריה
הוא אמר לה שאבריהם ארוגים
זה לגופו של זה
ואז משך חוט
וכשהיא מרוסקת
ביקש ממנה נדיבות.
השתמש במלה
נדיבות!
שלח יד
וּסליחה
ניצֵּל
וּסליחה
התעלם
וּסליחה
הפנה עורף
וּסליחה
השפיל
וּסליחה
שיקר
וּסליחה
וּמוציא את שושי מדעתה
עם הסליחה הזו
וּסליחה.
שושי רוצה להיות פיָה
שושי רוצה להיות לילית
שושי רוצה להיות יפה
שושי רוצה להיות רעה
למוטט את היכלי המלים שלו
ולא יקומו לו אחרים
אילם –
תזיין אותו בכל האופנים
בכל המקומות שדמיונו אף לא יסבול
שושי תמחזר כל מניפולציה נשית
תתיש אותו עד מוות.
לא בחדר אטום
לא בבטן האדמה
חוסָה בתוך קנבסים גדולים
אין לה יותר כוח לשקיפות
ולא תיתן לַצללים להסיח את דעתה
להסיט מוּדעוּת פצועה
וּלהסתיר
גם במחיר
פתטיות.
הוא רצה סלון חדש לָבָן
מערכת סטריאו
אופניים
ואישה חדשה.
כבר קנו מערכת
והיום אולי אופניים
הסלון הלבן נדחה בגלל ההוצאה,
על מימוש הרצייה באשה חדשה ויתר
כי שושי התמקחה
מבחינתה כרגע זה לא בא בחשבון
היא משקיעה במלתחה חדשה
שכוללת חצאית רחבה במיוחד
שתסתיר את מעשיה
עניבה למקרה הצורך
ונעליים ממוסמרות סוליות
כמו שלו.
שושי לומדת.
הכי חשוב לשמור על הרמוניה
כדי שאהבתם תימשך
ושארה כסותה ועונתה
לא יגרעו חלילה.
הוא מעומלן בתוך מלים אכסיסטנציאליסטיות:
חיים שניים, אהובה
אישה מדהימה, אהובה
נסדר אותך בדירת חדר, אהובה
צריך, אהובה
המלים מקועקעות בתוך מוחה
וכעת היא טווה קורים שיסתירו
מפניה את הזיכרון
ונוזלי החיים פנו לתעלות לא ידועות.
בזכות הדמיון לשושי את אגם ז"נווה
בגלל הדמיון שושי במים עמוקים
בזכות הדמיון זה אתו
בגלל הדמיון לשושי את הידיעה
בזכות הדמיון לשושי את השרידה
בגלל הדמיון לשושי את הנפילה
בזכות הדמיון לשושי את האהבה
בגלל הדמיון לשושי את השנאה
בזכות הדמיון לשושי את המרחב
בגלל הדמיון לשושי את המרחק
בזכות הדמיון לשושי את האמנות
בגלל הדמיון לשושי את השיר
שושי רוצה להיות משוררת
ויש לה פטרייה.
בציפורן.
היא ממיסה את הציפורן באמצעות משחה.
האצבע נותרה חשופה בחלקה.
זה כואב.
לפעמים.
כשנתקלים.
כשדורכים על.
שושי הולכת בעדינות.
נזהרת לא להיתקל.
יש אנשים שנתקלים כל הזמן.
ולא כואב להם.
לשושי כואב.
שושי אמרה לו שהיא אוהבת אותו
כדי להרדים אותו.
שושי אמרה לו שהיא רוצה אותו
כדי לשכוח אותו.
שושי אחזה חזק באשכיו
וסחטה אותם אל תוך פיה כדי
לרוקן אותו מאונו.
שושי לא אמרה לו לא.
היא על הסחרחֵרה
ורוצה שתיכנס בו
תרוצֵץ
תנתֵּץ
תשבֵּר
כל מה שאינו שושי
תותיר אותו נטול
כשרק ישותה ממלאה אותו
ויודעת שזה לא.
העיר מתעוררת
ושושי לא נשברת
שושי רוצה להיות משוררת
אבל רוצה להודיע לכם שלַמשוררוּת יש מטען
והיא בכלל שייכת לַמטען של הציירים.
זה אחֵר.
יש גם חומר.
סרבל.
זיעה.
למרות שואן-גוך סיבך.
אז בבקשה
למען הדיוק
כשאתם קוראים
חשוב שתדעו.
ואף על פי כן.
