רן יגיל סופר ועורך
"א-תה מע-שן?" הוא שאל אותי את זה לאט, מבליע הברות. הקול שלו היה צרוד מאוד ומתכתי. זה לא היה מסיגריות, זאת הייתה צרידות נוראה יותר, כאילו מיתרי הקול היו משותקים. היה משהו מפחיד ועייף בקול המוזר הזה, שהדהד קצת בחלל החדר הלבן והריק. נראה שהוא לא דיבר עם איש כבר עשרות שעות.
"אתה ישראלי?" הבעתי תמיהה מוחלטת. לא ציפיתי לשמוע כאן, במקום הזה, עברית. "מה, לא להאמין, אתה מדבר עברית?!"
"נו, מה חש-בת, ועוד איך. אם תתעקש אני יעשה לך גם חי"ת ועי"ן מהגרון למרות שדי קשה לי לדבר. בטח שאני מדבר עברית, מה אתה חושב, סתם ש-מו אות-נו ביחד, הם בסדר ההולנדים, מתחשבים, רצו שלא ישעמם לך. אתה מעשן?" הוא חזר על השאלה בקולו הצרוד ודחף את חפיסת הסיגריות שהייתה לצדו לעברי.
"לא, תודה רבה." אמרתי בנימוס. זה כנראה הצחיק אותו, התשובה הזאת שבאמת נשמעה כמו איזה ילד שמסרב בתוקף לאכול את העוגה שהדודה הכינה. הוא גיחך ככה, וחשף שיניים כאלה, רקובות לגמרי, שחורות-צהובות. זה היה די דוחה.
שתקנו. אבל הרגשתי שהשתיקה שלי מעיקה עליו. כאיש סדר שאחראי על חינוך, נהגתי לשתוק ולתת לשני לדבר, לחייל. בתשעים אחוז מהמקרים אחרי סיפורי אלף לילה ולילה והברון מינכהאוזן עם כיפה אדומה הוא היה מגיע לספר לי את האמת. לשתוק בשבילי זה לא בעיה, אז ישבנו בלי לומר מילה כמה דקות, וחשבתי לעצמי כל מיני מחשבות, כי הראש תמיד עובד עד שהוא קורס. גם בלילה, בתוך חלומות הסיוט שלך, הוא ממשיך לעבוד ולקשור דברים.
"כמה זמן אתה פה?" שאלתי.
"חודש. סתאאאאאם, יומיים בערך. האמת, אתה מאבד את הזמן, את התחושה הזו שמשהו בעולם זז וצריך להספיק, בחי אלוהים בספר התורה, כשאין שעון ואין שמש ואין בנאדם אחד בעולם לדבר איתו, כל הסיכויים שתתפגר די מהר. בהתחלה תיכנס לדיכי ואז יוציאו אותך מפה קוקו קשור על אלונקה. אל תדאג, לי זה לא יקרה. בכל אופן, אל תיקח אותי כזה ברצינות, בעוד יומיים אני בחוץ. ומה איתך? אתה מתכוון להתחרע על הבית מלון היוקרתי הזה?" הוא הצביע בזרועותיו הארוכות והמעוקמות-משהו על החלל החיוור והקר.
"עוד מעט יבוא מישהו להוציא אותי." אמרתי בשקט ובהחלטיות שנראה כי לא עשו רושם כלל על הבחור.
"בטח," אמר. אפשר היה להבין מהטון של הקול שלו שהוא מזלזל בי, שהוא יודע יפה שאין לי מושג בכלל איפה אני נמצא.
"רגע, אתה לא מאמין לי?".
