רן יגיל סופר ועורך
הבחור המכוער ששכב על הגב, הרצין בבת אחת והשתתק. הגרגרת שלו עלתה וירדה בתוך הגרון-שלד שלו; וסביב לג'וקים השחורים שהתרוצצו בארובות העין, הלבן נהיה אדום מרוב צחוק, כאילו נפקעו שם נימים קטנות. פתאום הוא פרץ שוב בצחוק היסטרי.
"קרעת אותם, אחי, לזה הם לא חיכו. את זה הם לא צָפוּ מראש ש- ש- ש- ש- שזה יקרה להם בהפתעה ככה, קרעת אותם, את העשירים הנבלות האלה. הם עושים אהבה קוּצ'י מוּצ'י ופתאום בום! פיצוץ לַפּנים. בום! סטירה. בום! בעיטה לַבּיצים. אח! אני נקרע מרוב צחוק…" הוא זחל למלבן הלבן בקושי, מתנשף, טיפס בשתי ידיים והתיישב על ידי. את שתי הידיים עם החורים, שנראו כמו צינורות ביוב רקובים, הוא תלה על הברכי-שלד שלו והתנשף והתנשף. היה לו עכשיו קוצר נשימה והוא ניסה בכל כוחותיו לתפוס אוויר. חיכיתי לשנייה כדי לראות אם זה הולך להתפתח רע. אם הוא יכחיל פתאום או יתעלף, אני מייד צועק לשוטר. כבר עמדתי לצעוק, אבל לפתע הוא משך באף המכוער שלו ואמר: "הרגת אותי, הרגת אותי, תביא סיגארה." הוא עשה לי תנועה עם היד כאילו הסיגריות היו אצלי, ואז שלף אחת רגילה מהקופסה שלו במהירות.
"זה לא היה כל כך מצחיק," אמרתי, אבל לא יכולתי להסתיר את החיוך הדבילי שלי בתוך הזקן.
הוא הצית לעצמו סיגריה ואת המצית זרק באוויר פעם אחת ושוב ושוב במהירות של קוסם או קלפן מאיזה קלובּ בדרום תל אביב. אחר כך גלגל אותה בין האצבעות כמו שמגלגלים מטבע של עץ או פאלי או חרוזים של מסבחה.
"תגיד, איך אמרת קראו לאשתך?"
"רינה."
"איפה הכרת אותה?"
"בצבא."
"כן, את זה כבר הבנתי לבד. אבל איפה בצבא?"
"בבסיס, בקסטינה,"
שני הג'וקים השחורים בעיניים שלו התחילו לרוץ, והוא שם רגל על רגל. הוא היה כל כך רזה, ששתי הרגליים שלו נראו כמו רגל אחת. רגל אחת התלפפה על השנייה כמו שצמח מטפס על גזע עץ. הוא שתק והביט במבט עמוק וראיתי טוב שהפחד בעיניו מתחלף באיזו שלווה שהייתה בה גם שמחה, ושני האישונים שלו עצרו לרגע את ההתרוצצות בתוך הלבן של העין ונצצו פתאום באור הניאון כמו שני יהלומים שחורים. הוא אמר פתאום דבר מוזר: "אם תישאר פה עד סוף כל הסיגריות ותסתכל טוב-טוב, תראה טריק קטן שאני עושה." הוא קם, התכופף והרים את הסיגריה ההיא המעוכה שהותיר קודם על הרצפה, התיישב וקלע אותה לרווח שבין מלבן השיש לקיר הלבן.
"טוב," אמרתי ושילבתי את הידיים על הכרס השעירה שלי, שנראתה כמו תוף, וגירדתי קצת את הזקן שהציק לי משום מה. "קסטינה, אז זה היה מקום. הייתי אז בדרגת רס"ר. רק אחרי זה עשו אותי קצין ונהייתי סגן מפקד מחנה, אבל אז עוד הייתי רס"ר, יעני נגד. אז עוד לא שמו לי את הארונות על הכתפיים."
"רגע, אתה רוצה להגיד לי שאתה נהיית קצין בלי לעבור קורס קצינים?" הוא נשף את העשן הלבן של הסיגריה. התחיל להיות קצת מחניק בחדר, למרות שהחלל היה גדול.