שושי לא נשברת
אבל גם לא נשארת
טופוגרפיה מתרחקת
מבעד לחלונות קטנים
בין כניסה ליציאה מעבירה את הזמן
שלא אוזל
שמתקיים באופן עיקש
והיא צועדת
כמו על קו
שנמשך עד אין סוף
והולכת
בלוליינות מדהימה
בגסות
כמעט מרחפת
וכשמתעייפת יוצאת
להפסקה
לרגע
לתמיד
בדרמה גדולה
או בקול ענות חלושה
והוא מדלג על היוצאים
מתעלם מההולכים
וּממשיך בזרימתו האדישה
כמו מחבת טפלון שכלום לא דבַק בה
והמלה יציאה מוארת בְּאדום
ויוצאת
שושי הרוויחה שעה.
ושם עיר וים עמוק מחזרים
אחרי חלון רחב
שטיח מקיר אל קיר
שושי סתורה על מיטה זוגית מהודקת למשעי
כאב הנגיסה מעץ הדעת
על תאורה רכה
טוב ורע
נוטף על קירות שלייפלק לבן
מודרני
זר
מקלט.
ברקע ים תיכון ושמשיות
מלמול אנשים
ושושי רוקמת חלום על אגם ז"נווה
ונשארת כמו אז
עם רקמת צלבים קטנים
ועלי חסה
ורצועות עירית
וכבד מוקפץ בצלחת
וכבד. כבד לשושי בלב.
קרני אור עצבניות
כלואות בתוך דיונה חמקמקה
מקפצות באי שקט
צל ארוך של מטוס שהמריא משדה דב ומים
קרים עוטפים עור סומר מחודד וראשה ללא תנועה
מדמֶה עצמו נטול חיים
בודקת אם תוכל
עולם הפוך שנשימתו לא נעצרת
והעיניים שורפות
ושורף באף
וצורב בראש
והאור המזגזג מזכיר לפתע
את ריצודי האור של דיויד הוקני
בבריכות של קליפורניה
והגוף נטול משקל
אבל הוא לא
וּבבהלה מתהפכת
מתבוננת גבוה
בַּתכלת הנוהרת
בָּאובליסקים של האור שקמים
מן המים מנסה להטיס מתוכה
את הכובד הזה
גבוה ככל האפשר
אבל הוא לא
וענן לבן אוורירי תמים למראה
חודר אל שדה הראיה
ועוקבת אחר השובל
שהשאיר עד ארובת רידינג
ונכנס אל תוך הארובה
ותל-אביב של בוקר יום ראשון
מפנה גב לים
ועצבנות הנהגים בצומת ארלוזורוב
ונחילי המכוניות השועטות באיילון
ואם לא תזוז
אבל סביב שאנן וחלק
החרון סומק את לחייה
העברה מתיזה ברק בעיניה
הזעם חורט את השיר
לא שבירות נשית
לא פמיניזם קשוח
שושי מקללת:
יכסוךָ המלים
ולא נודע
וּכשיכלו
אל תשלח יונה.
כמטורפת גומעת רחובות
מחפשת את זו שכרסה בין שיניה
הודפת כהות
נמוכות
שמנות
לא צעירות
באות בְּחשבון רק בלונדיניות
בעלות עור חלק
המתנאות בכרסים פוריות
והיא מחפשת אותה
פוטנציאל העיבור שלו
מחתלת שאריות אל השלד
למען יישאר מעט גוף
שאפשר יהיה להמשיך בַּחיפוש
והכוויות ממיסות את התכריך
ונמרחות על המדרכה מעורבות
בשאריות אהבה שהחמיצה
וּבגושי עצמיות שנשרו
ושושי מנגבת עקֵבות
לא בוכה
סתורה
עניינית
בודקת רווח והפסד
היא האישה הפרוצה למי שהגסות
נתרצתה לו כחומר ביד אמן
בעיניים טרופות עושה מסלולים
וּמנגבת
גּוֹלָה בתוך עצמו
עיפרון דק שפיץ רושם את חייה
לא אישי
מפצח סתימות
לא בולם שטפונות
והוא ליקק בתאווה
את הקצפת שהתערבבה
בנוזלי הכּוּס
ופחד ההחמצה אחז בו.
אל גדם המוח שלה הדביק מחלה
לא ממש ממארת.
עכשיו זה לוקסוס
לא מלקקים.
קרישי הקצפת בעור
והוא על צירו
ראשו כפורפרה מנתח הפסדים
זו ההוכחה שמנת-יתר הורגת.
משוחה בנוזלי גוף
מעורבים בקצפת
שושי יצאה לחפש גבר חדש.
הוא שאל אם יש מקום פנוי
וישב
שנים לא
ודיבר
ורק את שפתיו
ורצתה לאבד עצמה לשכחה
כמו הראשונה שנגסה מעץ הדעת
בשיער הראש הנהדר
וראתה את האבר המתקשה
ורצתה
והוא אמר
בואי
ושושי בקצה מספר הטלפון
בראשיתה של החמצה
וחשבה
תסגרי לך את הפה.