הוא שתק וינק מהסיגריה כאילו הייתה חלב אם. הנקודה האדומה הבוערת בקצה הטבק המתכלה בלטה כל כך על הרקע הלבן שבחדר. חשבתי לעצמי, אנחנו נמצאים בתוך תכריכים. הבחור המכוער והמוזנח הזה ואני נשכחנו בתוך ערימה של תכריכים שעוטפת וחונקת אותנו. הוא המשיך לשתוק. אחר כך הרים קצת את הטוסיק הרזה שלו ממלבן הישיבה הלבן, שמתי לב שמכנסי הג'ינס, אף על פי שהיו צרים מאוד, היו גדולים עליו, וקצה חריץ הישבן שלו צץ. הוא שלף מהכיס משהו בצבע חום בנייר כסף שנראה כמו חצי טבלה של שוקולד עלית פרה והניח אותו בעדינות סמוך אליו, בינינו. הוא עדיין שתק.
"אני ועוד איך מאמין לך." הוא אמר. "לא סתם אמרתי בטח. בנאדם כמוך שנראה כמו שאתה נראה, מה הוא עושה פה בכלל?"
"מה אתה עושה פה?"
"רואים שאתה יהודי טוב, עונה על שאלה בשאלה. אני נפלתי קשה-קשה."
"בסמים?"
"הסמים זה מילא, אבל גם בסמים כמו שת'רואה," והוא שלח שתי זרועות קדימה שהיו בתוכן חורים שאלוקים ישמור. באמת שמע ישראל, זה היה כל כך מכוער. ולמרות שאני באמת טיפוס די קשוח ולא הייתה לי בעיה לנקות אפילו חרא מהרצפה בשירותים בצבא ולנקות עם העצירים את המקלחות של הבנים והבנות, ולפתוח סתימות עם גופות של עכברושים בצריפין, לא יודע למה, נגעלתי ממנו. זה היה כאילו איזו גופה הושיטה את היד שלה אליי וביקשה לחבק אותי, ביקשה רחמים ממני שלא הגיעו לה והצטערתי עליי וגם עליה. נרתעתי קצת לאחור והוא כנראה הבחין בזה ואמר:
"אל תפחד ממני, אני לא נושך."
"מה שדדת?" שאלתי.
"קופה של קופי-שופ."
"אתה עובד עליי?"
"באימאשְלי. כולה קופה של קופי-שופ ותראה איפה הם שמו אותי כאילו הייתי טרוריסט בינלאומי." הוא הרים בעדינות ביד רועדת את הגוש שנראה כמו חצי טבלת שוקולד, בצע ממנו חתיכה קטנה והניח על המלבן הלבן. אחר כך הוא לקח את החתיכה הגדולה, שוב הרים קצת את עכוזו מהמלבן, ניכר היה על הפנים שלו שלא בזין שלו לזוז בכלל ושהוא עושה כל פעולה במאמץ רב. שוב החריץ של התחת נחשף. הוא תחב את הגוש עמוק לתוך הכיס, "אופס, נופלים המכנסיים," אמר, "נכון שאנחנו באמסטרדם, אבל שאני לא יעשה לך איזה סטריפטיז פה על חשבון הבית. תאמין לי שזה לא הצד החזק שלי."
"למה שדדת קופה של קופי-שופ בשביל להשיג מנה?" שאלתי.
"כן."
"אתה משקר לי."
"לא משקר עליך, אחי. רק בשביל להשיג מנה."
"ובגלל זה הם שמו אותך פה?"
"בטח." הוא סימן לי להתקרב אליו קצת באצבעו עם הציפורן המלוכלכת ואמר: "הם רק נראים כאלה פתוחים וסבבה. מותר סמים, מותר זונות. חבוב, הם הכי שמרנים בעולם. תן להם רק צ'אנס והם ישימו אותך בתא גזים."
"אתה מגזים לגמרי."
"באמת? למה-מה! איפה אתה חושב שאתה נמצא? אחד כמוך, אני אפילו לא שואל למה הוא פה. מה גנבת? טדי בר?"
"אני לא גנב ואני גאה על כך."
"כולנו גנבים ורמאים. אם לא של מישהו אחר אז של עצמנו. תאמין לי. אנשים זה חיות רעות."