"בטח. אני גדלתי בצבא. הצבא זה היה האימא והאבא שלי. אבל אז עוד הייתי רס"ר. נתתי לחיילים לנקות את השירותים, אתה יודע, לעשות חיטוי וכל זה. במקלחת למטה תמיד היו חולדות, כל אחת בגודל של שועל. כשאני הייתי מנקה עם החיילים את המקלחות זה היה פיקֶס. הייתי שולח אותם עם ציוד עשר, משהו מעולה: מגב חדש, סבון, חומרי ניקוי סוג א', והכול היה יוצא נקי-נקי, לבן כמו שלג." הסתכלתי על התא שבו ישבנו הבחור המכוער ואני, ואמרתי: "זה היה נקי, אבל לא כמו כאן שזה לבן לגמרי כמו חדר ניתוח, סטרילי, חיוור, חולני כזה."
"נו…" הוא מצץ בכוח שוב מהסיגריה, ויכולתי לראות את האדום שלה דולק כמו נורה קטנה בקצה היניקה שלו.
"מה נו?" שאלתי.
"מה נהיָה?"
"מה נהיָה מה?" שאלתי.
"אתה ואשתך, תכלס, איך זה קרה?"
"אה, אחרי שהחיילים היו מנקים טוב-טוב, רק אז הפרינצסה הייתה נכנסת. אז היא עוד הייתה קצינה מפונקת. היא הייתה מחכה עד שבתי השימוש, המקלחות והכיורים יבריקו כמו מלון חמישה כוכבים באילת, ונכנסת. אחרת היא הייתה הולכת לעשות, אלוקים יודע איפה, אולי בטבע, בשדה הפתוח. אני לא אתפלא אם היא הייתה מתאפקת שעות על גבי שעות. ואז אחד החיילים החליט לעשות לקצינה היפה הזאת טריק. יום למחרת אחרי שהיו מנקים, היא הייתה נכנסת לשירותים של הבסיס, עם ביטחון שהכול בסדר ולא צריך להתאפק, פותחת את דלת העץ ונתקלת בגוש ענק של חרא בתוך האסלה. אבל מה זה ענק, אני מדבר איתך על משהו כזה!" ופתחתי את שתי הידיים שלי לצדדים כאילו אני מחזיק כיכר של לחם.
"מה אתה מדבר, אח שלי. אין דבר כזה." הוא אמר ומעך את הבְּדל שוב בין שתי האצבעות כאילו היה מדובר בפלסטלינה ולא במאות מעלות צלזיוס אדומות שהופכות לאפר. הוא הטיס את הבדל עם האצבע בטיל אל הרווח שבין הקיר לספסל השיש הלבן, והבדל נעלם.
"מה זה אין דבר כזה. חבר, באַבּוהו יש! אני במו העיניים שלי ראיתי. שאני אמות במקום אם זה לא היה באמת ככה. כל השירותים נקיים שאתה יכול להתגלח על הקרש של האסלה, ובאמצע, בחוֹר, מפלצת כזאת, אחרי שקרענו את התחת כדי לנקות!" ושוב פתחתי בעצבים את הידיים שלי שנראו כמו כפות של דוב. "אז היא הייתה צורחת ובורחת וקוראת לי ולחיילים שלי שניקו. אני ועוד כמה חיילים היינו באים – טוב היא הייתה הכי חמודה בבסיס וכולם היו שפוטים שלה, של רינה – והיא הייתה מובילה אותנו, את כל השיירה הזאת של החולדות הצבאיות, ישר לשירותים שרק עכשיו ניקינו; עומדת בפתח ליד הדלתות מהעץ המקושקשות של החיילים – אתה יודע, כל השירים המטומטמים שהם כותבים בטוש – עומדת ככה, מצביעה פנימה על השירותים ואומרת: "זה כבר יותר מדי בשבילי". אני זוכר את זה כאילו זה קרה היום. בעצם אני זוכר את זה כאילו זה קורה עכשיו. "זה כבר יותר מדי בשבילי." והמבט הזה שלה – אח – זה היה לאכול אותה. היא הייתה כל כך מתוקה בתוך כל המציאות הזו שלנו שהייתה, מה אני אגיד לך, חמה וקשה ואפורה וירוקה וגם קצת מסריחה כמו שאתה מבין.