הצתה
יניקה
פליטה
טבעת עשן
ועטלף לכוד
נחלץ
כסאות כתר פלסטיק
משלבים מעגל לבן
באטמוספירה שחורה
בוטשים רגליים
חגים סביב גוף
טָרוּף במעבה חושיו
פחות או יותר
יד מחפה
להבה חדשה
מגע
נשימה לחה
רעד
יניקה
פליטה
מנוע שורט אוזן
בטח יפני
נוזלים עוקפי הַדֶס
בועלים בה תעלות
נאחזים בחלילו של אורפיאוס
תולשים עלים בנזר
כן
לא
מעונינים בהזרעה מדויקת
מסרבים להתברבר
יניקה
פליטה
העיר מתעוררת
ושושי רוצה להיות מאושרת
וגם משוררת
וחושבת:
הזרעות קשיחות קידחו אל תוכי
לא במטאפיסיקה חפצתי
מיציכן מלאו פי
לא לבִּרבור אינטלקטואלי רעבתי
אכיל את פליטותיכם
שפיכותיכם
חיכוכיכם
ליטופיכם
ולא אגיר טיפה
ואז אֶשְׂבַּע?
שולחן במסעדה
ערוך לשניים
הוא מביט בה
היא מביטה בו
וחושבת עליה
כיצד ידיה פולשות
אל חריץ ישבנה הלח
וחופרות בו ולשות אותו
ואומרת שהדג עשוי בצורה יוצאת מהכלל
וכיצד היא ממששת את גבעות שדיה הנמתחות
מבעד לחולצה וּמחליקה עם שפתיה הרעבות
אל תחתית הבטן
עד גן העדן הורוד
עד התפוח
ונוגסת
והרוטב של הדג נפלא
שושי ראתה קרחת שהתחזתה למלך
אז ציירה ערווה ענקית
וּנטולת עכבות חיכתה
ונתאוותה
כשדבר לא קרה
ציירה עליה סלוטייפ חום
שנבלע בתוכה
הרטיבה אצבעה בְּרוק
נעצה בַּסדק
והסיטה
כשדבר לא קרה
חשבה
זה בגלל התבונה שמקלקלת
העלתה באוב את גופו
וחמדה
כשדבר לא קרה
קלעה צמה הדוקה
גזזה אותה
ושלחה אל ארץ רחוקה
אל מעבר לים
והוא ליקק משורש צוואר
עד קו שיער
ונתאוותה
ושושי ראתה קרחת שהתחזתה למלך
ודבר לא קרה
וחשבה
ככה זה בְּמלחמה
וחשבה
קחי את עצמך בַּידיים.
בְּמידה
בַּמיטה
בַּאגם ז"נווה
על יצוע אחר
מפזרת ארנקה
זמנים בו זמנית
מקומות בו זמנית
לא מחוייטת אל תוך עצמה
ולא עמד לו
ולא אכפת
חומות ומחוגים
לא יגדירו אותה
שושי מגדירה את עצמה
שושי מגדירה את תענוגה
אמר נרגש
חשבה שהגיל
אז מה
בגוף נשוך
במעיים עקודים
בנשימה עבשה
מקשיבה לנשימתו השקטה
יודעת איך קינח דמעות
בשל עץ צעיר שלבלב ברוח
שושי מאמינה כשאומר אוהב
שושי מאמינה כשאומר חושק
שושי מאמינה כשאומר לא עוד
שושי מאמינה כשאומר מאז ומעולם
שושי מאמינה כשאומר לנצח
שושי רק לא רוצה
היא אמרה את הגרוע מכל
ונשארה בחיים
הוא שמע את הגרוע מכל
ונשאר בחיים
שושי ליטפה
שושי הרדימה
שושי תעתעה
וצורך מיידי סופק
כמו החיוך האקראי של התינוק
שושי חשבה את הגרוע מכל
והוא לא ידע את הגרוע מכל שחשבה
ולכן נשאר בחיים.
לשושי יש מזל מבריק
יודע להסתדר
רותם את התופעות
לקיומו
כמו ערפד בְּלילות שחורים
יוצא לְציד
מנכס תשוקות של אחרים
טורף את מאווייהם
וּמקיא.
אז מה היה שללה?
שורות – הו שורות נפלאות
אין אף מילה רעה להגיד
שושי רוצה להיות משוררת
ושושי לא נשברת
גֵּו יפה עד כאב
עיניים קשות עורף
מפשעה פעורה
סיגריה
אישה שאוהבת נשים מלקקת
זיכרון של טבק
שדבק באצבעות גבריות
בספק
ואגם ז"נווה נפער
בדיוק כשהודיעו בחדשות
שמפלס הכינרת עלה.
