אהבה מודרנית אני יודע

אהבה מודרנית אני יודע

רותי רום

לא היתה פה נטיית-לב מילדות שהתממשה. ובכל זאת, הוריי הגשימו את החלום של שאו ציונה נס ודגל. זה היה מזמן. לפני שלושים וחמש שנים. ארבע שנים מאוחר יותר באתי לעולם. קראו לי ציונה. למה לקרוא לילדה סתם דליה או שושי אם אפשר לתת שם שיבטא חלום גדול? היום אין ילדוֹת עם שם כמו ציונה. האופנה השתנתה. אבל אז היא היתה אפשרית. לא נתקלתי מעולם – במציאות, בסרט או בספר – בילדה או אשה בשם איטַלי, סְפֵּיין או גְרֵייט בְּריטְן. אבל הורי ממשו כך את החלום שלהם. אחרי הכול, אנשים צריכים חלום. במיוחד אנשים שהתרסקה להם המציאות באירופה והם חזו במו עיניהם בהתנפצות המשפחה שלהם. אבא ממש ראה איך התפצחה הגולגולת של סבתא שלו, כשלהבת אש שרקה מתוך קנה רובה שהיה צמוד לעין הכחולה הפקוחה, שהיתה שקועה בפרצופו המעוות מרוב ניסיון להתרכז ולדייק, של הגרמני שליווה את קבוצת האנשים שסבתא היתה חלק ממנה, אל תאי הגזים. אבא אישית הצליח לא להישרף, אבל מאז הוא אומר שכל יום הוא נשרף קצת. זו הסיבה שאצלנו בבית אף פעם לא אכלו ביצים קשות. הריח היה מזכיר לאבא את תאי הגזים. אז אכלנו אותן מקושקשות או עין. לעומת זה, מבחינתה של אמא העיקרון של ביצים קשות, רכות או מקושקשות, לא היה מהותי. העיקר שנאכל. היא ראתה באוכל משל ומופת להגשמת כינונה של מדינה חופשית לעם ישראל בארצו, כל עוד בלבב פנימה עין לציון צופיה. הבנתי זאת מגיל צעיר, בעיקר כי אמא הסבירה לי שוב ושוב. אבל היה לי קשה לתפקד כגיבורה בחלום של הוריי. לאחותי ציפי היה קל יותר, אולי כי היה לה תיאבון בריא ואולי כי השם שלה לא הכניס אותה למחויבות כלשהי.

    בגיל חמש לקחה אותי אמא לדוקטור שפַּייזֶר שיעשה דיאגנוזה ויגיד ממה הילדה סובלת שהיא כזאת רזה ולא אוכלת. ראשו העגול של דוקטור שפייזר ניבט אלי מאחורי מכתבת עץ ענקית שהסתירה את גופו הגוץ. הוא שאל אם אני רעבה. אמרתי שלא. הוא שאל אם אני מרגישה שאני סובלת ממשהו. אמרתי שלא. אז הוא אמר לאמא: נו באמת גברת צוקרמן, הילדה לא רעבה ולא סובלת, אבל אני חושב שהגברת סובלת ממשהו, אולי אני יכול לעזור? ושלח באמא מבט מצודד. אמא תפסה בידי ומשכה אותי אל מחוץ לחדר הרופא. מייד כשיצאנו לרחוב הרחיבה את צעדיה ואני נגררתי אחריה, מנסה להדביק את הקצב שלה. כל הדרך מלמלה לעצמה בכעס בפולנית ולא שעתה לבקשתי להאט. כף ידה סגרה על אצבעותיי המעוכות והזרוע שלי נמתחה כל כך שבשלב מסוים כבר לא הרגשתי מחוברת אליה וחשבתי שאני מרחפת בעקבותיה ברחובות העיר, רק מחמת כוח המשיכה הטבעי שבין אם לבתה.
 

    אוויר המטבח נוּקב בצְויצים דורבניים כשכיסא העץ הקישח קלט את עגבותיה העתירות  של אמא והיא פנתה אל אבא ברוגז: בשביל זה באנו לפה, שיהודי ידבר אלי ככה?! ואני דווקא חשבתי שדוקטור שפייזר דיבר אל אמא יפה, ובמיוחד חשבתי כך בגלל שהוא שם לב למה שאני אמרתי לו. הקשבתי לאבא ואמא מתוך ארגז המצעים שהיה בארון שבהול והשקיף על המטבח. התחבאתי שם, רואה ולא נראית. כריתי אוזן, וקיוויתי לגלות את הדברים הכי סודיים שלהם, למרות שזה לא היה ממש נחוץ, כי אצלנו בבית דיברו בקול רם. אפילו רם מאוד. בתוך ארון המצעים היה לי נוח. התמסרתי לערמת שמיכות הפוך ואהבתי ללטף את צבע השמן הירוק שכיסה את דלת הארון מבחוץ ומבפנים. 