"ככה עשה לה החייל הזה את הטריק ההוא שלוש-ארבע פעמים, אולי חמש, אני כבר לא זוכר. מה שאני זוכר זה שבינתיים התחלנו לצאת. התקרבנו בגלל הקטע הזה. הרבה חשבתי על זה אחר כך במשך השנים. בזכות החייל הזה, החת'כת חרא הקטן-גדול הזה, רינה ואני התקרבנו ונהיינו חברים, ואז בסוף התחתנו. תחשוב על זה, זה מוזר. לא? ההוא רצה לעשות רע, להתבדח, ויצא לו רק טוב. מה שנקרא בתנ"ך מעז יצא מתוק, אבל מה-זה מתוק, סוּפֶּר-מתוק במקרה של רינה.
"האמת שבהתחלה די צחקנו מזה, מהטריק, מההיסטריה שלה. קצת הסתלבטנו עליה. אבל בסוף זה באמת נמאס לי. תראה, צחוק צחוק, אבל חצי זין בתחת. יש גבול לכל סיפור. מה שמצחיק פעם אחת, בפעם החמישית מעצבן כל בנאדם, בטח את הרס"ר של המחנה ועוד אחרי שהוא מנקה. אני בכל זאת, אל תשכח, איש חינוך. שמתי שמירה בלילה והחיילים תפסו את החייל, המניאק הקטן. איך הוא עשה את זה, בחיים לא תנחש. תקשיב, תקשיב, זה טוב,"
"אני מקשיב, כולי אוזן." אמר הבחור, אבל לי היה נראה יותר שהוא כולו עיניים שחורות ונוצצות, ורק עכשיו הבחנתי בשפתיים הצרות שלו שהיו מפוצצות מיובש.
"לפנות בוקר היה עובר בשדה ממול איזה ערבי על חמור, חמור גדול. החמור היה עושה את מה שעושה, והחייל היה אוסף ושם באסלה."
"זה לא היה חמור, זה היה סוס." אמר הבחור המכוער, "זה היה אכּבּר סוס!"
"מאיפה אתה יודע?!"
"רוּדִיקוֹ, זה אני, תתעורר! זה אני. הלו, יש מישהו בבית? אתה לא מזהה אותי? אלי, אלי זוגייר, אני הייתי חייל שלך בקסטינה ארבע חודש כמעט, איך אתה לא זוכר? נכון שעבר הרבה זמן מאז, איך אומרים, זרם הרבה חרא בתעלות של הירקון ושל אמסטרדם, אבל לא לזהות אותי, אני שוקל להיעלב." והבחור שלח יד ארוכה מלאה חורים סגולים ואצבעות צהובות ונתן לי מכה על הכתף שדגדגה לי כמו נוצה, "אתה שפטת אותי על הקטע הזה וקיבלתי ארבע עשרה יום בפנים. אחר כך העבירו אותי קרוב, לקצין העיר ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, בגלל אימא שלי זיכרונה לברכה שהייתה חולה. הייתי עוד ארבע חודש בצבא ויצאתי על נפשי אצל הקב"ן, אתה בכלל זוכר אותי?"
הייתי המום. התנשפתי מרוב התרגשות. הפה שלי נסגר ונפתח כמו קרפיון באמבטיה אחרי שהוציאו את הפקק והמים ירדו. הסתכלתי עליו כאילו הוא ממציא את הסיפור הזה עכשיו, ברגע זה.
"אתה עובד עליי?!" אמרתי.
"אם אני עובד עליך מאיפה לי לדעת בכלל שקוראים לך רוּדִיקוֹ?"
"בצבא באמת כולם קראו לי רודיקו. ככה קוראים לי רודי."
"בבקשה," אמר הבחור המכוער בניצחון והדליק לעצמו עוד סיגריה רגילה בנונשלנט. זה שבר קצת את הרצף, כי עד עכשיו הוא הקפיד להריץ סיגריה עם חומר, סיגריה רגילה בשביל המעבר, ושוב סיגריה עם חומר. הוא נשען לאחור וצמצם את עיניו, כמעט לא היו לא ריסים. ניכר עליו שהוא מרוצה מעצמו. הוא חייך אליי עם כל השיניים הרקובות שלו, "רוּדִי קֶסְלֶר," הוא הוסיף, וינק מהסיגריה, "ולמב"ס קראו ועקנין, נכון? ורינה הייתה קצינת ת"ש, נכון?"
"שאני אמות, בחיי, בחיים שלי לא הייתי מזהה אותך. ודווקא יש לי בדרך כלל זיכרון טוב."
