רן יגיל סופר ועורך
מיכל ילדה טובה. לשכנע את עצמה בכך, על כל מה שמשתמע, היא גם כותבת שירים.
מיכל ילדה טובה. משמעות הדבר כי היא נשארת בתחום הילדות, גם לאחר שזו תמה מזמן והשנים חולפות. משמעות הדבר, שכל חשבונותיה מאז הילדות לא תמו ולא נשלמו. משמעות הדבר שהיא מרגישה לא פעם אשמה, וכדי להשתחרר מאשמה זו היא מתארת (גם בשירים) את שהיה, ואומרת בשירים אינני אשמה, וגם אומרת בשירים – סלחתי.
גַּסֻּיּוֹת
גָּדַלְתִּי עַל קִצּוּר שֻׁלְחָן עָרוּךְ
וְעַל קִצּוּר אֶבֶן שׁוֹשָׁן,
אָסוּר לוֹמַר חָרָא
וּשְׁאָר גַּסֻּיּוֹת שֶׁרַק
לְיַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים מֻתָּר.
וְהַמִּלִּים הָיוּ יוֹצְאוֹת לָהֶם
כְּמוֹ לִי,
פָּרָשַׁתשָׁבוּעַ.
הילדות של מיכל היא במושבה יקנעם, בחברה דתית לאומית ציונית חקלאית של אז, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים. השירים שלה גם יוצאים משם והולכים אל העיר הגדולה, וגם נשארים שם לתמיד.
חֲתִיכַת יָקְנְעָם
"קְחִי לָךְ חֲתִיכַת יָקְנְעָם,
זֶה לֹא בְּדִיּוּק הַטַּעַם, אֲבָל הַזִּכָּרוֹן"
כָּךְ חִיְּכָה לִי צִיפְּקֶה בִּפְנֵי פַּעַם,
מֻחְבָּאוֹת בְּתוֹךְ טוּרְבָּן עֲנָק,
הַמְּהֻדָּק לְרֹאשָׁהּ בְּמַסְמְרֵי דָּת.
אָז בַּשָּׁנִים הָהֵן שֶׁל הַכְּפָר, פְּרוּעַת צַמּוֹת,
בְּגָדִים וְרַגְלַיִם, גִּלִּית לִי אֶת סוֹדוֹת הַלְּבָנָה,
קְלִיעַת חוּטֵי רַפְיָה בַּחֲרוּזֵי עֵץ וְאֶת אֹפֶן
נְעִיצַת סִכַּת הַמָּוֶת בְּחִפּוּשִׁית זֶבֶל שְׁחֹרָה.
אָנוּ יוֹשְׁבוֹת בַּסֻּכָּה,
מְעָרְבוֹת חֹל בְּמוֹעֵד.
רֶגֶב לְרֶגֶב כְּגוּשׁ בִּגְרוֹנֵנוּ
וְיַלְדוּתֵנוּ פְּרוּשָׂה.
זו שירה אוטוביוגרפית אמיצה מספיק כדי לערוך עם עצמה חשבון שלא נגמר, וכך היא מנהלת עם עצמה דיאלוג שאין לו סוף. זה היופי של שיריה, וזו חשיבותם. היא מספיק כנה ומספיק גלויה ומספיק רגישה, כדי ליצור בקורא תחושה כי לפניו עדות משכנעת למשהו מעניין, שבו לקחה המשוררת חלק, וגם תחושה כי לפניו חוויה אנושית כללית, שהוא, הקורא, ימצא בה השתקפות לחוויותיו האישיות שלו.
מִשְׁפַּחַת חַד נֶפֶשׁ
בַּדִּירָה שֶׁלִּי
חַלּוֹן וְרוּחַ,
חֲתוּלָה שְׁחֹרָה
וְאוֹר שֶׁל בֵּין עַרְבַּיִם.
עַל הַשֻּׁלְחָן
צַלַּחַת אַחַת וְכוֹס אַחַת,
מִשְׁפַּחַת חַד נֶפֶשׁ
אוֹכֶלֶת אֲרוּחַת עֶרֶב.