"אני לא חושב ככה," אמרתי והבטתי בכרס שלי. "אני ממש לא מסכים איתך."
"תראה," הוא אמר ושלף עוד סיגריה מהקופסה. הצצתי בחטף וראיתי שהייתה לו חפיסה כמעט מלאה. "אל תדאג, מה אתה מציץ לי בקופסה. יש לי פה קשרים לא רעים. אם אני רק פותח את הפה הסוהר מביא לי עוד."
הוא שלף מצית, אבל במקום להדליק את הסיגריה, הוא חימם אותה לאורכה בעזרת הלהבה, הנייר נחרך מעט. כשהוא ראה שאני קצת מופתע מהפעולה הזו, הוא אמר: "אני אוהב את הטבק שלי יבש". אחר כך חתך אותה לאורך, ביתר אותה במיומנות של אחד שעושה את הפעולה הזאת עשרים פעם ביום, והטבק החום כהה נפל כפתיתים על מלבן השיש הלבן ונח בינינו.
"אתה תסלח לי שאני מְקַסֵּס בזמן שאנחנו מדברים. קל לי יותר לחשוב ולהתרכז כשאני מדבר איתך ומתעסק במשהו. חוץ מזה, זה מרגיע אותי ומעסיק אותי. הייתי עושה את זה גם אם לא היית פה. יד על הלב, היית מציע לך לעשן איתי, אבל נראה לי שאתה אפילו סיגריה של שוקולד לא תחזיק בפה."
"לגבי השוקולד, אני לא כל כך בטוח," אמרתי, ושוב הבטתי בכרס המשתפכת שלי. "אבל אתה צודק, אני לא מעשן. זה לא בריא."
"מה אתה, עובד באגודה למלחמה בסרטן? מתנדב ששלחו לבתי כלא? איזה מן יציאה מסריחה זאת, זה לא בריא. מה זה פה קופת חולים כללית?"
"זה לא בריא. נקודה." אמרתי וקצת חששתי מהתגובה שלו, אבל זה אני. איש חינוך. מה שלא נראה לי נכון ומוסרי, אני אומר. חד וחלק. מתעקש. זה גרם לי ללא מעט הסתבכויות עם המפקדים מעליי בצבא, בעיקר כשהתערבתי, בצדק התערבתי, למען פקודים שלי. כי אם אני יודע שמישהו צודק וצודק עד הסוף, אני אלך איתו באש ובמים. בלי לוותר. אני אתמוך בו גם אם הוא רב טוראי מושתן.
"מאיפה אתה בארץ?" הוא העביר נושא.
"אני תל אביבי. למה, מאיפה אתה?"
"גם אני תל אביבי." הוא אמר, כשהוא מחמם במצית הגדולה את הגוש הקטן והחום שהפריד רק לפני דקה מהגוש הגדול. הגוש בער קצת. "אני אוהב את זה שרוף." הוא הוסיף. "כמו החיים שלנו."
"אולי כמו החיים שלך."
"שלנו. שלנו. פה אני לא מוותר לך, עיוני."
שתקתי לרגע ואחרי זה אמרתי, "אתה צודק." הוא פורר את הגוש לתוך תלולית הטבק הקטנה שעל המלבן הלבן וערבב תוך שהוא ממלמל לעצמו בקצב, "אני מקסס לי, טה-טה-טה-טם; אני מקסס לי, טה-טה-טה-טם; אכּבּר קְסֵסָה, לה-לה-לה-לה; אחלה קססה, לי-לי-לי-לי. אז אתה תל אביבי. אתה רואה, ההולנדים קלעו בול. בול פגיעה. חבל שאתה לא מעשן אח שלי, זה יופי של חומר."