"וואלה, עד כדי כך?"
"אני מתכוון…" היססתי.
"זה בסדר, אתה לא צריך להתנצל, זה בגלל החומר. החומר משנה לך ת'צורה. ומה שאני מעשן איתך כאן, זה עוד כלום. זה שום דבר. אני רגיל להשתעשע בחומרים הרבה יותר מסוכנים."
"לא, לא. לא הייתי מזהה אותך, אולי בעצם כן?" הסתכלתי עליו שוב, "לא, בחיים לא!"
"אבל גם אתה השתנית הרבה בנאדם." הוא אמר.
"כן, השמנתי ורזיתי, רזיתי והשמנתי מאז התקופה שהכרת אותי. התכווצתי והתרחבתי כמו אקורדיון, אבל תכלס נשארתי איש שמן וגדול. גם הזדקנתי. אבל עכשיו אני בדיאטה, כלומר לא בדיוק דיאטה, אבל אני משתדל לשמור. רזיתי למעלה מעשרים קילו."
"וואלה, אחי, רזית עשרים קילו, אבל נשארת וַאחַד רוּלָה שמנה. אני, ישר זיהיתי אותך. עם הכיפה'לה, בלי הכיפה'לה, קלטתי אותך. יש לי זיכרון יוצא מן הכלל. לא רק לאנשים, לכל דבר."
שתקנו ואלי זוגייר עישן.
"אז מה אתה אומר, זה היה סוס?" שאלתי.
"סוס ערבי."
"ערבי?"
"יותר נכון סוס וערבי, כי אני לא יודע בדיוק אם הסוס היה ערבי, אבל רכב עליו ערבּוש, אז בשבילי זה היה סוס ערבי. זה היה בחור רזה כזה כמו אטרייה שחורה, אבל בנוי טוב. היו לו שפתיים עבות כמו של כושי ופרצוף מעוך. הוא היה חצי גוף ערום. בשעות המוקדמות של הבוקר, ממש לפני שהשמש הייתה עולה והשמיים היו ורודים סגולים כאלה, הוא היה עוצר את הסוס בשדה של הקוצים מול הבסיס, והסוס האצילי הזה היה מנדנד את הזנב השעיר שלו לכאן ולכאן, ואחר כך היה מחרבן. זה היה כל כך יפה, אני מתכוון להגיד, שהיה בזה משהו יפה,"
גיחכתי לזוגייר בפרצוף מרוב מבוכה, והחלקתי את היד השמנה שלי על הזקן. "אתה באמת פסיכי," אמרתי, "טוב שהקב"ן שחרר אותך."
"לא, אתה לא מבין אותי." הוא ינק שוב מהסיגריה הבוערת בתאווה, "היה בזה משהו כזה… איך אני יגיד את זה, אני לא מסביר את עצמי טוב. היה בזה משהו שהכול התחבר להכול: הגב של הסוס, גמיש כזה עם הרוכב שישב ישר; ושניהם יחד התחברו לשמש שעלתה במזרח, ורק אז, רק אז, הזנב של הסוס התחיל לזוז ו… הייתי עובר את הגדר, יוצא לשדה, אוסף ושם את זה באסלה בשביל רינה, להפתיע אותה, וגם אותכם, זה היה מרוב שמחה. תגיד לי אתה, מי לא היה מאוהב אז ברינה שלך? כולנו, כל החיילים, היו מאוהבים בה."
"אי אפשר היה שלא לאהוב את רינה שלי." אמרתי, ושוב התחלתי להרגיש את הדמעות מופיעות בקצות העיניים. "אתה פסיכופת." אמרתי. והחלקתי את הידיים שלי על המכנס הכחול שלבשתי. הוא נראה לי פתאום ענק, כמו אוהל. השוקיים שלי הן שני עמודים.