שושי מְתחזקת גוף צורח
על מתקן הליכה
שרק לא יפָּעֵר
שושי מְתחזקת רוח צווחת
בקלמוס דק כמסרגה
שרק לא תיגמר
שושי מציתה זיכרון
בסיגרית דנהיל
שרק לא יכְבֶּה
שושי מעבדת עקֵבות
פן יתעוררו יצרים מרבצם
עכשיו מחבקים
מרעיפים
משנסים
כל סוגי המותניים
אוכלים
מזיינים
צוחקים
בוכים
יחסים עוטים חג
וּמבעד לאברים פרופים מתוחזקים מזהַה
שתי נשמות תאומות:
חיית מחמד ממחזרת תמימותה
וזאב לכבש יטען
ושושי חושבת
מה פלא שכל כך חם פה לעזאזל.
ושושי חושבת
האושר הוא רגעים בדיעבד
העיר מתעוררת
ושושי שוב יוצאת לדרך
שושי רוצה להיות מאושרת
יושבת בכלי שמזנק מאחורי
כלי שמזנב
קווקוו נבלע
נטרף בין רגליה
כתם סגול משמאל
כתם חרדל מימין
כתם נספג בתחתוניה
נאחז בזיפי המושב
הם עצרו בצד
ועלו בשביל אל ראש ההר
גֶרֶד גוף ניגַף באבני מנסרה חדות
עוסק ברמייה
שושי אחזה באשכיו
וסחטה את אברו
והמכתש המלחך בהר צרח איתו מעונג
ואיך להסביר שבעצם
לא אכפת
זה רק כאב סטנדרטי
זוג דוהר אל עבר שקיעה
לא משהו מיוחד
שושי מפרסמת מודעה בעיתון יומי:
חיים בחיסול:
אהבה
אמונה
שקיפות
רומנטיקה
תורשה סבירה
תוצרת מקומית
לא סופרת כניסות
לא סופרת יציאות
מומים קלים בלבד:
אין אפשרות שכפול
מבט מדייק
מחשבות לא צנועות
מצפון של בית בושת
קחו השתמשו
קחו השתמשו
הערה: אגם ז"נווה מצורף לסחורה כעסקת חבילה
העיר מתעוררת
אל שושי הכותבת.
לא במדור הספרות
אבל כבר כמה שורות בַּעיתון
בודקת כל יום בתיבה
לא מרוקנת
והתיבה מתמלאת
והדוור מציע לרוקן
שוכרת תיבה נוספת
שמתמלאת
יצירה ראשונה וכל כך
הרבה תגובות
ושמה שלוש כפיות קפה
בַּמכונה והכוס השפופה
מתמלאת
והטעם המר המדויק הדחוף לבוקר זה
ויודעת שהיא משוררת.
ושוב חג. שושי לא תיתן מתנה
ושוב חג. שושי צריכה לקבל מתנה
יש פרוטוקול של חג
צלצול טלפון בועט
נוגח באטמוספירה עומדת
מפיח תקווה
טעות בַּמספר
וצלצול נוסף
אולי בכל זאת
ושושי מתעוררת אל הבוקר
הזה שמתפוצץ מאנרגיה
שדוהר אל סופו
כמו כביש מהיר
שבקצהו התרסקות
והיא מגבירה את הלחץ על הדוושה
ועוצמת עיניים
והמרחק אל קצה האספלט
ואד עולה ממנו
כדור הארץ ברתיחה
צורות נבראות ובסוף
הצורות אגם ז"נווה והוא
הולך על המים וסביונים
פורחים מתוך שיערו
ושושי מרפה מהדוושה והכביש
צולל אל הדיונות הלוהבות
לא משיבה חלומות לנדנם
עומדת על זכותה לאותנטיות
מודיעה על הרחבת
זמן עתיד
וּמהגרת.
גם כשסערה
ושלט על החוף מכריז: אין מציל
זה לעולם יהיה
אגם ז"נווה
מאוד אוהבת, מאוד. קראתי בשטף כזה משוחרר. זרימה, ריתמוס. מצוין.
רותי,
אני מצטרף לתגובה של יעל.
שושי מצליחה להצעיד אותי "בלוליינות מדהימה" מתחילת השיר/סיפור ועד לצלילה הסופית באגם ז"נווה.
התכוונתי לשחר-מריו, סליחה על הטעות בשם.
אני מצטרף לשבחים. אין ספק שעשית כאן משהו זורם, מיוחד ומרגש. הקצב של הפואמה קנה אותי.