שירתה של מיכל היא השירה הלירית המתמודדת עם השלם בדרך של העמקה ברגע מתוך השלם, והסמלתו של רגע זה. זו היזכרות, זו רקיחת רגע של זיכרון, התמכרות עמוקה לרגע זה, והפיכת חווית הרגע סמל לחוויה שלמה. אלה שירי חוויות נקודתיות, ההופכות להיות חוויות החיים כולם.
אִלּוּצִים
הַאִם יָדְעָה סָבְתָא
עַל מִנְהָגוֹ שֶׁל סַבָּא,
לְהָטִיל מֵימָיו בְּכִיּוֹר הַמִּטְבָּח
וְאֵיךְ שֶׁלֹּא יַשְׁתִּין,
עַל אַסְלַת הַשֵּׁרוּתִים
גִּיגִית כְּבִיסָה רוֹתַחַת
בָּאַמְבַּטְיָה, דְּגֵי גֶעפִילְטֶע
וּבַחוּץ מַעֲמִיסִים פּוֹעֲלָיו
כִּכְּרוֹת לֶחֶם מְבֻיָּלוֹת
לְעֶגְלַת מִחְיָתָם.
לוּ הָיְתָה יוֹדַעַת,
זוֹ שֶׁכֵּלֶיהָ רוֹזֶנְטַל
רַגְלֵי שֻׁלְחָנָהּ בְּקֻפְסְאוֹת מַיִם
הַסַּכּוּ"ם כֶּסֶף,
תַּבְשִׁילֶיהָ בְּרָכָה
עוּגוֹתֶיהָ שִׂמְחָה
וְהַשְּׁתִיָּה,
מֵי קוּמְקוּם רְתוּחִים.
מיכל איננה מתיפייפת. היא כותבת על כל דלת אמותיה, לפעמים מתוך התאכזרות עצמית – הגוף, הסביבה, המשפחה הקטנה – הכול מתואר בפיוט רב אבל גם באופן ישיר, ללא רחמים. גם הארוס שם, אחד הגיבורים הניכרים, וגם הוא מדווח באופן משכנע, מדויק, לא מסתתר, לא מתיפייף. דווקא כך, מתוך האי-התייפיפות, יפים השירים וגם טובים ונכוחים – גם כחוויה של קריאה אינטימית בשירה, גם כמסמך ישראלי ויהודי וארץ ישראלי. ואני, שמכיר את חלקם מזה שנים, יודע שטעמם לא נמוג, ויש להם כוח קיום רב, והם מתעתדים לומר את שהם אומרים, לשיר את שהם שרים, עוד שנים רבות וארוכות.
קְדֻשָּׁה
קָבַעְתִּי אוֹתְךָ עַל
צִדּוֹ הַיְמָנִי שֶׁל מַשְׁקוֹף בֵּיתִי
בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּכְנֶסֶת — מְנַשֶּׁקֶת
בְּכָל פַּעַם שֶׁיּוֹצֵאת — מְנַשֶּׁקֶת
לוּ הָיִיתִי מְזוּזָה בְּבֵיתְךָ
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל.
ילדה טובה וספר טוב באים אל ידי הקורא, אל עיניו ואל לבו.
*
"ילדה טובה", הוצאת "ספרי עתון 77" הוא ספר השירים החמישי של מיכל הירש-נוי, הכולל מבחר מספריה הקודמים ומשירים חדשים שנכתבו בין 1998 לבין 2016.
אירוע לכבוד הספר "ילדה טובה" יתקיים ביום שישי, 19 במאי, בשעה 12:30 בבית היוצר, בנמל תל אביב.
בתוכנית: דברים מפי פרופ' אורציון ברתנא, ברכות והקראת שירים,
קטעים מוזיקליים בליווי הפסנתרנית: מיכל סולומון.
בית היוצר ממוקם בהאנגר מספר 22, במרכז מתחם נמל תל אביב
מול בית הפנקייק, סמוך למסעדת פורטו. כל אוהבי הספרות מוזמנים.