הוא נראה לי די שמח, גם סמים, גם אחד שאפשר לדבר איתו. נכון שמותר להשתמש בסמים קלים באמסטרדם, אבל מה שלא הצלחתי להבין זה איך לעזאזל השוטרים מרשים לו לעשות סמים בתוך תא המעצר. אולי אין ברירה כי הוא מחוק לגמרי. לך תדע. הדבר הזה בגרון שלו – הגרגרת – שנראה גדול כמו המצית שלו, עלה וירד. "אבל בעצם יותר טוב בשבילי," הוא הוסיף, "יישאר לי יותר לאחר כך. עם פרצוף תחת כמו שלך, בעוד שעה אולי כבר לא תהיה פה ולא יהיה עם מי לדבר."
הוא הוציא סיגריה נוספת מהקופסה שלידו והפעם בזהירות רבה, מעשה ידי אמן, רוקן את תכולת הטבק שלה בצד, על המלבן הלבן, בינינו, בערימה נפרדת מזו המעורבבת עם החומר. "לפעמים אני שומר לי ת'טבק לפעם הבאה ולפעמים אני זורק אותו מתחת למלבן כי נמאס לי." ובאמת ראיתי שבקצה המלבן עליו ישבנו, היה מן חריץ כזה, רווח שבינו לבין הקיר. "אני לא אוהב שהסביבה שלי מלוכלכת." הוא אמר, "אני, לא אכפת לי לא להתרחץ חודש, אולי אני מגזים, אבל תכלס, את הסביבה שלי אני אוהב לשמור נקייה. תחשוב על זה, זה הפוך מחיות. חיות מסוימות שומרות על הגוף שלהן שיהיה נקי כמה שאפשר, למשל חתול. נכון שהן מסריחות תמיד, אבל הן משתדלות. לעומת זאת, על הסביבה שלהן הן לא זורקות זין. אני הפוך מזה."
חשבתי לעצמי, אם הוא נמצא כאן במקום הזה כבר הרבה זמן, מה הפלא שאין לו שום סיכוי ללכלך אותו. פה זה כוכב הניקיון הסטרילי. אני גם בטוח שאם הוא רק יעז ללכלך, אז הסוהרים הגבוהים האלה, העוגים-מלך-הבשנים האלה, יטפלו בו כמו שצריך.
"תסתכל למטה מתחת למלבן ותראה את כל הטבק של הסיגריות." התכופפתי קצת עם הכרס שלי והתנשפתי. באמת היה שם די מלוכלך. פיסות טבק רבות ושיירי בדלים נחו בתפזורת מתחת לשיש הלבן.
"אני מבין," אמרתי.
"אל תגלה להם, בבקשה, כי זה מה זה יכעיס אותם ואם זה יכעיס אותם, זה מה זה יכעיס אותי שאני יתפוצץ עליך."
"למה שאני אגלה להם? איזה אינטרס יש לי לספר להם מה יש מתחת לספסל הזה?"
"אני לא יודע. אני סתם אומר בשביל שזה יהיה ברור בינינו. בכלל, אני בעד לשים דברים על השולחן. לא ללכת סחור-סחור כמו איזה מניאק. להיות ישיר. זה הכי בריא."
"מאה אחוז." אמרתי.
עכשיו הוא לקח את הסיגריה הריקה מהטבק שנראתה כחושה ונפולה ומקומטת כמוהו, ומולל לתוכה בעדינות את התערובת של הטבק והסם. אט-אט נוצרה מעין סיגריה ארוכה שכזו בצורת קונוס. אחר כך הוא שלף בשתי אצבעות מפתח חלוד וקטן של לוקר ודחס פנימה את התערובת. הידק את הקצה, קטם מעט את ראשו, "אני לא אוהב לעשן נייר." הוא אמר.
נשען לאחור, הדליק את הסיגריה ושאף. מנחיריו ומפיו בקע עשן מרוכז וסמיך, וניכר היה עליו שהוא נהנה שבעתיים מהסיגריה הזאת מאשר מסתם סיגריה רגילה. כל ההתנהלות שלו אמרה טקסיות. עכשיו אנחנו בטקס.