"איך אני אסביר לך את זה?" הוא אמר ושיחק עם הצמת עקרב שלו, העיניים שלו התרחבו ונדמה היה שהג'וקים השחורים שם בפנים יתחילו להתעופף. "הרגשתי כמו בכרם – אתה יודע, גם אני מהכרם – ההבדל בינינו, מעבר לפער השנים, זה שאני גדלתי שם ואתה, יא חביבי, עברת לגור ביד אליהו. בכל אופן יש רגע בכרם, אני לא יודע אם גם היום כי הרבה שנים כבר לא הייתי שם, אבל יש רגע כזה, לפני שהשמש עולה, שאתה רואה את הים ברור כל כך מהסמטאות הקטנות ואת הלשון חצי-אי הזאת של יפו, זה משהו מאוד מרגש. משה קוֹמְפַּנְיוֹן, חבר ילדות שלי שלא ראיתי שנים, מי יודע איפה הוא היום ומי יודע אם הוא חי. הוא ואני, היינו חוזרים מבילוי של לילה. הוא ואני האכלנו אחד את השני בחרא הזה שהפשע משתלם. אבל האמת היא שהפשע לא משתלם בכלל, כי אם הוא משתלם כלכלית, הוא בטח לא משתלם מהרבה בחינות אחרות." הוא כיבה את הסיגריה שלו בשתי אצבעות, חנק בפעם המי יודע כמה את הבדל הבוער והטיס אותו במכת אצבע לרווח שבין הקיר הלבן לספסל השיש.
"הפשע מטנף לך את הנפש, רודיקו. זהו. אי אפשר להגיד על זה הרבה יותר. אבא שלי היה עבריין קטן שלא רצה שאני ילך בדרכיו. הוא חשב שאני אלמד מכונאות רכב ואהיה מוסכניק, אבל לא רציתי ללמוד כלום ובבית הייתה לי את הדוגמה שלו, והוא שהיה עבריין קטן נראה לי כל כך עלוב. נכנס ויוצא, יוצא ונכנס ושום בוחטה לא הגיעה מזה. אז נעשיתי עבריין גדול, בשביל להוכיח לאבא שלי שאני יכול, לעשות לו דווקא. הוא שנא את זה ושנא אותי, ובאמת ברגע שאימא מתה, הוא הפסיק לדבר איתי. למרות שהייתי קונה לו מתנות, זה לא עשה לו כלום. אמר לי רק 'אני איתך, לא מדבר.' ושתק. 'מי שחושב שהוא ירשים אותי עם כסף מלוכלך, טועה, יא חביבי.' ככה הוא אמר, 'זה רק מגעיל אותי.' ראבק, כאילו לכסף יש בכלל ריח."
הוא שוב שלף את הגוש מהכיס ובצע ממנו חתיכה אחת קטנה והדליק אותה עם המצית. היא התפחמה לה בִּן רגע והפכה שמנונית קצת.
"אז משה קומפניון היה מבוגר ממני בשנתיים, ומהר מאוד אימצתי אותו בתור אבא קטן. הוא היה טיפוס שלילי עם תעודות. היינו מבלים בלילות, פורצים לבתים ולמסעדות, הולכים לזונות בתל ברוך, מזיינים במלונות ברחוב הירקון – בקיצור עושים חיים בלילה בתל אביב. איך היינו סוגרים את הלילה? תנחש, נו, תנחש,"
"אין לי מושג." אמרתי, ולא יכולתי שלא לחשוב על רינה שלי. מאז שהוא הזכיר אותה, לא יכולתי שלא לחשוב עליה. הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ.
"היינו גונבים טילון."
"מה-זה?" אמרתי בעצבים.
"טילון. אתה יודע, אופנוע קטן כזה, חצי כוח."
"אני יודע טוב מאוד מה זה טילון," אמרתי, "רק ששנים לא שמעתי מישהו משתמש במילה הזאת."
"וואלה." הוא חרך סיגריה אחת, קרע אותה, ביתר אותה למוות, והטבק נשר על הספסל הלבן. הוא ערבב את החומר השמנוני עם הטבק באצבעות רועדות, שקוע כולו במעשה וקצת חולמני, ככה, בלי להביט בי. אחר כך שלף סיגריה נוספת ורוקן אותה מתוכנה, את הטבק שלה הוא טאטא אל החריץ שבין הקיר הלבן לספסל השיש והחל למלא את התערובת בסיגריה הריקה. הוא סובב את הסיגריה בקצה שלה בעצבנות ומלק לה את הראש, "אני לא רוצה בשום אופן לעשן נייר. רודיקו, עוד תצא מפה מקסס מקצועי, ד"ר גראס, פרופסור ג'וינט." הוא הדליק את כל הקונוס הזה ועישן. שוב היתמר עשן שחור מעל לראשו. "סתם, אני צוחק איתך," הוא הוסיף משראה את הפרצוף המרצין שלי.