    עשרים שנים מאוחר יותר, כשיוני ואני קנינו את שמיכת הפוך הראשונה שלנו, שכנעתי אותו שייכנס איתי לארגז הקש הגדול שבו אפסנו אותה. סגרתי מעלינו את המכסה, והצצנו דרך חרכי הקש אל החדר. יוני טען שזה ילדותי, אבל אני רציתי להראות לו שמחרכי הארגז, דברים נראים אחרת. מדי פעם, כשהיה שב הביתה, היה צועק, הַי ציונה"לה, איפה את? למרות שראה אותי היה ניגש לארגז הקש, מרים את המכסה וקובע, ציונה"לה לא בבית.
 

    הצמדתי את עיני הירוקה אל אחד מחורי האוורור שבדלת הארון, שהיתה שקועה בו ספירלת פלסטיק לבנה, ושמעתי את אמא אומרת: ילדים בארץ ישראל זה לא ילדים במחנות, פה יש אוכל. אין שום סיבה להיות רזה. אחר כך, כשגדלתי חשבתי שיש אנשים שרזים סתם בגלל הגנטיקה שלהם, או כאלה שמשתדלים להיות רזים כי לדעתם זה יפה, אבל נזהרתי לא להגיד את זה מעולם לאמא, כי בעיניה הסיבות האלה לא נחשבו, ולא רציתי לצער אותה. אני לא זוכרת את המשך השיחה שלהם כי נרדמתי. כשהתעוררתי היה שקט והתאכזבתי לגלות שאף אחד לא חיפש אותי. פתחתי בשקט את דלת הארון, נהנית פעם נוספת מהמגע השמנוני של הצבע שלה, וראיתי את אמא קוראת עיתון במרפסת. כשעיניה פגעו בי אמרה, את מבינה ציונה"לה, פה בארץ ישראל אפשר לאכול הכול, פה יש לחם ואפילו חמאה, את ילדה טובה ומבינה את זה ציונה"לה, את לא כמו ילדים שהיו מסכנים באירופה. החלטתי לא להעציב אותה יותר וגם הבנתי שיש לי יעוד בקימומו של חלום ציוני שבע – ובלעתי. 

    כשהבליעה היתה קשה אמא עזרה. היא הושיבה אותי על גג מקרר האמקור הקטן, שבעיניי אז היה גבוה נורא, כדי להבטיח את חוסר התנועה שלי במטבח. גם לאמא, שהיתה נמוכת קומה זה לא היה פשוט. נתבע ממנה מאמץ לא קטן כדי להגיע עם הכף אל פי תוך כדי הסיפורים וההעוויות שלה. היא סיפרה לי את הסיפור על "דַק חַזָחָב". למען הסיפור הזה הייתי מוכנה לבלוע את הפירה ואת הפולקע. כל פעם שאמא חיקתה את "דַק חַזחָב" פוער את פיו, אני פתחתי את פי לעוד כף של פולקע עם פירה. היא היתה פותחת לי את הפה גם עם הסיפור על אבינועם שהבאבא-יָגָה כלאה אותו. ממקום מושבי על המקרר ראיתי את גגו של בניין מוברמן. על הגג היה חדר כביסה כמו זה שהיה על גג ביתנו. ליד חדר הכביסה היה תקוע מוט מתכת חום שרק קצהו נראה מגג מקרר האמקור שלנו. אמא הסבירה שזהו ראשו של אבינועם, החבר שלי מהגן, והבאבא-יגה אוסרת אותו על הגג ליד חדר הכביסה כל יום כשהוא חוזר מהגן. הפה שלי היה נפער אז וזו היתה ההזדמנות שאמא חיכתה לה. היא הדפה אל תוכו את חתיכת הפולקע עם הפירה ולי לא היתה אז בעיה לבלוע, כי הרגשתי מוגנת בבית עם אמא שלי, במטבח שקירותיו צבועים בצבע שמן בהיר שאהבתי את מגעו, כמו שאהבתי את המגע שלו על הארון שבהול. מעמדתי על גג המקרר ריחמתי על אבינועם חברי, וידעתי שכל עוד אני שם למעלה, אוכלת את הפולקע והפירה, אני בטוחה מכל רע, כי כך הסבירה לי אמא. 

    אמא אמרה שאני צריכה תמיד להאמין לה. אני ישרה איתך, הבטיחה. אז האמנתי. והחלטתי, כבר אז, שלא יהיו לי ילדים. מה אני צריכה שמכשפה תחטוף לי אותם ותכלא אותם בבית סוהר? וחוץ מזה, מה אם לא אוכל להגן עליהם כמו אמא ששמרה עלי על גג המקרר? היא גם אמרה לאבא שאין מה לעשות, ילדים זה צרות. ואני זכרתי שאמא שלי ישרה, אז מה אני צריכה צרות? אמרתי לאמא שלא תדאג – לי לא יהיו ילדים, והיא כעסה עלי, אל תדברי שטויות! אבל אני התעקשתי: את בעצמך תמיד אומרת שזה רק צרות. אז היא אמרה, ובכל זאת לכולם יש ילדים. אבל אני כבר אז הבנתי שאני לא כמו כולם.

פרק ראשון מתוך הרומן "אהבה מודרנית אני יודע" שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.