"כמה זמן אתה פה?" שאלתי והג'וקים בעיניים שלו התחילו לרוץ במהירות. ראיתי עליו בבירור שהוא חושד וחושש.
"אתה מהמשטרה? או שהיית שוטר או משהו כזה? או אולי אתה מהצבא? איש קבע? אני מריח אותכם מקילומטר." פניו שוב התמלאו בעשן הסמיך, ובפעם הראשונה חשבתי שאין כאן חלון ואנחנו יכולים להיחנק. הרמתי את העיניים למעלה וראיתי את הפתחים הקטנים של האוורור.
"אין כאן חלון," הוא קרא את המחשבות שלי לפי תנועות הראש, "אבל יש וֶנטות חזקות, אחרת שנינו כבר היינו בהרעלה של עשן בריאות."
"למה אתה חושב שאני מהמשטרה או מהצבא?"
"כי יש לך עליך דיבור כזה. אתה שואל את השאלות בטון מסוים שאני מכיר אותו."
"כמו מה?"
"כמו חוקר מצ"ח, נגיד." הוא אמר וגיחך. שוב ראיתי את השיניים הצהובות-שחורות שלו, אבל כבר התחלתי קצת להתרגל אליו.
"הייתי בצבא, יותר מעשרים וחמש שנה." אמרתי וקמתי קצת כדי לחלץ את העצמות שלי. "אני נראה לך מנוון, תכלס, עשרים ושמונה שנה הייתי בשירות."
"רואים. רואים." הוא נשף את העשן השחור אל החלל הלבן וכמו להוסיף ולאשר לעצמו את המסקנה שאליה הגיע, חזר ואמר במין מסטוליות משועשעת, "רואים, רואים."
"איך רואים?". אמרתי והלכתי בצעדים רחבים עד הקצה השני של התא, נגעתי בקיר וחזרתי. שוב הלכתי עד הקצה השני של התא, נגעתי בקיר וחזרתי. ושוב.
"בחייאת, אל תעשה את זה עוד פעם. זה משגע לי ת'שכל שאתה הולך ובא כמו נמר בתוך כלוב. זה מסובב לי את הראש ומזכיר לי שאני כלוא כאן."
עמדתי במקום מולו וחזרתי על השאלה: "איך רואים?"
"תראה איך אתה מסתובב כאן כמו רס"ר בסיס או רס"ב עם ידיים משולבות מאחורי הגב, כאילו מה שאתה צריך לסדר פה זה את הנוף: גינות, חניות, כניסות למבנים, חדרים, מבואות, חדרי מדרגות. שהכול יהיה פיקֶס. רואים את זה עליך שאתה מהמערכת כמו שאומרים."
"ואתה לא?"
"אני לא. אני מה שהמערכת מוציאה ממנה כשהיא גומרת לעכל את מה שהיא צריכה לעכל."
"ואללה." אמרתי.
"ואללה."
קצת התעייפתי בגלל הסוכרת והמשקל הכבד שלי, אז אמרתי לו, "אני יושב," והצבעתי על המקום הפנוי לידו על מלבן השיש הבוהק.
"שב, מה קניתי את הזבל הזה? שב בנאדם, בכיף. תאמין לי, הייתי משאיר לך את הסוויטה הלבנה הזאת על חשבוני ויוצא מפה. הכול שלך."
הוא כיבה את הסיגריה בשתי האצבעות שלו, חנק את העשן. לא עשה רושם שמזיז לו בכלל שהיא בוערת, וחשבתי לעצמי שאולי בגלל הסמים הוא איבד קצת את תחושת הכאב ונעשה קהה כמו בשיר ההוא של פינק פלויד שאני כל כך אוהב. הוא הניח את הבדל על השיש בינינו, נתן לו מכה קלה בשתי האצבעות כאילו היה מטבע של עשר אגורות. הבדל התגלגל אל הסדק הצר שבין המלבן הבוהק לקיר השיש הלבן וכנראה נפל על הרצפה.