"אז הייתם גונבים טילון." אמרתי.
"בדיוק," הוא נשף את העשן השחור בשנית בחרון כמו דרקון זועם, למרות שנראה לי עכשיו ממש כמו עגל רך, "בדיוק. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, משה קומפניון, שהיה עבריין קטן כזה, היה מתכופף באבן גבירול או בדיזנגוף, ליד אחד התמרורים או הברזלים, ומשחרר לנו איזה טילון קטן לסגור איתו את הלילה. היו לו ידיים של אמן. פורץ מבטן ומלידה. אני הייתי מדליק אותו ויושב מקדימה, וקומפניון הקטן היה יושב מאחורה. היינו משתוללים איתו. את הנשמה היינו מוציאים לכלי הזה, קורעים את אמ-אמ-אימא שְׁלו." הוא המשיך להעלות עשן עד שכמעט כבר לא ראיתי אותו, רק את הנקודה האדומה הבוערת בקצה הפה שלו ראיתי, כמו פצע.
"איזה רונדֶלים, איזה חרקות, אחי, אל תשאל, חבל לך על הזמן, משהו-משהו: מאבן גבירול או דיזנגוף, דרך ארלוזורוב לרחוב ירקון, משם צפונה לשדרות נורדאו ושוב עד אבן גבירול, ועוד פעם, הֵי הוֹ; ועוד פעם, הֵי הוֹ;" הוא הניף את היד עם הסיגריה, "ועוד פעם. קומפניון המניאק היה נעמד על המושב ולפעמים היה עושה עמידת ראש תוך כדי נסיעה, ואני הייתי מרים רגליים לצדדים ונוסע בלי ידיים. מה זה כיף היה, קרקס מדראנו עשינו. היינו טסים כמו סופה ברחובות, צועקים, מקללים ושרים, עד שהיה נמאס לנו, עד שכל העסק הזה היה יוצא מכל החורים שבא להקיא."
"ואז?", אמרתי, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על רינה שלי ועל כך שבגלל טיפוס כמו זה התחלנו בכלל לצאת ברצינות.
"ואז כשהיה נמאס לנו מכל הבלגן הזה, היינו עושים באנג'י לטילון. היינו עומדים על הגשר של אבן גבירול, מרימים את הטילון גבוה מעל המעקה – שנינו ביחד הֵי הוֹפּ, קומפניון היה קטן, אבל מסיבי – ומשליכים אותו בכיף ובכוח לתוך המים של הירקון. הוא היה שוקע די מהר: קודם הבודי עם הגלגלים והטלסקופים; ואז המושב, הפנס הגדול, הכידון והמראות. פלופ. שלום טילון. אין טילון."
"למה אתה מספר לי את כל זה עכשיו?" שאלתי. הוא כיבה את הסיגריה עם החומר בשתי אצבעות. הוציא לעצמו סיגריה רגילה מהקופסה בידיים הצהובות שלו. הן רעדו. הוא הציץ בקופסה שהייתה כמעט ריקה, כאילו חיפש שם משהו, מישהו. אחר כך הצית לעצמו את הסיגריה הרגילה והשחיל את המצית לתוך הקופסה. את מחצית הסיגריה עם החומר הוא השאיר קרוב אליו.
"כי בגלל זה בכלל התגייסתי לצבא. בלי הקטע הזה לא הייתי מכיר אותך בכלל, ולא את רינה."
לחלק הראשון של הנובלה:
לחלק השני של הנובלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22621&blogID=171
לחלק השלישי של הנובלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22659&blogID=171
לחלק הרביעי של הנובלה
לחלק החמישי של הנובלה:
שלום רן
שיחקת אותה בפרק הזה
הפתעה גדולה
זה היה סוס
פרק יפה מאד זרם לי כך שהמשכתי לקרוא למרות
ה The voice
תודה
דוד היקר, שבוע טוב. אם הנובלה "הגוש" הצליחה להתמודד עם The voice, זה סימן שבאמת יש לך עניין בה והיא אוחזת במתח. כך או כך, אצלי כל המשפחה מול הטלוויזיה ורק אני יושב פה בחדר ועורך. רני.
מרתק ומפתיע
גם את עולם הביבים הארת
בחמלה אנושית
חנה, תודה רבה לך. שבוע טוב. רני