"אני באמסטרדם כבר כמעט שנתיים. רגע תן לחשוב, בעצם יותר משנתיים. אבל לא באתי לפה מהארץ. הייתי עוד קודם באירופה. במקומות אחרים: ברלין, בריסל. אני בכלל אירופאי." הוא אמר ופרץ בצחוק מרושע ומהדהד כזה. הוא כנראה מאוד הצחיק את עצמו כי הוא לא נרגע ושוב תקף אותו גל של צחוק והוא התקפל כולו כמו נייר, כאילו כואבת לו הבטן. וכשהתרומם הבחנתי כי בעיניו שהאדימו הופיעו דמעות. "אני ג'נטלמן אירופאי עד הסוף." אמר, ושוב פרץ בצחוק. הבטתי עליו בפליאה ואמרתי, "בטח, רואים עליך. אתה לא צריך להגיד."
"כן, בטוח שאני יותר ותיק ממך בעיר המחורבנת הזאת, אמסטרדם, שהישראלים, הזבל האלה, נדבקים אליה כמו זבובים אל חרא. יש לי פה פז"ם. תקתקתי פה הרבה חומר והרבה בחורות. ואתה?"
"אני כאן שלושה ימים." אמרתי.
"שלוש ימים, אה? זה מעניין." הוא אמר ושיחק קצת עם הצמה הדקה שלו שנראתה לי כמו קפיץ ארוך של עט שבור. "מאוד מעניין. כי אני כאן במעצר שלוש ימים בדיוק."
"שלושה. שלושה ימים."
"זה כמו במערכון של הגשש: אל תתקן אותי, אני ספרתי, אני יודע," והוא השתנק קצת מהשאריות של הצחוק. "רואים שאתה איש חינוך אם אתה מתקן אותי במספרים. אף פעם אני לא יתפוס את העניין הזה עם המספרים. אולי תלמד אותי את זה פעם."
"למה פעם, אני מוכן עכשיו."
"עכשיו אין לי ראש, אבל תדע לך שאולי להגיד את המספרים נכון אני לא יודע, אבל בלספור כסף ביומיום, אני המלך. אני סופר שטרות במהירות כמו המכונה בבנק. בידיים, תיק-תק. מיליון דולר אני יכול לספור לך בצ'יק, כמו קלפן בקלוּבּ בתחנה המרכזית. בכלל, יש לי זיכרון מעולה."
"מאמין לך. מאמין."
"בטח שאתה מאמין, בלי האמונה צאסק"א לא הייתה אוכלת אותה." והוא שוב פרץ בצחוק מכוער, אבל ריסן את עצמו. "עכשיו שקמת ראיתי שאתה די רוּלה בסך הכול. יש עליך גובה".
"אני כמעט מטר תשעים." אמרתי.
"אבל אחי, טוב שאתה לא מעשן, בגלל השומן, אני מתכוון. כאילו, תסלח לי, אני לא רוצה לפגוע בך. אבל גובה כזה וכרס כזאת זה לא הולך טוב ביחד. אתה שמן לאללה. אתה מין הר אדם כזה. אפשר לטפס עליך. זה לא טוב לַלב, לכלי הדם."
הרגשתי איך העצבים מתחילים לדגדג לי בבטן ועניתי לו בסגנון שלו: "וואלה יופי, אפשר לחשוב שאתה ממש בכושר של שחקן כדורסל או שחקן כדורגל. מה נהיית לי, שר הבריאות?"
"מי שהולך למות. יכול לדבר על בריאות כמה שבא לו. חופשי. לו זה כבר לא כל כך משנה."
הוא שוב הרים קצת את הטוסיק שלו מהמלבן הלבן והקר והחריץ של התחת נחשף. הוא הבחין שאני מביט בו, הצביע על האחוריים שלו ואמר כשהעיניים שלו פעורות והג'וקים מתרוצצים בתוכן "קופת חיסכון. דן חסכן. לימים רעים שעוד יבואו."
הוא שוב הוציא את הגוש החום, אותה חצי טבלה מכורסמת שנראתה קצת כמו שוקולד עלית והתחיל מחדש את כל טקס ההכנה כשהוא מפזם לעצמו, "איזה חומר, איזה חומר, נדע את כולו מחר לבחינה, אבל קודם נעשן לנו איזה סיגריה רגילה. סתם בשביל האוונטה." הוא נאנח הרים את זרועותיו, שילב ידיים במין קשת מעל הראש והתמתח. אחר כך הצית לעצמו סיגריה ונשען שוב לאחור.
"זה עוד כלום, היו שנים שהייתי עשרים קילו יותר." אמרתי.
"לָא, יעני היית טנק שרמן קטן." הוא אמר.
"למה קטן? גדול."
"אז אתה בעצם רוצה להגיד לי," הבחור הרזה והמכוער ינק מהסיגריה, ממש מצץ את השאכטה, כאילו הייתה זאת הסיגרייה האחרונה של נידון למוות. "שאתה ממש רזה בשביל קודם?"
"כן. בדיוק."
"ומה מביא אותך לכאן? לאמסטרדם, אני מתכוון. אתה לא נראה לי אחד מאלה שמריצים חומר וגם, אל תכעס אחי, אבל אתה לא כל כך צעיר בגיל."
"לא. אני תייר. סתם תייר."
הבחור הרזה שיחק בעצבנות בצמה שנראתה עכשיו כמו זנב של עקרב והתקרב קצת אליי. הוא הציץ לצדדים וזה היה בכלל לא הגיוני כי היינו לבד בתא, ואחר כך התקרב אליי עוד יותר, כשהוא לוקח שאכטה חזקה מהסיגריה ולוחש: "התכוונתי בעצם בשאלה שלי למשהו יותר ספציפי." הוא הסריח מסיגריות באופן קיצוני. היה לו הבל פה איום ונורא. "התכוונתי מה מביא אותך למעצר כאן, בנאדם. לא לאמסטרדם. אמרתי ככה אמסטרדם כי חשבתי שתגלה לי, אבל עכשיו אני שואל אותך דוּך, למה קיבינימאט הם שמו אותך בפנים במקום שתלך למסעדות, תשוט בתעלות, תהמר בקזינו או תזיין בחורות?"
לחלק הראשון של הנובלה:
מרתק ,רני , שירטוט הדמויות חי ונושם ופלסטי(שפה ומראה ) ,במיוחד דמותו של האסיר הנרקומן
רישומן של הדמויות כה חי ,עד כדי כך שהוא מלווה אותך ימים לאחר הקריאה
מחכה להמשך
חנה היקרה תודה לך על קריאתך ותגובתך, כתמיד הן מחממות את לבי.
נהדר. רני יקר. מצטרפת לכל מילה של חנה שתמיד מיטיבה להגיב. קראתי גם את הפרק הקודם, כמובן. וזה מזכיר לי תקופה מסויימת, בה הייתי מחכה לפרקים הבאים שלך. אני חושבת שזה השימוש במדיה במיטבו. תודה וחיבוקים. גם אני מחכה להמשך:)
איריס היקרה, תודה לך על תגובתך החמה ועל שאת עוקבת. רני
היי רן
ממש יפה ומצחיק
השורה הזו למשל הקפיצה את הצחוק שלי לרמות המוכרות
"זה כמו במערכון של הגשש: אל תתקן אותי, אני ספרתי, אני יודע
צחקתי לבדי במשרד …………..
בפרק הזה אתה כבר נשאר בחד וכמעט לא מגלה דבר
אתה משאיר אותנו במתח לפרק הבא
הפרק מלא הומור עצמי
טוב גם אני צריך להתחיל דיאטה
דוד היקר, תודה על התגובה.